שקאר קאפור: אנו הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו

בדיוק הוזמנתי לצלם את הסרט הזה, "אליזבת" אנחנו מדברים על האייקון הבריטי הגדול הזה, ואנחנו אומרים, "היא אשה מדהימה. היא עושה הכל. "איך נציג אותה?" אז הלכנו סביב השולחן, אנשי האולפן, המפיקים, והמחבר, והם באים אליי ואומרים, "שקאר, מה אתה חושב?"

ואני אומר, "לדעתי היא רוקדת"

ואני רואה שכולם מסתכלים עליי, מישהו אמר, "בוליווד".

מישהו אחר שאל: "כמה אנחנו משלמים לו?"

והשלישי אמר: "בואו נמצא במאי אחר"

חשבתי שכדאי לי לשנות. היו לנו המון דיונים לגבי דרך הצגתה של אליזבת, ואני אמרתי,אוקיי, אולי אני בוליוודי מדי. אולי אליזבת, האייקון הענק הזה, רוקדת? על מה אתה מדבר? אז חשבתי מחדש על כל העניין, ואז הגענו להסכמה. וככה הצגנו את האייקון הבריטי הגדול הזה המכונה "אליזבת"

ליססטר: אוכל להצטרף אלייך, גבירתי?

אליזבת: אם תרצה, אדוני. (מוזיקה)

שקאר קאפור. אז היא רקדה. אז כמה מצופי הסרט, לא הבינו שיש כאן אשה מאוהבת, תמימה לחלוטין, שנהנתה מאוד בחייה, ושהייתה צעירה? כמה מכם לא הבינו את זה? זו עוצמתו של הסיפור החזותי. זו עוצמתו של הריקוד. זו עוצמתה של המוזיקה. העוצמה שבחוסר הוודאות.

כאשר אני יוצא לביים סרט, כל יום אנו מכינים יותר מדי, אנו חושבים יותר מדי. הידע הופך למשקולת המכבידה על החוכמה. אתם יודעים, מילים פשוטות האובדות בחול הטובעני של הניסיון. אז אני בא ואומר, "מה אני הולך לעשות היום?" אני לא מתכוון לעשות את מה שתכננתי, ואני מכניס את עצמי לפניקה מוחלטת. זו הדרך שלי להיפטר מהשכל שלי, להיפטר מהשכל הזה שאומר, "הי, אתה יודע מה לעשות. אתה יודע בדיוק מה צריך לעשות". "אתה במאי. עשית את זה שנים". אז עליי ללכת לשם ולהיות בפניקה מוחלטת. זו מחווה סימבולית. אני קורע את התסריט. אני הולך ואני מכניס את עצמי לפניקה. אני מפחיד את עצמי. אני עושה את זה ברגע זה ממש. תראו אותי. אני נהיה עצבני. אני לא יודע מה להגיד. אני לא יודע מה אני עושה. אני לא רוצה ללכת לשם.

וככל שאני מתקדם, כמובן, אומרים לי, "אתה יודע מה עליך לעשות, אדוני". ואני אומר "כמובן, אני יודע".

ובכירי האולפן יגידו, " הי, תראו את שקאר. הוא לגמרי מוכן" ובפנים אני מקשיב לנוסראת פאטה אלי חאן כי הוא כאוטי. אני מרשה לעצמי להיכנס למצב כאוטי, כי מתוך הכאוס, אני מקווה שיצוצו כמה רגעי אמת. כל הכנה היא הכנה. אני אפילו לא יודע אם זה כנה. אני אפילו לא יודע אם זה אמיתי. האמת כולה מגיעה ברגע, באופן אורגני, ואם אתם זוכים לחמישה רגעי אמת גדולים, של חומר אורגני גדול בסיפור אותו אתם מספרים, בסרט שלכם, הקהל שלכם יבין את זה. אז אני מחפש את הרגעים האלה, ואני עומד שם ואומר, "אני לא יודע מה לומר.

בסופו של דבר כולם מסתכלים עליך, 200 איש בשבע בבוקר, שהגיעו לשם ברבע לשבע בבוקר ואתה הגעת בשבע, וכולם אומרים, "הי, מה הדבר הראשון? מה הולך לקרות?" ואתה מכניס את עצמך למצב של פניקה בו אתה לא יודע, ולכן אתה לא יודע. ומכיוון שאתה לא יודע, אתה מתפלל ליקום, כי אתה מתפלל ליקום שמשהו- אני אנסה לחדור ליקום כמו איינשטיין - תתפללו - חדר - המשוואות שלו - לאותו מקור - אני מחפש את אותו המקור כי היצירתיות מגיעה ממש מאותו המקור שאתה מהרהר עליו מחוץ לעצמך, מחוץ ליקום. אתה מחפש אחר משהו שיבוא ויכה בך. עד שזה יכה בך, אתה לא תצלם את התמונה הראשונה. אז מה אתה עושה?

אז קייט אומרת, "שקאר, מה אתה רוצה שאעשה?"

ואני אומר, "קייט, מה את רוצה לעשות?" (צחוק) "את שחקנית גדולה, ואני אוהב לתת לשחקנים שלי. למה שלא תראי לי מה את רוצה לעשות?" (צחוק) מה אני עושה? אני מנסה להרוויח זמן. אני מנסה להרוויח זמן.

אז הדבר הראשון שלמדתי על היכולת לספר סיפור, אחריו אני עוקב כל הזמן, הוא פניקה. פניקה היא המפתח ליצירתיות כי רק כך אפשר להיפטר מהשכל. היפטרו מהשכל שלכם. צאו ממנו. הוציאו אותו. וצאו לעבר היקום כי אי שם בחוץ מצוי משהוא יותר אמיתי מהשכל שלכם, יותר אמיתי מהיקום שלכם. [לא ברור], אמרת את זה אתמול. אני רק חוזר על זה כי אחר זה אני עוקב באופן קבוע ותמידי כדי למצוא את השונייאטה, הריקות (סנסקריט; כל דבר ריק מקביעות וטבע-עצמי). מתוך הריקות מגיע רגע של יצירתיות. וזה מה שאני עושה.

כשהייתי ילד, בערך בן שמונה. אתם זוכרים איך הודו הייתה. לא היה זיהום. בדלהי גרנו במה שנקרא "חותה" חותה עכשיו הפכה למילה גסה (בית זונות). המשמעות הייתה למרפסת. שם נהגנו לישון בלילה. בבית ספר בדיוק לימדו אותי פיזיקה, ונאמר לי ש אם יש משהו שקיים אז ניתן למדוד אותו. אם לא ניתן למדוד אותו, אז הוא לא קיים. ובלילה הייתי שוכב, מתבונן על השמיים הנקיים כפי שהיה בדלהי באותה התקופה, כשהייתי ילד, והייתי מתבונן על היקום ואומר, "לאן מגיע היקום הזה?"

אבי היה רופא. ואני אמרתי , "אבא, עד לאן מגיע היקום?"

והוא אמר, "בן, הוא נצחי".

אז אמרתי לו "בבקשה, תמדוד לנצח" כי בבית ספר לימדו אותי שאם לא ניתן למדוד את זה, אז זה לא באמת קיים. זה לא מצוי בתוך מסגרת ההתייחסות שלי. אז עד לאן מגיע הנצח? מה המשמעות של "לנצח"? הייתי שוכב ככה, בוכה בלילה כי הדמיון שלי לא יכל לגעת ביצירתיות.

אז מה עשיתי? באותה העת, בגיל הרך של שבע שנים, המצאתי סיפור. מה היה הסיפור שלי? ואני לא יודע למה, אבל אני זוכר את הסיפור. היה היה פעם חוטב עצים שעמד להניף את הגרזן ולחתוך חתיכת עץ, והגלקסיה כולה היא אטום אחד מהגרזן הזה. וכאשר הגרזן מכה בחתיכת העץ הזאת, אז הכל ייהרס והמפץ הגדול יתרחש שוב. אבל לפני כל זה היה חוטב עצים. ואז, כאשר היה נגמר לי הסיפור הזה, הייתי מדמיין שהיקום של חוטב העצים הזה הוא אטום בגרזן של חוטב עצים אחר. כך שכל פעם, יכולתי לספר את הסיפור שלי שוב ושוב, ולהתגבר על הבעיה הזאת. וכך התגברתי על הבעיה הזאת.

איך עשיתי את זה? אני מספר סיפור. אז מה זה סיפור? הסיפור הוא שלנו- כולנו. אנו הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. ביקום הזה, בקיום הזה, בו אנו חיים בדואליות הזאת, האם אנו קיימים או לא ומי אנחנו, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו הם הסיפורים שמגדירים את הסגולות הסודיות של קיומנו. אנו הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. וזה רחב כמו שאנחנו מסתכלים על הסיפורים. סיפור הוא מערכת היחסים שאתה מפתח בין מי שאתה, או מי שאתה באופן פוטנציאלי, לבין העולם האינסופי, וזו המיתולוגיה שלנו.

אנו מספרים את סיפורינו, ואדם ללא סיפור אינו קיים. אז איינשטיין סיפר סיפור ועקב אחר סיפוריו והמציא תיאוריות והמציא תיאוריות ואז הגיע למשוואות. לאלכסנדר היה סיפור שאימו נהגה לספר לו, והוא יצא לכבוש את העולם. לכולנו, לכולם, יש סיפור אחריו הם עוקבים. אנו מספרים לעצמנו סיפורים. אז אני מוסיף ואומר, אני מספר סיפור לכן אני קיים. אני קיים בגלל קיומם של הסיפורים, וללא הסיפורים, אנו לא קיימים. אנו יוצרים סיפורים כדי להגדיר את קיומנו. אם לא ניצור סיפורים, בוודאי נשתגע. אני לא יודע. אני לא בטוח, אבל זה מה שעשיתי כל הזמן.

עכשיו, סרט. סרט מספר סיפור. לעיתים קרובות אני תוהה כאשר אני עושה סרט- אני חושב לעשות סרט על חייו של בודהה- ולעיתים קרובות אני תוהה: לו לבודהה היו כל הכלים הניתנים לבמאי, אם הייתה לו מוזיקה, אם היו לו עזרים חזותיים, אם הייתה לו מצלמת וידאו, האם היינו מבינים יותר טוב מהו בודהיזם? אבל זה קצת מכביד עליי. אני חייב לספר סיפור בצורה יותר משוכללת, אבל יש לי את הפוטנציאל. זה נקרא המשמעות החבויה בטקסט. כשנסעתי להוליווד לראשונה, הם אמרו- נהגתי לדבר על משמעות חבויה, והסוכן שלי ניגש אליי ואמר, "האם תואיל בטובך לא לדבר על משמעות חבויה?" ואני אמרתי, "למה?". הוא אמר, "כי אף אחד לא ייתן לך לעשות סרט אם תדבר על משמעות חבויה. פשוט תדבר על העלילה ותגיד איך תצלם את הסרט באופן נפלא, מה יהיו העזרים החזותיים".

אז כשאני רואה סרט, זה מה שאנחנו מחפשים, אנו מחפשים סיפור ברמת העלילה, ואז אנחנו מחפשים סיפור ברמה הפסיכולוגית, אז אנחנו מחפשים סיפור ברמה הפוליטית, אז אנחנו מחפשים סיפור ברמה המיתולוגית. אני מחפש סיפורים בכל רמה. וזה לא הכרחי שכל הסיפורים האלה יסכימו זה עם זה. מה שנפלא הוא שלעיתים קרובות, הסיפורים יהיו בסתירה זה עם זה. כשאני עובד עם ראהמן, שהוא מוזיקאי גדול, לעיתים קרובות אני אומר לו, "אל תעקוב אחר מה שהתסריט כבר אומר. תמצא מה הוא לא אומר. תמצא את האמת שלך, וכשתמצא את האמת שלך, יהיה בזה משהו אמיתי, שעשוי להיות בסתירה עם העלילה, אבל אל תדאג לגבי זה".

אז ההמשך של "אליזבת", "תור הזהב". כשעשיתי את ההמשך של "אליזבת", היה כאן סיפור אותו סיפר המחבר. אשה שהייתה תחת איומיו של פיליפ השני, ושעמדה לצאת למלחמה, עמדה לצאת למלחמה והתאהבה בוולטר ריילי. בגלל שהיא התאהבה בוולטר ריילי, היא וויתרה על הסיבות בגללן הייתה מלכה. ואז וולטר ריילי התאהב במשרתת שלה, והיא הייתה צריכה להחליט האם היא מלכה שיוצאת למלחמה, או שמא היא רצתה....

זה הסיפור שאני סיפרתי. האלים שם למעלה. היא שני אנשים. היה פיליפ השני, שהיה אלוהי כי הוא תמיד התפלל, והייתה אליזבת, שהייתה אלוהית, אבל לא כל כך אלוהית כי היא חשבה שהיא כזאת, אבל דם בני תמותה זרם בתוכה. אבל האלוהי לא היה צודק, אז האלים אמרו, "אוקיי. מה שעלינו לעשות הוא לעזור לזה שצודק". אז הם עזרו לצודק. ומה שהם עשו היה לשלוח את וולטר ריילי כדי להפריד באופן פיזי בין האני בן התמותה שלה לבין האני האלוהי. והאני בן התמותה היה הנערה שנשלחה לוולטר ריילי, ובאופן הדרגתי הוא הפריד אותה כך שהיא הייתה חופשיה להיות אלוהית. ושני האלוהיים נלחמו, והאלים היו לצידה של האלוהות.

כמובן שהעיתונות הבריטית כולה סערה. הם אמרו, "ניצחנו את הארמדה" (צי אוניות מלחמה ספרדיות).

אבל אני אמרתי, "אבל הסערה ניצחה את הארמדה. האלים שלחו את הסערה"

אז מה עשיתי? ניסיתי למצוא סיבה מיתית לעשות את הסרט. כמובן, כששאלתי את קייט בלנשט, אמרתי, "על מה היה הסרט?" היא אמרה, "זהו סרט על אישה המתפייסת עם העובדה שהיא מזדקנת." פסיכולוגי. המחבר אמר שהסרט הוא על היסטוריה, עלילה. אני אמרתי שהוא על מיתולוגיה, האלים.

אז תרשו לי להראות לכם סרט- חלק מאותו הסרט- וכיצד המצלמה גם- זו סצינה אשר במוחי, היא הייתה במעמקי התמותה. היא גילתה מה משמעותה האמיתית של תמותה, ואם היא שרויה במעמקי התמותה, מה באמת קורה. והיא מזהה את הסכנות של התמותה ולמה עליה להתנתק מתמותה. זיכרו, בסרט, עבורי גם היא וגם המשרתת היו חלקים של אותו הגוף, אחת האני בן התמותה והשנייה האני האלוהי, הנפשי.

אפשר לראות את השנייה הזאת?

(מוזיקה)

אליזבת: בס? בס? בס ת'רוקמורטון?

בס: כאן, גבירתי.

אליזבת: תגידי לי, האם זה נכון? האם את הרה? האם את הרה?

בס: כן, גבירתי.

אליזבת: את בוגדנית. את מעיזה לשמור סודות מפני? עלייך לבקש את רשותי לפני שאת רצה, לפני שאת מתרבה. הפרוצות שלי עונדות את הרצועות שלי. את שומעת אותי? את שומעת?

וולסינגהם: הוד מעלתה. בבקשה,אצילות. רחמים.

אליזבת: אין זמן לרחמים, וולסינגהם. לך לאחיך הבוגד ותשאיר לי את ענייניי. זה שלו? תגידי לי. תאמרי את זה. האם הילד שלו? זה שלו?

בס: כן. גבירתי, זהו תינוקו של בעלי. אליזבת': זונה! (בוכה)

ריילי: הוד מעלתה. זו לא המלכה אותה אני אוהב ומשרת.

אליזבת: האיש הזה פיתה בת חסותה של המלכה, והיא נישאה ללא הסכמה מלכותית. על עבירות אלה יש להעניש על פי חוק. תעצור אותו. לכי. הגנת המלכה כבר לא ניתנת לך.

בס: כרצונך, הוד מעלתה.

אליזבת: תסתלקי! תסתלקי! תסתלקי! תסתלקי.

(מוזיקה)

שקאר קאפור: אז מה אני מנסה לעשות כאן? אליזבת הבינה, והיא נאלצת להתמודד פנים מול פנים עם תחושת הקנאה שלה, תחושת התמותה שלה עצמה. מה אני עושה עם הארכיטקטורה? הארכיטקטורה מספרת סיפור. הארכיטקטורה מספרת סיפור כיצד, למרות שהיא הייתה האישה החזקה בעולם בעולם באותה התקופה, ישנה האחרת, הארכיטקטורה גדולה יותר. האבן גדולה ממנה כי האבן אינה אורגנית. היא תשרוד אחריה. אז זה מספר לכם, לי, שהאבן היא חלק מגורלה. לא רק, למה המצלמה מסתכלת למטה? המצלמה מסתכלת למטה, עליה, כי היא נמצאת בבאר. היא נמצאת בבאר המוחלטת של תחושתה שלה עצמה, לגבי היותה בת תמותה. עליה למשוך את עצמה מעלה ממעמקי התמותה, לשחרר את נפשה. וזה הרגע בו, במוחי, הן אליזבת והן בס, הינן אותו אדם. אבל זהו הרגע בו היא באופן כירורגי מסירה את עצמה מזה. אז הסרט נע בכמה רמות בו זמנית, בסצינה זו. והדרך בה אנו מספרים את הסיפורים באופן חזותי, מוזיקלי, עם שחקנים, ובכל רמה, זו תחושה שונה ולעיתים בסתירה זו עם זו. אז כיצד אני מתחיל את כל זה? מהו התהליך של לספר סיפור?

לפני עשר שנים בערך, שמעתי את הדבר הקטן הזה מפוליטיקאי, פוליטיקאי שלא זכה לכבוד גדול בהודו. והוא אמר שהאנשים בערים, בהדחת מים אחת, מבזבזים כמות מים זהה לכמות שתושבי האיזורים הכפריים, לא זוכים לקבל ביומיים. זה הזכיר לי משהו, ואני אמרתי, "זה נכון". הלכתי לראות חבר שלי, והוא אילץ אותי להמתין בדירתו במלבר היל בקומה העשרים, באיזור שנחשב למגורי יוקרה במומבאי. והוא התרחץ במשך כעשרים דקות. אני השתעממתי והלכתי, ובנסיעתי נסעתי ליד משכנות העוני של בומביי, כמו שתמיד קורה, וראיתי שורות שורות, בשמש הלוהטת של צהרי היום, של נשים וילדים עם דליים מחכים למכלית המים שתבוא ותיתן להם מים. רעיון התחיל להתפתח. כיצד הוא הופך לסיפור? פתאום הבנתי שאנחנו מתקדמים לעבר אסון.

הסרט הבא שלי נקרא "פאני" שמשמעותו "מים". מתוך המיתולוגיה של זה, אני מתחיל ליצור עולם. איזה עולם אני יוצר, ומאיפה הרעיון, העיצוב שלו, יגיעו? אז במוחי, בעתיד, הם התחילו לבנות גשרים עיליים אתם מבינים גשרים עיליים? כן? הם התחילו לבנות גשרים עיליים כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב' מהר יותר, אבל למעשה הם עברו מאיזור בעל עושר יחסי אחד לאיזור אחר של עושר יחסי. ואז מה שהם עשו היה שהם בנו עיר מעל הגשרים העיליים. והאנשים העשירים עברו לעיר העלית והותירו את האנשים העניים בעיר התחתית, כ-10 או 12 אחוז מהאנשים עברו לעיר העלית.

מאיפה העיר העלית והעיר התחתית הגיעו? המיתולוגיה בהודו מספרת- שם הם אומרים, ואני אגיד את זה בהודית, (הודית) טוב. מה זה אומר? זה אומר שהעשירים תמיד יושבים על הכתפיים ושורדים על הכתפיים של העניים. אז העיר העילית והעיר התחתית מגיעות מהמיתולוגיה הזאת. אז לעיצוב יש סיפור.

מה שקורה הוא שתושבי העיר העילית שואבים את כל המים זיכרו את המילה שאמרתי , שואבים. הם שואבים את הכל המים, שומרים אותם לעצמם, והם מטפטפים מים לתושבי העיר התחתית. ואם יש מהפכה, הם מקצצים את המים. ובגלל שעדיין קיים משטר דמוקרטי, יש דרך דמוקרטית להגיד טוב, אם תתנו לנו מה [שנרצה], ניתן לכם מים.

אז, אוקיי, נגמר לי הזמן. אבל אני יכול להמשיך ולספר לכם איך אנו מפתחים סיפורים, וכיצד הסיפורים הם באופן יעיל מי אנחנו וכיצד הם מתורגמים לדיסציפלינה המסויימת הזאת בה אני נמצא, הסרט. אבל בסופו של דבר, מהו סיפור? הוא סתירה. הכל סתירה. היקום הוא סתירה. וכולנו שרויים בחיפוש תמידי אחר הרמוניה. כאשר אתם מתעוררים, הלילה והיום הינם בסתירה. אבל אתם קמים בארבע בבוקר. הסומק הכחלחל בשמיים מסמן שהלילה והיום מנסים למצוא את ההרמוניה ביניהם. הרמוניה היא התווים שמוצרט לא נתן לכם. אבל איכשהו הסתירה שבתווים שלו מרמזת על כך. כל הסתירות בתווים שלו מרמזות על הרמוניה. זו התוצאה של החיפוש אחר הרמוניה בסתירה הקיימת במוחו של המשורר, סתירה הקיימת במוחו של מספר הסיפורים. במוחו של מספר הסיפורים קיימת סתירה של מוסריות. במוחו של המשורר, זהו קונפליקט בין מילים. במוחו של היקום, בין יום ללילה. במוחם של גבר ואישה, לעולם אנו נחפש אחר הקונפליקט בין זכר לנקבה. אנו מחפשים אחר ההרמוניה בין אחד לשני.

הרעיון כולו של סתירה, אבל קבלתה של הסתירה היא מה שמספרת את הסיפור, לא פתרונה של הסתירה. הבעיה עם הרבה מהסיפורים בהוליווד וסרטים רבים וכמו ש [לא ברור] אמר, היא שאנחנו מנסים לפתור את הסתירה. הרמוניה אינה פתרון. הרמוניה מציעה דבר מה גדול יותר גדול יותר מהפיתרון. הרמוניה מציעה דבר מה שהוא חובק כל ואוניברסלי שהוא בו זמנית נצחי ושל הרגע הזה. פתרון הינו דבר מה הרבה יותר מוגבל. הוא סופי. הרמוניה היא אינסופית. אז בסיפור שאנו מספרים, כמו כל הסתירות האחרות של היקום, אנו מחפשים הרמוניה ואינסופיות בפתרונות מוסריים, פותרים אחד, אבל נותנים לאחר להתקיים, ויוצרים שאלה שהיא ממש חשובה.

תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)