שריל וודאן: העוולה הגדולה של המאה שלנו

האתגר הגלובלי שאני רוצה לדבר איתכם עליו היום עושה את דרכו לכותרות לעיתים נדירות. ולמרות זאת, הוא עצום במימדיו ובחשיבותו. הביטו, כולכם כבר מטיילים לא מעט; אנחנו ב- TEDGlobal אחרי הכל. אבל אני מקווה לקחת אתכם לכמה מקומות שלא הייתם בהם מעולם.

אז, בואו נתחיל בסין. התמונה הזו צולמה לפני כשבועיים. למעשה, אינדיקציה אחת היא הילד הקטן על הכתפיים של בעלי שבדיוק סיים תיכון. (צחוק) אבל זה בכיכר טיינאנמן. רבים מכם היו שם. זו לא סין האמיתית. תנו לי לקחת אתכם לסין האמיתית. זה בהרי Dabian. בחלק המרוחק של מחוז Hubei במרכז סין. דאי מאנג'ו הייתה בת 13 בתחילתו של הסיפור. היא חיה עם הוריה, שני אחיה ודודתה מדרגה שניה. יש להם בקתה שאין לה לא חשמל, לא מים זורמים, לא שעון יד, לא אופניים. והם חולקים את הפאר הרב הזה עם חזיר גדול מאוד. דאי מאנג'ו הייתה בכיתה ו' כאשר הוריה אמרו: "אנחנו הולכים להוציא אותך מבית-הספר כי שכר הלימוד על סך 13 דולרים הוא יותר מדי בשבילנו. את עומדת לבלות את שארית חייך בשדות האורז. למה שנבזבז את הכסף הזה עליך?" זה מה שקורה לילדות באזורים מרוחקים.

מתברר שדאי מאנג'ו הייתה התלמידה המצטיינת בכיתתה. היא עדיין הלכה את ההליכה בת השעתיים לבית-הספר וניסתה לתפוס כל פיסת מידע שחלחלה מבעד לדלתות. כתבנו עליה בניו-יורק טיימס. קיבלנו שתף של תרומות -- צ'קים של 13 דולרים ברובם, בגלל שקוראי הניו-יורק טיימס הם מאוד נדיבים בסכומים קטנים. (צחוק) אבל אז, קיבלנו העברה כספית על סך 10,000 $-- באמת בחור נחמד. נתנו את הכסף לאיש ההוא שם, מנהל בית-הספר. הוא היה מאושר. הוא חשב, " או, אני יכול לשפץ את בית-הספר. אני יכול לתת מלגות לכל התלמידות. " אתם יודעים, אם הן יעבדו קשה וישארו בבית-הספר. אז דאי מאנג'ו למעשה סיימה את חטיבת הביניים. היא הלכה לתיכון. היא הלכה לבית-ספר מקצועי לראיית-חשבון. היא חיפשה עבודות במחוז Guangdong בדרום. היא מצאה עבודה, היא חיפשה עבודות לחבריה מהכיתה ולחברים שלה. היא שלחה כסף למשפחה שלה. הם בנו בית חדש, הפעם עם מים זורמים, חשמל, אופניים, בלי חזיר.

מה שראינו כאן היה ניסוי טבעי. זה נדיר לקבל השקעה חיצונית בהשכלת נשים. ובמהלך השנים, כשעקבנו אחר דאי מאנג'ו, ראינו שהיא הצליחה לצאת ממעגל אכזרי אל מעגל נעלה. לא רק שהיא שינתה את הדינמיקה שלה, היא שינתה את משק הבית שלה, היא שינתה את המשפחה שלה, הכפר שלה. הכפר הפך לדוגמא בולטת. כמובן, שרוב רובה של סין שגשג בזמנו, אבל הם הצליחו לבנות כביש שקישר אותם לשאר סין.

וזה מביא אותי לראשונה והעיקרית משתי הדיירות של " Half the Sky. " וזה הוא ש האתגר המורלי המרכזי של המאה הזו הוא אפליה מגדרית. במאה ה-19 זו הייתה עבדות. במאה ה--20 זו הייתה טוטאליטריות. הסיבה בזמן שלנו היא הברוטאליות שכל-כך הרבה אנשים מתמודדים מולה ברחבי העולם בגלל המגדר שלהם. אז חלקכם וודאי חושב, "זה ממש מוקצן. היא מגזימה." ובכן, תנו לי לשאול אתכם את השאלה הבאה. כמה מכם חושבים שיש יותר גברים או יותר נשים בעולם? תנו לי לעשות סקר. כמה מכם חושבים שיש יותר גברים בעולם? ידיים למעלה, בבקשה. כמה מכם חושבים -- מעטים -- כמה מכם שיש יותר נשים בעולם? אוקיי, רובכם. ובכן, הקבוצה האחרונה, אתם טועים. האמת שזה קורה, באירופה ובמערב, כשלנשים וגברים יש גישה שווה לאוכל ומשאבים רפואיים, יש יותר נשים, אנחנו חיות יותר. אבל ביתר העולם, זה לא המקרה. למעשה, חוקרים דמוגרפיים הראו שיש בכל מקום בין 60 מליון ל- 100 מליון נשים שנעדרות באוכלוסיה הנוכחית.

ו..., אתם יודעים, זה קורה בשל מספר סיבות. למשל, בחצי-המאה האחרונה, יותר נערות הופלו למוות מאשר כל האנשים שנהרגו בכל שדות הקרב במאה ה-20. לפעמים זה גם בגלל הסונוגרמה. כשמדובר בילדות נעשית הפלה עוד לפני שהן נולדות כאשר יש משאבים מועטים. הילדה הזו, למשל, נמצאת במרכז האכלה באתיופיה. כל המרכז היה מלא בילדות כמוה. מה שמדהים הוא שאחיה, באותה המשפחה, היו בסדר גמור. בהודו, בשנת החיים הראשונה, מאפס לאחד, לתינוקות זכרים ונקבות יש את אותו שיעור השרדות בגלל שהם תלויים בשד, והשד לא מראה העדפה לבנים. מגיל שנה ועד לגיל חמש, שיעור התמותה של ילדות גבוה בכ- 50 אחוזים מאשר בנים, בכל הודו.

הדייר השני של "Half the Sky" הוא ש, בואו נשים בצד את כל הענין המוסרי של טוב או רע. ופשוט ברמה הפרקטית, אנחנו חושבים ש אחת הדרכים הטובות ביותר להלחם בעוני ולהלחם בטרור היא לתת לילדות השכלה ולהכניס נשים לתוך כח העבודה הפורמלי. עוני, למשל. ישנן שלוש סיבות מדוע זה המקרה. אחת, איכלוס יתר היא אחת מהסיבות העקביות הגורמות לעוני. ואתם יודעים, כשאתם נותנים השכלה לילד, המשפחה שלו נוטה להביא פחות ילדים, אבל רק מעט. כשאתה נותן לילדה השכלה, היא נוטה להביא פחות ילדים באופן משמעותי. הסיבה השניה היא יש לזה קשר עם בזבוזים. זה קצת כמו הסוד הקטן והמלוכלך של העוני, שהוא זה, לא רק שלאנשים עניים יש הכנסה מאוד נמוכה, אלא מה, ההכנסה שיש להם, הם לא מבזבזים אותה בחוכמה רבה. ולרוע המזל, רוב הבזבוז הזה נעשה על-ידי גברים. אז מחקר הראה, אם מסתכלים על אנשים שחיים על סכום של מתחת לשני דולר ליום -- מדד אחד לעוני -- שני אחוזים מהסכום הזה הולכים לסל הזה, בהשכלה. 20 אחוזים הולכים לסל שהוא קומבינציה של אלכוהול, טבק, משקאות ממותקים וזנות וחגיגות. אם רק תקחו ארבעה אחוזים ותשימו אותם בסל הזה, יהיה לכם אפקט שימשיך הלאה.

הסיבה האחרונה קשורה לכך שנשים מהוות חלק מהפתרון, לא מהבעיה. צריך להשתמש במשאבים נדירים. זה בזבוז של משאבים אם לא נשתמש במישהי כמו דאי מאנג'ו. ביל גייטס ניסח את זה טוב מאד כשהוא עבר בערב הסעודית. הוא דיבר לקהל די דומה אליכם. עם-זאת, אחרי שני-שליש מהחדר היה מחסום. בצד הזה גברים, ואז המחסום, ובצד הזה נשים. ומישהו מהצד הזה של החדר קם ואמר, "מר גייטס, שמנו לנו כמטרה בערב הסעודית להיות אחת מ-10 הארצות המובילות כשמדובר בטכנולוגיה. אתה חושב שנצליח לעשות את זה?" אז ביל גייטס, כשהוא מביט אל תוך הקהל, אומר; " אם אתם לא מנצלים באופן מלא כחצי מהמשאבים בארץ שלכם, אין שום דרך שתגיעו קרוב לעשיריה הראשונה." אז הנה "ביל מ- Arabia".

(צחוק)

אז איך כמה מהאתגרים הספציפיים נראים? הייתי אומרת, בראש סדר היום נמצא הסחר בנשים. ואני רק אומר שני דברים על הנושא. כאשר העבדות הייתה בשיא המסחר בעבדים בשנת 1780: היו בסביבות 80,000 עבדים שהובאו מאפריקה אל העולם החדש. עכשיו, עבדות מודרנית: על-פי סטטיסטיקות גסות של מחלקת המדינה, יש בערך 800,000 -- פי-עשר-- שנסחרות בגבולות בין-לאומיים. וזה אפילו לא כולל את אלו שנסחרות בתוך הגבולות הפנימיים של הארץ, אשר מהוות חלק משמעותי. ואם תסתכלו על עוד גורם, עוד ניגוד, בזמנו עבד היה שווה בסביבות 40,000 דולר בכסף של היום. היום, ניתן לקנות בחורה שנסחרת בכמה מאות דולרים, מה שאומר למעשה שהיא יותר חסרת משמעות. אבל אתם יודעים, נעשית התקדמות במקומות כמו קמבודיה ותאילנד. אנחנו לא צריכים לצפות לעולם בו נשים נקנות ונסחרות או נרצחות.

הנושא השני על סדר היום הוא תמותה אימהית. אתם יודעים, לידת ילד בחלק הזה של העולם היא מאורע נפלא. בניז'ר, אחת מכל שבע נשים יכולה לצפות למות במהלך הלידה. ברחבי העולם, אישה מתה כל דקה וחצי במהלך הלידה. אתם יודעים, זה לא שאין לנו את הפתרון הטכנולוגי, אבל לנשים האלו יש שלוש עובדות העומדות כנגדן: הן עניות, הן נמצאות באזורים כפריים נידחים והן נשים. אתם יודעים, על כל אישה שמתה, ישנן 20 ששורדות אבל נותרות עם פציעה. והפציעה החמורה ביותר היא פיסטולה לידתית. זהו קרע שנוצר במהלך הלידה שמשאיר את האישה חסרת שליטה על הצרכים שלה.

הרשו לי לספר לכם על מהבובה. היא חיה באתיופיה היא נישאה כנגד רצונה בגיל 13. היא נכנסה להריון, רצה אל השיחים בשביל ללדת את התינוק, אבל אתם יודעים, הגוף שלה היה מאוד לא בשל, והיו לה קשיים בלידה. התינוק מת, והיא סיימה עם פיסטולה. אז זה אמר שהיא לא הייתה בשליטה; היא לא יכלה לשלוט במותניים שלה. במילה, היא הסריחה. הכפריים חשבו שהיא מקוללת; הם לא ידעו מה לעשות איתה. אז לבסוף, הם שמו אותה בקצה הכפר בבקתה. הם תלשו את הדלת בכדי שהצבועים יטרפו אותה בלילה. באותו הלילה, היה מקל בבקתה. היא גרשה את הצבועים עם המקל. ובבוקר הבא, היא ידעה שאם היא תוכל להגיע לכפר קרוב שבו יש מסיונרים זרים, היא תינצל. בגלל שהיה לה נזק לעצבים, היא זחלה את כל הדרך -- 48 קילומטרים -- למפתן הדלת, חצי מתה. המסיון הזר פתח את הדלת, ידע בדיוק מה קרה, לקח אותה לבית-חולים פיסטולי קרוב באדיס-אבבה, והיא תוקנה בניתוח של 350 דולרים. הרופאים והאחיות שם הבחינו שלא רק שהיא שורדת, היא הייתה מאוד חכמה, והם הפכו אותה לאחות. אז עכשיו, מהבובה, היא מצילה את החיים של מאות, אלפי, נשים. היא הפכה להיות חלק מהפתרון, לא הבעיה. היא יצאה מהמעגל האכזרי ונכנסה לתוך המעגל הנעלה.

דיברתי על כמה מהאתגרים, עכשיו אני אדבר על כמה מהפתרונות, ויש פתרונות צפויים. רמזתי עליהם: השכלה וגם הזדמנות כלכלית. אז כמובן, כשאתה נותן לבחורה השכלה, היא נוטה להתחתן מאוחר יותר בחייה, היא נוטה להביא ילדים בשלב מאוחר יותר בחיים, היא נוטה להביא פחות ילדים, ואותם ילדים שהיא כן מביאה, היא מחנכת אותם באופן יותר מואר. עם הזדמנות כלכלית, זה ניתן לשינוי.

תנו לי לספר לכם על סיימה. היא חיה בכפר קטן מחוץ ללהור, פקיסטאן. ובזמנו, היא הייתה אומללה. היא הוכתה כל יום ביומו על-ידי בעלה, שהיה מובטל. הוא היה מעין טיפוס מהמר -- ובלתי מועסק, ולכן -- והוציא את התסכולים שלו עליה. ובכן, כשהיא ילדה את בתה השניה, חמתה אמרה לבן שלה, "אני חושבת שכדאי שתיקח לך אישה נוספת. סיימה לא עומדת להביא לך בן." זה היה מתי שהיא הביאה את הבת השניה שלה. באותו הזמן, הייתה קבוצה שנותנת מיקרו-הלוואות בכפר שנתנה לה הלוואה של 65 דולרים. סיימה לקחה את הכסף הזה, והתחילה עסק ברקמה. הסוחרים אהבו את הרקמות שלה ; הן נמכרו יפה מאוד, והם המשיכו לבקש עוד. וכשהיא לא יכלה לייצר מספיק, היא שכרה נשים אחרות מהכפר. מהר מאוד היו לה כ- 30 נשים מהכפר שעבדו בעסק הרקמה שלה. ואז, כשהיא נאלצה להביא את כל הסחורה שלה מהכפר אל השוק, היא הצטרכה מישהו שיעזור לה בתחבורה, אז היא שכרה את בעלה. אז עכשיו הם יחד בעניין. הוא דואג לתחבורה ולהפצה, והיא דואגת לייצור ולכח-האדם. ועכשיו יש להם בת שלישית, והבנות, כולן, מקבלות השכלה בגלל שסיימה יודעת מה באמת חשוב.

מה שמביא אותי לאלמנט האחרון, שהוא השכלה. לארי סאמרס, כשהוא היה כלכלן ראשי בבנק העולמי, אמר פעם ש "יכול להיות שההחזר הכי גבוה על השקעה בעולם מתפתח הוא בהשכלת נשים." תנו לי לספר לכם על ביאטריס בייארה. ביאטריס חיה באוגנדה ליד גבול קונגו, וכמו דאי מאנג'ו, היא לא הלכה לבית-הספר. למעשה, היא מעולם לא הייתה בבית-ספר, לא לשניה, יום אחד. ההורים שלה, שוב, אמרו; "למה שנוציא את הכסף עליה? היא עומדת לבלות את רוב חייה בסחיבת מים מהבאר הלוך ושוב." ובכן, במקרה, באותו הזמן, הייתה קבוצה בקונטיקט שנקראת "הכנסיה של הקבוצה הניאנטית בקונטיקט". הם תרמו תרומה לארגון שיושב בארקנסו שנקרא הפייר בינלאומי. הפייר שלח שתי עיזים לאפריקה. אחת מהן הגיעה להורים של ביאטריס. ולעז הזו נולדו תאומות. התאומות התחילו להפיק חלב. הם מכרו את החלב בשביל כסף. הכסף התחיל להצטבר, ומהר מאוד ההורים אמרו, "אתם יודעים, יש לנו מספיק כסף. בוא נשלח את ביאטריס לבית-הספר." אז בגיל תשע, ביאטריס התחילה ללמוד בכיתה א' -- אחרי הכל, היא מעולם לא הייתה בבית-הספר אפילו לשניה -- עם בני שש. לא משנה, היא פשוט הייתה מאושרת להיות בבית-הספר. היא המריאה לראש כיתתה. היא נשארה בטופ של הכיתה במהלך בית-הספר היסודי, החטיבה, ואז בתיכון, היא הבריקה בבחינות הארציות, וככה היא הפכה לאדם הראשון בכפר, מעולם, שהגיע לארצות-הברית על מלגה. לפני כשנתיים, היא סיימה ללמוד בקולג' בקונטיקט. ביום הסיום שלה, היא אמרה: " אני בת האדם עם הכי הרבה מזל שיכול להיות בגלל עז." (צחוק) והעז הזו עלתה 120 דולרים.

אז אתם רואים איך רסיסים קטנים של עזרה יכולים לשנות. אבל אני רוצה לעשות לכם בדק מציאות. תראו: סיוע אמריקאי, לעזור לאנשים זה לא קל. והיו ספרים שביקרו סיוע מארצות-הברית. יש את הספר של ביל אסטרלי. יש ספר שנקרא "עזרה מתה." אתם יודעים, הביקורת לגיטימית; זה לא קל. אתם יודעים, אנשים אומרים איך חצי מכל הפרוייקטים של בארות מים, שנה מאוחר יותר, נכשלו. כשהייתי בזימבובאה, סיירנו במקום עם ראש הכפר -- הוא רצה לגייס כסף לבית-ספר נוסף -- והיה מבנה כלשהו כמה יארדים משם, ואני אמרתי, "מה זה?" הוא קצת גמגם. מסתבר שזה היה פרוייקט השקיה כושל. כמה יארדים משם לול שכשל. בשנה אחת, כל העופות מתו, ואף אחד לא רצה לשים את העופות שם. זה נכון אבל אנחנו חושבים שאתה לא משליך את התינוק יחד עם מי האמבטיה; אתה למעשה משתפר. אתה לומד מהשגיאות שלך, ואתה משתפר לאורך זמן.

אנחנו גם חושבים שאינדיבידואלים יכולים להביא לשינוי, והם צריכים, בגלל אינדיבידואלים, ביחד, כולנו יכולים ליצור תנועה. ותנועה של גברים ונשים היא מה שצריך על מנת להביא לשינוי חברתי, שינוי שיפנה לאתגר המוסרי הגדול הזה. אז, אני שואלת, מה יוצא לכם מזה? אתם וודאי שואלים את זה. למה שיהיה לכם אכפת? אני רק אשאיר אתכם עם שני דברים. אחד הוא שמחקרים מראים שמרגע שטיפלתם בכל הצרכים החומריים שלכם -- שמרביתנו, כולנו, כאן בחדר הזה טיפלו -- מחקרים מראים ש יש מעט מאוד דברים בחיים שמסוגלים למעשה להעלות את רמת האושר שלכם. אחד מאותם דברים הוא לתרום למטרה גדולה יותר ממך.

והדבר השני. זו אנקדוטה שאני אשאיר אתכם איתה. וזה הסיפור של עובדי הסיוע בדארפור. כאן הייתה אישה שעבדה בדארפור, ראתה דברים ששום בן-אנוש לא צריך לראות. תוך כדי השהות שלה שם, היא הייתה חזקה, היא הייתה יציבה. היא מעולם לא נשברה. ואז היא חזרה לארצות-הברית והייתה בהפסקה, חופשת חג המולד. היא הייתה בחצר של סבתה, והיא ראתה משהו שגרם לה לפרוץ בדמעות. וזה היה שובך האכלה לציפורים. והיא הבינה שהיה לה את המזל הגדול להוולד בארץ שבה אנחנו לוקחים את הביטחון כמובן מאליו. שבה אנחנו לא רק שיכולים להאכול, להלביש ולספק מגורים לעצמנו, אלא גם לספק אוכל לציפורי פרא כדי שהן לא ירעבו בחורף. והיא הבינה שעם המזל הגדול הזה מגיעה אחריות גדולה. ו -- , כמוה, אתם, אני, כולנו זכינו בלוטו של החיים. וכך השאלה הופכת להיות: איך אנחנו נפטרים מהאחריות הזו?

אז, הנה המטרה. הצטרפו לתנועה. תרגישו שמחים יותר ותעזרו להציל את העולם.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)