שרי טרקל: מחוברים אבל לבד?

רק לפני רגע "בתי רבקה סימסה לי "בהצלחה. בהודעה שלה נאמר, "אמא, את תהיי פגז!" אהבתי את זה. קבלת המסרון הזה היתה כמו לקבל חיבוק. אז מה דעתכם: אני מגלמת את הפרדוקס המרכזי. אני אשה שאוהבת לקבל מסרונים ושעומדת לספר לכם שיותר מדי מסרונים יכולים להפוך לבעיה.

למעשה, התזכורת הזאת מבתי מביאה אותי לתחילת סיפורי. 1996, כשהרציתי לראשונה ב-TEDTalk, רבקה היתה בת חמש והיא ישבה ממש כאן בשורה הראשונה. ממש אז כתבתי ספר שכולו שבחים לחיים המקוונים ועמדתי להופיע על שער המגזין "ווירד". בימים המשכרים ההם, התנסינו בחדרי צ'אט ובקהילות וירטואליות. חקרנו היבטים שונים של עצמנו. ואז התנתקנו מהחוטים. התרגשתי מאד. וכפסיכולוגית, מה שהכי ריגש אותי היה הרעיון שנשתמש במה שלמדנו בעולם הוירטואלי לגבי עצמנו, לגבי זהותנו, על מנת לחיות טוב יותר בעולם האמיתי.

ועכשיו נריץ קדימה ל-2012. אני שוב כאן על בימת TED. בתי בת 20. היא לומדת בקולג'. היא ישנה עם הטלפון הנייד שלה, וכך גם אני. ולאחרונה כתבתי ספר חדש, אבל הפעם זה איננו ספר שיציג אותי על השער של מגזין "ווירד". אז מה קרה? אני עדיין מתרגשת מטכנולוגיה, אבל אני מאמינה, ובאתי לכאן כדי להציג טיעון שאומר שאנו מניחים לזה לקחת אותנו למקומות שאינו רוצים ללכת אליהם.

במשך חמש עשרה השנים האחרונות, למדתי טכנולוגיות של תקשורת ניידת וראיינתי מאות רבות של אנשים, צעירים ומבוגרים, על החיים המחוברים שלהם. וגיליתי שהמכשירים הקטנים שלנו, המכשירים הקטנים האלו שבכיסינו, כל כך חזקים מבחינה פסיכולוגית שהם לא רק משנים את מה שאנו עושים, אלא גם את מי שאנחנו. חלק מהדברים שאנו עושים כיום עם המכשירים שלנו הם דברים שרק לפני שנים מעטות, היינו מחשיבים כמוזרים או מטרידים, אבל הם מהר מאד הפכו למוכרים, לדברים שאנחנו פשוט עושים.

ורק כדי לתת כמה דוגמאות מהירות: אנשים מסמסים או כותבים דוא"ל במהלכן של ישיבות. הם מסמסים, קונים ונכנסים לפייסבוק תוך כדי שיעורים, תוך כדי הרצאות, למעשה, במהלך כל הפגישות. אנשים מדברים איתי על המיומנות החדשה החשובה של יצירת קשר-עין בזמן שאתה מסמס (צחוק) אנשים מסבירים לי שזה קשה, אבל ניתן לביצוע. הורים מסמסים וכותבים דוא"ל בארוחת בוקר ובארוחת ערב בעוד ילדיהם מתלוננים שאינם זוכים תשומת ליבם המלאה של הוריהם. אבל בה-בעת אותם הילדים מונעים תשומת-לב מלאה זה מזה. זוהי תמונה עכשווית של בתי וחברותיה יושבות ביחד בזמן שהן ממש לא ביחד. אנחנו אפילו מסמסים בזמן הלוויות. חקרתי את זה. אנחנו מוציאים את עצמנו מהיגון שלנו ומהרהורינו ונכנסים לתוך הטלפונים שלנו.

מדוע זה חשוב? זה חשוב לי כי אני סבורה שאנחנו מזמינים לעצמנו בעיה -- זו ללא ספק בעיה מבחינת איך שאנו מתייחסים אחד לשני, אבל זו גם בעיה מבחינת איך שאנחנו מתייחסים לעצמנו ומבחינת היכולת שלנו להתבוננות עצמית. אנו מתרגלים לדרך החדשה של להיות לבד ביחד. אנשים רוצים להיות זה עם זה, אבל גם להיות במקום אחר -- מחוברים לכל המקומות שהם רוצים להיות בהם. אנשים רוצים להתאים אישית את חייהם. הם רוצים להכנס ולצאת מכל המקומות שלהם כי הדבר החשוב ביותר עבורם הוא השליטה על מוקד תשומת הלב שלהם. אז אתה רוצה ללכת לישיבת ההנהלה, אבל אתה רוצה רק לשים לב לפרטים שמעניינים אותך. ויש אנשים שחושבים שזה דבר טוב. אבל אתם עלולים להגיע למצב בו אתם מסתתרים זה מזה, גם אם כולנו מחוברים בינינו באופן קבוע.

איש עסקים בן חמישים קונן בפני שהוא מרגיש שאין לו יותר עמיתים במקום העבודה. כשהוא הולך לעבודה הוא לא עוצר לדבר עם אף אחד, הוא לא מתקשר. והוא אומר שהוא לא רוצה להפריע לעמיתיו מאחר, הוא אומר, ש"הם עסוקים מידי בדוא"לים שלהם". אבל אז הוא עוצר בעצמו ואומר:" את יודעת, אני לא אומר לך את האמת. אני הוא זה שלא רוצה שיפריעו לו אני חושב שכדאי היה לי שיפריעו לי, אבל בפועל אני מעדיף לעשות דברים בבלקברי שלי."

במהלך הדורות, אני מבחינה שהאנשים נורא רוצים להיות זה עם זה אם ורק אם הם יכולים להיות זה עם זה מרחוק, בכמויות שבהן הם יכולים לשלוט. אני קוראת לזה "אפקט זהבה [ושלושת הדובים]": לא קרוב מדי, לא רחוק מדי, בדיוק במידה. אבל מה שמורגש בתור המידה הנכונה אצל מנהל בגיל הביניים יכול להוות בעיה לנער מתבגר שצריך לפתח מערכת יחסים של פנים-אל-פנים. נער בן שמונה עשרה שמשתמש במסרונים כמעט לכל דבר אומר לי בכמיהה, "יום אחד, יום אחד, אבל בטח לא עכשיו, אני רוצה ללמוד איך לנהל שיחה."

כשאני שואלת אנשים "מה רע בלנהל שיחה?" אנשים אומרים, "אומר לך מה הבעיה בלנהל שיחה. זה קורה בזמן אמיתי ואין לך שליטה על מה שאתה עומד לומר." אז זוהי השורה התחתונה. מסרונים, דוא"ל, פוסטים, כל הדברים הללו נותנים לנו אפשרות להציג את מי שהיינו רוצים להיות. באפשרותנו לערוך, וזה אומר שבאפשרותנו למחוק, וזה אומר שיש באפשרותנו לבצע תיקונים קלים בפנים, בקול, בבשר, בגוף -- לא פחות מדי, לא יותר מדי, בדיוק במידה.

יחסי אנוש הם עשירים ומבולגנים והם תובעניים. אך אנו מנקים אותם בעזרת הטכנולוגיה. וכשאנו עושים זאת, אחד הדברים שעלול לקרות הוא שאנו מקריבים שיחה לטובת סתם חיבור. אנו מרמים את עצמנו, ולעם הזמן, אנו נוטים לשכוח זאת, או שזה מפסיק להיות אכפת לנו.

נתפסתי לא מוכנה כשסטיבן קולבר שאל אותי שאלה כבדת-משקל, שאלה כבדת-משקל. הוא אמר: "האם כל אותם ציוצים, כל אותן לגימות קטנות של תקשורת מקוונת, אינם מסתכמים בלגימה אחת גדולה של שיחה אמיתית?" תשובתי היתה, לא, הם לא מסתכמים בכך. תקשורת בלגימות קטנות עשויה לעבוד כשמדובר באיסוף פיסות מידע בודדות, זה עשוי לעבוד כדי לומר, "אני חושב עליך," או אפילו "אני אוהב אותך," -- הרי ראיתם איך הרגשתי כשקיבלתי את המסרון מהבת שלי -- אבל הם לא עובדים באמת אם רוצים ללמוד זה על זה, אם רוצים באמת להכיר ולהבין זה את זה. ואנו משתמשים בשיחות בינינו כדי ללמוד כיצד לשוחח עם עצמנו. ולכן בריחה משיחה יכולה להיות משמעותית כי זה עלול לפגוע ביכולת שלנו להתבוננות עצמית. עבור ילדים שגדלים, מיומנות זו היא תשתית ההתפתחות.

שוב ושוב אני שומעת, אני מעדיף לסמס ולא לדבר." ומה שאני רואה שאנשים כבר מורגלים מאד להיות מרומים במקום שיחה אמיתית, הם כה רגילים להסתפק במועט, שהם כמעט מוכנים לוותר בכלל על אנשים אחרים. לדוגמה, הרבה אנשים חולקים איתי משאלה, שיום אחד גרסה מתקדמת יותר של סירי, העוזר הדיגיטלי של האייפון של אפל, תהיה יותר כמו החבר הכי טוב, מישהו שמקשיב בשעה שהאחרים אינם מקשיבים. אני מאמינה שמשאלה זו משקפת אמת מכאיבה שלמדתי במשך חמש עשרה השנים האחרונות. ההרגשה שאף אחד אינו מקשיב לי היא חשובה מאד ביחסי הגומלין שלנו עם הטכנולוגיה. זאת הסיבה מדוע זה כל כך מושך שיהיה לך דף פייסבוק או דף טוויטר -- כל כך הרבה מאזינים אוטומטיים. וההרגשה שאף אחד אינו מקשיב לי גורמת לנו לרצות להקדיש זמן למכונות שכאילו אכפת להן מאיתנו.

אנו מפתחים רובוטים, שמכונים רובוטים מתחברתים הם מתוכננים במיוחד להיות בני-לוויה -- לקשישים, לילדינו, לנו. האם איבדנו את האמון בכך שנהיה זמינים איש לרעהו? בזמן המחקר שלי עבדתי בבתים סיעודיים, והבאתי את הרובוטים המתחברתים הללו שתוכננו להעניק לקשישים את ההרגשה שמבינים אותם. ויום אחד הגעתי ואישה שאיבדה ילד דיברה עם רובוט בצורת גור כלב-ים. הוא נראה כאילו הוא מביט בעיניה. הוא נראה כאילו הוא עוקב אחרי השיחה. הוא ניחם אותה. והרבה אנשים חשבו שזה מדהים.

אבל האישה ניסתה למצוא משמעות בחייה עם מכונה שלא היה לה ניסיון של קשת החיים האנושיים. הרובוט נתן הצגה מעולה. ואנחנו הרי פגיעים. אנשים חווים הזדהות מדומה כאילו זה היה הדבר האמיתי. ובאותו רגע כשהאישה ההיא חוותה את ההזדהות המדומה, חשבתי לעצמי, "הרובוט הזה לא יכול להזדהות איתה. הוא לא עתיד למות הוא לא יודע מהם חיים."

וכשהאישה מצאה ניחומים בבן הלוויה הרובוטי שלה, אני לא חשבתי שזה מדהים; מצאתי שזה אחד הרגעים קורעי הלב והמורכבים ביותר בכל חמש עשרה שנות עבודתי. אך כשצעדתי צעד לאחור, הרגשתי את עצמי בקור העז של עין הסערה יש לנו יותר ויותר ציפיות מן הטכנולוגיה ופחות ופחות איש מזולתו. ואני שואלת את עצמי, "מדוע הדברים הגיעו למצב הזה?"

ואני מאמינה שזה משום שאנו נמשכים לטכנולוגיה הכי הרבה במקומות בהם אנחנו הכי פגיעים. ואנחנו אכן פגיעים. אנו בודדים, אבל אנו מפחדים מאינטימיות. וכך מרשתות חברתיות לרובוטים מתחברתים, אנו מתכננים טכנולוגיות שיעניקו לנו אשליית חברה ללא מה שנדרש מחברות. אנו פונים לטכנולוגיה כדי שתעזור לנו להרגיש מחוברים בדרכים בהן אנו יכולים לשלוט בנוחות. אבל לא נוח לנו כל כך. אנחנו לא כל כך בשליטה.

בימים אלו, הטלפונים הללו בכיסינו משנים את מוחותינו ואת ליבנו מאחר והם מציעים לנו שלוש פנטזיות של סיפוק. האחת, שאנו יכולים למקד את תשומת לבנו היכן שאנו רוצים שתהיה; השניה, שתמיד ישמעו אותנו; והשלישית, שלעולם לא נצטרך להיות לבד. והרעיון השלישי הזה, שלעולם לא נצטרך להיות לבד, הוא מרכזי מבחינת השינוי הנפשי שלנו. כי ברגע שהאנשים הם לבד, אפילו לכמה שניות, הם הופכים למפוחדים, הם נבהלים, הם מתעצבנים, הם מחפשים מכשיר. רק תחשבו על אנשים בתור לקופה או ברמזור אדום. ההרגשה של היות לבד היא של בעיה שיש לפתור. אז אנשים מנסים לפתור זאת ע"י התחברות. אבל אז, החיבור יותר דומה לסימפטום מאשר לתרופה. הוא מבטא, אבל לא פותר, בעיה בסיסית. אבל יותר מסימפטום, החיבור הרצוף משנה את הדרך בה אנשים חושבים על עצמם. הוא מעצב דרך חדשה של קיום.

הדרך הטובה ביותר לתאר זאת היא, אני משתף משמע אני קיים. אנו משתמשים בטכנולוגיה כדי להגדיר את עצמנו ע"י שיתוף מחשבותינו ורגשותינו אפילו ברגע שאנו חווים אותם. אז קודם זה היה: יש לי רגש, אני רוצה להתקשר בטלפון. עכשיו זה: אני רוצה שיהיה לי רגש, אני צריך לשלוח מסרון. הבעיה עם השיטה החדשה של "אני משתף משמע אני קיים" היא שאם אנו לא מחוברים, אנחנו לא מרגישים כמו עצמנו. אנחנו כמעט לא מרגישים את עצמנו. אז מה אנו עושים? אנו מתחברים עוד ועוד. אבל תוך כדי כך אנו מועידים את עצמנו להיות מבודדים.

איך מגיעים מחיבור לבידוד? אתה מגיע לכלל בידוד אם אינך מטפח את היכולת להיות לבד, היכולת להיות בנפרד, לאסוף את עצמך. כשאתה לבד אתה מוצא את עצמך כך שתוכל להגיע לאנשים אחרים וליצור התקשרויות אמת. כשאין לנו היכולת להיות לבד, אנו פונים לאנשים אחרים כדי להרגיש פחות חרדה או כדי להרגיש בחיים. כשזה קורה, אנו לא מסוגלים להעריך את מי שאנחנו. זה כאילו שאנו משתמשים בהם כחלקי חילוף על מנת לתמוך בתחושת העצמיות השברירית שלנו. אנו טועים לחשוב שלהיות תמיד מחוברים יגרום לנו להרגיש פחות לבד. אבל אנו מסתכנים, כי למעשה ההפך הוא הנכון. אם אנו לא מסוגלים להיות לבד, אנו נהיה יותר בודדים. ואם לא נלמד את ילדינו להיות לבד, הדבר היחיד שהם יכירו הוא איך להיות בודדים.

כשהרציתי ב-TED בשנת 1996, על מחקרי על הקהילות הוירטואליות הראשונות, אמרתי: "אלו שמבלים את רוב חייהם מול המסך באים לזה ברוח של התבוננות עצמית." ואת הדברים האלה אני דורשת כאן, היום: התבוננות, ויותר מכך, שיחה בשאלה לאן השימוש הנוכחי שלנו בטכנולוגיה עלול לקחת אותנו, מה הוא עלול לעלות לנו. הטכנולוגיה הכריעה אותנו ואנו פוחדים, כמו אוהבים צעירים, שיותר מדי דיבורים עלולים לקלקל את הרומנטיקה. אבל זה הזמן לדבר. גדלנו והתבגרנו עם הטכנולוגיה הדיגיטלית ואנו חושבים שהכל התבגר. אבל לא כך הדבר. אנו בתחילת הדרך. יש לנו המון זמן לשקול איך להשתמש בזה, איך לבנות את זה. אני לא מציעה שנפנה עורף למכשירים שלנו, אלא רק שנפתח יחסים יותר מודעים עם המכשירים, זה עם זה ועם עצמנו.

אני יכולה לזהות כמה צעדים ראשונים. התחילו לחשוב על התבודדות כעל דבר טוב. תפנו לכך מקום. מצאו דרכים להפגין זאת כערך, לילדיכם. הקצו בבית אזורים מקודשים -- המטבח, פינת האוכל -- והצהירו עליהם כעל מקומות לשיחה. עשו אותו הדבר בעבודה. בעבודה, אנו כה עסוקים בלתקשר שלעיתים קרובות אין לנו זמן לחשוב, אין לנו זמן לדבר, על הדברים החשובים באמת. שנו זאת. חשוב מכל, אנו באמת צריכים להקשיב לזולת, כולל החלקים המשעממים. כי מתי שאנו מועדים או מהססים, או אין לנו מלים זה הזמן שבו אנו חושפים את עצמנו זה לזה.

הטכנולוגיה עושה ניסיון להגדיר מחדש את החיבור האנושי -- איך יהיה אכפת לנו איש מזולתו, איך יהיה אכפת לנו מעצמנו -- אבל היא גם נותנת לנו הזדמנות לאשר את ערכינו ואת דרכנו. אני אופטימית. יש לנו כל מה שאנו צריכים כדי להתחיל. יש לנו איש את רעותו. ויש לנו את הסיכוי הגדול ביותר להצליח אם נכיר בפגיעות שלנו. שנקשיב כשהטכנולוגיה אומרת שיידרש משהו מורכב אך מבטיחה משהו פשוט יותר.

בעבודתי, אני שומעת שהחיים קשים, שמערכות היחסים מלאות סיכונים. אבל ישנה הטכנולוגיה -- פשוטה יותר, מלאת תקווה, אופטימית, צעירה לנצח. כמו לקרוא לחיל הפרשים. מודעת פרסומת אחת מבטיחה שכשתהיה מחובר עם אווטארים, תהיה "סוף סוף מסוגל לאהוב את חבריך לאהוב את גופך, לאהוב את חייך, מחובר ובמחיצת אווטארים." אנחנו נמשכים לרומנטיקה וירטואלית, למשחקי מחשב שנראים כמו עולמות אמיתיים, לרעיון שרובוטים, רובוטים, יהיו יום אחד החברים האמיתיים שלנו. אנו מבזבזים ערב שלם ברשתות החברתיות במקום לצאת לפאב עם חברים.

אבל הפנטזיות שלנו על תחליפים גבו את מחירן. היום על כולנו להתמקד בדרכים הרבות מספור שבהן הטכנולוגיה יכולה להוביל אותנו בחזרה אל חיינו האמיתיים, אל גופינו שלנו, אל הקהילות שלנו, אל הפוליטיקה שלנו, אל כוכב הלכת שלנו. הם צריכים אותנו. בואו נדון כיצד נוכל להשתמש בטכנולוגיה הדיגיטלית, בטכנולוגיית החלומות שלנו, כדי להפוך חיים אלו לחיים שנוכל לאהוב.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)