שריל סנדברג: מדוע יש מעט מדי נשים מנהיגות

כולנו כאן באולם היום, בואו נודה שאנו בנות מזל. איננו חיות בעולם של אמא או סבתא שלנו בו אפשרויות הקריירה לנשים היו כה מוגבלות. אתן שבאולם זה היום, רובנו גדלנו בעולם בו היו לנו זכויות אזרח בסיסיות. למרבה הפלא, אנו עדיין חיים בעולם בו זכויות אלה נמנעות מחלק מהנשים. אבל מלבד זה, עדיין יש לנו בעיה, והיא בעיה אמיתית. הבעיה היא: נשים אינן מגיעות לפסגה של אף מקצוע באף מקום בעולם. המספרים מציגים תמונה ברורה. מתוך 190 ראשי מדינות - 9 הן נשים. מתוך כל חברי הפרלמנטים בעולם, 13% הן נשים. במגזר העסקי, נשים בפסגה, מנהלות בכירות, חברות דירקטוריונים - - מהוות 15%, 16% גג. המספרים לא השתנו משנת 2002 והם מתקדמים בכיוון הלא נכון. אפילו במגזר השלישי תחום שנדמה לנו שיש בו יותר נשים מנהיגות הנשים בפסגה מהוות - 20%.

יש לנו בעיה נוספת, והיא שנשים עומדות בפני בחירה קשה יותר בין הצלחה מקצועית להגשמה אישית. מחקר עדכני בארה"ב הראה שמבין מנהלים ומנהלות בכירים נשואים, לשני שלישים מהגברים הנשואים יש ילדים ורק לשליש מהנשים הנשואות יש ילדים. לפני שנתיים הייתי בניו יורק, הצעתי עסקה, במשרד מפואר של חברת פיננסים פרטית אתם מתארים לעצמכם. אני בפגישה של כ3 שעות לאחר שעתיים עולה הצורך בהפסקת התרוקנות, כולם נעמדים, והשותף שמנהל את הישיבה מתחיל להיראות ממש נבוך. אני קולטת שהוא לא יודע היכן שירותי הנשים במשרדו. אני מסתכלת סביב, מחפשת ארגזים, חשבתי שאולי הם רק עברו לפה, אבל אין. אז שאלתי: "זה משרד חדש?" והוא אמר: "לא, אנחנו פה כבר שנה בערך." אמרתי: "אז אתה אומר לי שאני האשה היחידה שהציעה לכם עסקה במשך שנה שלמה?" הוא הביט בי ואמר "כן. או שאולי את היחידה שרצתה ללכת לשירותים."

(צחוק)

אז השאלה היא, כיצד נתקן זאת? איך נשנה את המספרים בפסגה? איך ניצור את השינוי הזה? ראשית אומר, אני מדברת על זה - על השארת נשים בשוק העבודה - כי אני באמת חושבת שזאת התשובה. בקרב משתכרי השכר הגבוה, האנשים שמגיעים לפסגה, משרות מנכ"ל ברשימת Fortune 500, או המקבילות בתעשיות אחרות אני משוכנעת שהבעיה היא שנשים נושרות, עוזבות. מדברים על כך הרבה, ומדברים על שעות גמישות וחונכות ותכניות להכשרת נשים שעל החברות לייסד. לא אדבר על שום דבר מזה היום, אף על פי שזה מאוד חשוב, אני רוצה להתמקד במה שאנו יכולות לעשות באופן פרטי. מהם המסרים שעלינו לומר לעצמנו? מהם המסרים שעלינו להעביר לנשים העובדות איתנו ועבורנו? מהם המסרים שעלינו להעביר לבנותינו?

כבר מההתחלה, אני רוצה להבהיר שאין בנאום זה שום שיפוטיות. אין לי את התשובה הנכונה; אפילו לא בשביל עצמי. עזבתי את סן פרנסיסקו, מקום מגוריי, ביום שני, עמדתי לטוס לכנס הזה. ובתי בת השלוש, כשלקחתי אותה לגנון, התחילה עם הקטע הזה של לחבק את הרגל, לבכות "אמא אל תטוסי". זה קשה. אני מרגישה אשמה לפעמים. אני לא מכירה אף אשה, בין אם בבית או בשוק העבודה, שלא מרגישה אשמה לפעמים. אז אני לא אומרת שהישארות בשוק העבודה היא הדבר המתאים לכולן.

בשיחה שלי היום אציג את המסרים למי שכן רוצה להישאר בשוק העבודה. לדעתי יש 3 מסרים. 1 - שבי ליד השולחן. 2 - הפכי את בן זוגך לשותף אמיתי. ו3 - שימו לב - אל תעזבי לפני שאת עוזבת. מספר 1 - שבי ליד השולחן. לפני שבועיים בפייסבוק, ארחנו פקיד ממשלתי בכיר ביותר, שבא להפגש עם מנהלים בכירים באיזור עמק הסיליקון. כולם התיישבו סביב שולחן הדיונים. היו איתו 2 נשים בכירות למדי במחלקה שלו. אמרתי להן: "שבו ליד השולחן, בואו, שבו ליד השולחן." והן ישבו בצדי החדר. בשנה האחרונה שלי במכללה, נרשמתי לקורס בנושא הסטוריה אינטלקטואלית אירופאית. איזה כיף זה הדברים האלה. הלוואי שיכולתי לעשות זאת כעת. למדתי עם שותפתי לחדר, קארי, שהיתה אז סטודנטית מבריקה לספרות, ובהמשך היתה לחוקרת ספרות מבריקה, ועם אחי, בחור חכם, אבל ספורטאי בתכנית קדם-רפואה, בשנה השנייה ללימודים.

שלושתנו לקחנו את הקורס הזה יחד. קארי קראה את כל הספרים בשפות המקור: יוונית ולטינית הלכה לכל השיעורים אני קראתי את כל הספרים באנגלית והלכתי לרוב השיעורים אחי היה די עסוק הוא קרא ספר אחד מתוך 12 הלך לכמה שיעורים והגיע אלינו לחדר יומיים לפני המבחן כדי שנלמד אותו את החומר. שלושתנו ניגשנו למבחן יחד, התיישבנו. ישבנו שם 3 שעות, עם המחברות הכחולות הקטנות - כן אני עד כדי כך קשישה. כשיצאנו, הבטנו זה בזה ושאלנו: איך היה? קארי אמרה: "אוף, נראה לי שלא ממש הצגתי את הנקודה המרכזית בנושא הדיאלקטיקה ההגליאנית." אני אמרתי: "יא אללה, חבל שלא ממש קישרתי בין תאוריית הרכוש של ג'ון לוק להוגים שבאו אחריו." ואחי אמר "אני קיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה." "אתה קיבלת את הציון הכי גבוה בכיתה? אתה לא יודע את החומר."

הבעיה בסיפורים האלה היא שהם מראים את מה שמראה המחקר: נשים ממעיטות בערך יכולותיהן באופן שיטתי. אם בוחנים נשים וגברים ושואלים אותם לגבי נתונים אובייקטיביים לחלוטין כגון ממוצע ציונים, הגברים טועים קצת כלפי מעלה, והנשים טועות קצת כלפי מטה. נשים אינן מנהלות מו"מ עבור עצמן בשוק העבודה. מחקר של השנתיים האחרונות על בוגרי מכללה שנכנסים לשוק העבודה מראה ש57% מהבנים - מהגברים, כנראה - מתמקחים על המשכורת הראשונה, ורק 7% מהנשים. והכי חשוב, גברים מייחסים את הצלחתם לעצמם, ונשים מייחסות אותה לגורמים חיצוניים. אם תשאל גברים מדוע הצליחו במשימה, הם יאמרו "אני תותח. ברור. מה השאלה בכלל?" אם תשאל נשים מדוע הצליחו במשימה, הן יאמרו שמישהו עזר להן, היה להן מזל, הן עבדו מאוד קשה. למה זה משנה? בחיי, זה משנה מאוד כי אף אחד לא מגיע למשרד הפינתי ע"י ישיבה בפינה ולא ליד השולחן. ואף אחד לא מקבל קידום אם אינו חושב שהוא ראוי להצלחה שלו או אינו מבין בכלל את ההצלחה שלו.

הלוואי שהיתה תשובה פשוטה. הלוואי ויכולתי לומר לכל הנשים הצעירות שלמענן אני פועלת, הנשים הנפלאות האלה, "תאמיני בעצמך ותתמקחי בשביל עצמך. קחי בעלות על ההצלחה שלך." הלוואי שיכולתי לומר זאת לבתי. אבל זה לא כל כך פשוט. כי מעל הכל עולה מהמחקר דבר אחד, והוא שבין הצלחה וחביבות יש מתאם חיובי עבור גברים ומתאם שלילי עבור נשים. וכולכם מהנהנים, כי כולנו יודעים שזה נכון.

יש מחקר מצוין שמראה זאת היטב. יש מחקר ידוע מביה"ס למנהל עסקים בהרווארד על אשה בשם היידי רויזן. היא מרכזנית בחברה בעמק הסיליקון, והיא משתמשת בקשריה כדי להפוך למצליחה מאוד בתחום ההון-סיכון. בשנת 2002 - לפני זמן לא רב - מרצה שהיה אז באוניברסיטת קולומביה לקח את המקרה והפך אותו להיידי רויזן. הוא נתן את סיפור המקרה - את שניהם - לשתי קבוצות של סטודנטים. הוא שינה בדיוק מילה אחת: את היידי להאוורד. אך המילה הזאת יצרה הבדל ענק. ואז הוא סקר את הסטודנטים. החדשות הטובות הן שכל הסטודנטים, נשים וגברים כאחד, חשבו שהיידי והאוורד היו בעלי כישורים שווים, וזה טוב. החדשות הרעות הן שכולם חיבבו את האוורד. הוא בחור נפלא, אתה רוצה לעבוד עבורו, אתה רוצה לצאת איתו לדוג. אבל היידי? לא כל כך בטוח. היא דואגת לעצמה. היא קצת פוליטית. אתה לא בטוח שתרצה לעבוד עבורה. כאן העסק מסתבך. עלינו לומר לבנותינו ולעמיתותינו, עלינו לומר לעצמנו להאמין שקיבלנו ציון 100, לנסות להשיג את הקידום, לשבת ליד השולחן. ועלינו לעשות זאת בעולם שבו יהיה עליהן לשלם על כל זה מחיר שאחיהן לא יידרשו לשלם.

הכי עצוב שמאוד קשה לזכור את זה. מיד אספר סיפור שממש מביך אותי, אבל אני חושבת שהוא חשוב. נשאתי את הנאום הזה בפייסבוק לא מזמן בפני כמאתיים עובדים. אחרי כשעתיים, עובדת צעירה התיישבה מחוץ למשרד שלי, ורצתה לדבר איתי. אמרתי, בסדר, והיא התיישבה, ודיברנו. והיא אמרה: "למדתי משהו היום. למדתי שאני צריכה להמשיך להצביע." שאלתי: "מה זאת אומרת?" היא אמרה: "תראי, את הרצית בפנינו, ואת אמרת שתעני על שתי שאלות נוספות. אני ועוד רבים אחרים הצבענו, ואת ענית על שתי שאלות נוספות. אז הפסקתי להצביע, ושמתי לב שכל הנשים הפסיקו להצביע. ואז ענית על עוד שאלות, רק של הגברים." וחשבתי לעצמי, וואו, אם אני - שאכפת לי מהנושא, מן הסתם - נותנת את ההרצאה הזאת - בזמן ההרצאה הזאת, אפילו לא שמתי לב שהגברים עדיין מצביעים, והנשים לא מצביעות, אז עד כמה אנו מצליחים כמנהלי חברות וארגונים לראות שהגברים מנצלים הזדמנויות יותר מנשים? עלינו לגרום לנשים לשבת ליד השולחן.

(מחיאות כפיים)

המסר השני: הפכי את בן זוגך לשותף אמיתי. אני משוכנעת שהתקדמנו בשוק העבודה הרבה יותר מכמה שהתקדמנו בבית. רואים זאת בבירור במחקרים. אם אשה וגבר עובדים במשרה מלאה ויש להם ילד האשה מבצעת פי שניים עבודות בית מהגבר והאשה עושה פי שלושה עבודות טיפול בילד מהגבר. אז לה יש 3 משרות, או שתיים, ולו יש אחת. אז מי נושר משוק העבודה כשצריך שמישהו יהיה יותר בבית? הגורמים לכך מסובכים מאוד. אין לי זמן להיכנס לזה. ואני לא חושבת שצפייה במשחק פוטבול פעם בשבוע או עצלות כללית היא הגורם.

לדעתי הסיבה מסובכת יותר. לדעתי, כחברה, אנחנו לוחצים יותר על הבנים להצליח מאשר על הבנות. אני מכירה גברים שנשארים בבית ועובדים בבית כדי לתמוך בנשותיהם הקרייריסטיות וזה קשה. כשאני הולכת לחוגים לאמא ולילד ואני רואה שם אבא אחד, אני שמה לב שהאמהות האחרות לא משחקות איתו. וזאת בעיה, כי עלינו להגדיר את העבודה בבית כעבודה חשובה - כי זאת העבודה הכי קשה שיש - לנשים וגברים כאחד, אם ברצוננו לתת הזדמנות שווה ולאפשר לנשים להשאר בשוק העבודה. (מחיאות כפיים) מחקרים מראים שבמשפחות עם שכר שווה ואחריות שווה שיעור הגירושין הוא מחצית מהשיעור הכללי. ואם זאת לא סיבה מספיק טובה בשבילכם, זוגות כאלה גם - איך לומר בפורום הזה? - גם יודעים יותר זה את זו במובן התנ"כי.

(תרועות)

המסר השלישי: אל תעזבי לפני שאת עוזבת. יש אירוניה עמוקה בעובדה שנשים נוקטות צעדים - אני רואה את זה כל הזמן - במטרה להישאר בשוק העבודה, שבעצם תורמים לכך שבסופו של דבר יעזבו. זה מה שקורה: כולנו עסוקים; כולם עסוקים; נשים עסוקות. ואז אשה מתחילה לחשוב על ילדים. ברגע שהיא חושבת על הולדת ילד, היא מתחילה לפנות מקום לילד הזה. "איך אני אשלב את זה לתוך כל שאר הפעילויות שלי?" וממש מאותו רגע, היא לא מצביעה יותר, והיא לא מחפשת קידום, והיא לא לוקחת על עצמה פרוייקט חדש, והיא לא אומרת "אני! אני רוצה לעשות את הפרוייקט." היא מתחילה להישען לאחור. הבעיה היא - - ונניח אפילו שהיא הרתה ממש באותו יום - - יש תשעה חודשי הריון, 3 חודשי חופשת לידה, חצי שנה כדי להתאפס - נריץ קדימה שנתיים, לעתים קרובות יותר, כפי שראיתי, צורת החשיבה הזאת מתחילה אצל נשים הרבה קודם, כשהן מתארסות, כשהן מתחתנות, כשהן מתחילות לחשוב על לנסות להרות, מה שיכול לקחת זמן רב. אשה אחת פנתה אלי בנושא זה, הסתכלתי עליה, היא נראתה קצת צעירה. אמרתי: "אז את ובעלך חושבים להביא לעולם ילד?" והיא אמרה: "אה, לא, אני לא נשואה". אפילו לא היה לה חבר. אמרתי: "את חושבת על זה הרבה יותר מדי מוקדם."

הנקודה היא, שמה קורה ברגע שאת מתחילה בשקט להישען לאחור? כל מי שעברה את זה, ואני אומרת לכם, ברגע שיש ילד בבית, העבודה שלך צריכה להיות ממש מעולה כדי שתחזרי, כי קשה להשאיר את הילד שלך בבית. העבודה שלך צריכה להיות מאתגרת. היא צריכה להיות מתגמלת. את צריכה להרגיש שאת חשובה. ואם לפני שנתיים ויתרת על הקידום ואיזה בחור לידך תפס אותו, אם לפני 3 שנים הפסקת לחפש הזדמנויות חדשות, את תשתעממי, כי היית צריכה להמשיך ללחוץ על דוושת הגז. אל תעזבי לפני שאת עוזבת. תשארי במשחק. תמשיכי ללחוץ על דוושת הגז, עד לאותו יום בו תצטרכי לעזוב, לקחת הפסקה בשביל הילד, ואז תקבלי החלטות. אל תחליטי החלטות זמן רב מדי מראש, במיוחד לא החלטות שאת אפילו לא מודעת אליהן.

הדור שלי, למרבה הצער, כבר לא ישנה את המספרים בפסגה. הם פשוט לא זזים. לא נגיע למצב בו 50% מהציבור - - בדור שלי, לא יהיו 50% מהאנשים (נשים) בראש אף תעשייה. אבל אני מקווה שהדורות הבאים יעשו זאת. לדעתי עולם שבו הניהול של מחצית מהמדינות ומחצית מהחברות יהיה בידי נשים, יהיה עולם טוב יותר. וזה לא רק כי כולם יידעו איפה שירותי הנשים, אם כי זה יהיה מועיל. אני חושבת שזה יהיה עולם טוב יותר. יש לי שני ילדים. בן בן חמש ובת בת שנתיים. אני רוצה שבני יוכל לבחור לתרום את מלוא מרצו בשוק העבודה או בבית, ואני רוצה שבתי תוכל לבחור לא רק להצליח, אלא להיות אהובה עבור הישגיה.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)