שייחה אל מאיאסה: להפוך את המקומי לגלובלי ואת הגלובלי למקומי

אחי ואני, שנינו שייכים לקבוצת הגיל הדמוגרפית של מתחת ל 30, אשר פאט אמר שמהווים 70 אחוזים אבל לפי הסטטיטסטיקה מהווים 60 אחוזים מאוכלוסיית האזור. קטאר אינה יוצאת מן הכלל באיזור. זוהי אומה צעירה שמונהגת ע"י צעירים. אנחנו כבר מעלים זכרונות על הטכנולוגיות החדישות ביותר ועל האייפוד, ואני על העבייה, השמלה המסורתית שאני לובשת היום.

כעת, זהו אינו בגד דתי, וגם לא אמירה דתית. לעומת זאת, זוהי אמירה של גיוון תרבותי שאנו בוחרים ללבוש. אני זוכרת שלפני מספר שנים, עיתונאי שאל את ד"ר שייחה, שיושבת כאן בקהל, נשיאת האוניברסיטה של קטאר - שדרך אגב, היא אשה - הוא שאל אותה האם היא חושבת שעבייה מפריעה או מפרה את חירותה בצורה כלשהי. תשובתה הייתה שההיפך הוא הנכון. לחילופין, היא הרגישה חופשייה יותר, חופשייה יותר כי היא יכולה ללבוש מה שהיא רוצה מתחת לעבייה. היא יכולה להגיע לעבודה בפיג'מה ולאף אחד לא יהיה אכפת. (צחוק) לא שאת נוהגת כך; אני רק אומרת.

(צחוק)

הנקודה שלי כאן, לאנשים יש בחירה -- כמו שגברת הודית יכולה ללבוש סארי או אישה יפנית יכולה ללבוש קימונו. אנו משנים את תרבותנו מבפנים, ובאותו הזמן מתחברים מחדש למסורות שלנו. אנו יודעים שהמודרניזציה מתרחשת. וכן, קטאר רוצה להיות אומה מודרנית. אבל באותו הזמן אנו מתחברים מחדש ומדגישים את מורשתנו הערבית. חשוב לנו לגדול אורגנית. וכל הזמן אנו מקבלים את ההחלטה המודעת להגיע לאיזון הזה.

למעשה, מחקר הראה שככל שהעולם שטוח, אם נשתמש באנלוגיה של תומאס פרידמן, או גלובלי, כך יותר ויותר אנשים רוצים להיות שונים. ולנו הצעירים, הם מחפשים להיות יחידנים ולמצוא את השונות בינם לבין עצמם. וזאת הסיבה שאני מעדיפה את האנלוגיה של ריצ'ארד ווילק של להפוך את המקומי לגלובלי ולהפוך את הגלובלי למקומי. אנו לא רוצים להיות כולם זהים, אבל אנו מכבדים אחד את השני ואנו מבינים אחד את השני ולכן מסורת הופכת לחשובה יותר לא חשובה פחות.

החיים מחייבים עולם אוניברסלי, אבל אנו מאמינים בביטחון שמעניקה זהות מקומית. וזה מה שמנהיגי האזור הזה מנסים לעשות. אנו מנסים להיות חלק מהכפר הגלובלי, ובאותה העת מעדכנים את עצמנו באמצעות מוסדותינו התרבותיים והתפתחותנו התרבותית. אני נציגה של התופעה הזו. ואני חושבת הרבה על האנשים בחדר הזה, אני רואה שהרבה מכם נמצאים באותה העמדה. ואני בטוחה, למרות שאנו לא יכולים לראות את האנשים בוושינגטון, הם באותה העמדה. אנו כל הזמן מנסים לרכוב בעולמות שונים, בתרבויות שונות ומנסים להדביק את האתגרים שגלומים בציפיות שונות מעצמנו ומאחרים.

אז ברצוני לשאול שאלה: כיצד צריכה להראות תרבות במאה ה 21? בזמנים שהעולם נעשה מותאם אישית, כשהטלפון הנייד, ההמבורגר, הטלפון, להכל יש זהות אישית משלו, מה צריכה להיות תפיסתנו האישית ואיך אנו צריכים לתפוס את האחרים? איך זה משפיע על תרבותנו המדברית?

אני לא בטוחה כמה מכם בוושינגטון מודעים להתפתחות התרבותית שמתרחשת באיזור לאחרונה, מוזיאון אמנות איסלאמית נפתח בקטאר ב 2008. אני בעצמי מתאימה התפתחויות תרבותיות אלו, אבל אני גם מבינה שזה צריך להתבצע בצורה אורגנית. נכון, יש לנו את כל המשאבים שאנו צריכים על מנת לפתח מוסדות תרבותיים חדשים, אבל אני חושבת שעוד יותר חשוב שאנו בני מזל שיש לנו מנהיגים עם חזון שמבינים שכל זה לא יכול לקרות מבחוץ זה חייב לבוא מבפנים. ונחשו מה? אולי תהיו מופתעים לגלות שרוב האנשים במפרץ (הפרסי) שמובילים את היוזמות התרבותיות הללו הן במקרה נשים.

רציתי לשאול אתכם, למה לדעתכם זה המצב? האם הסיבה האינטואיטיבית; אין לנו משהו אחר לעשות? לא, אני לא חושבת. אני חושבת שנשים בחלק זה של העולם הבינו שתרבות היא רכיב חשוב לחבר אנשים מקומית ואיזורית גם יחד. זהו רכיב טבעי על מנת לגרום לאנשים לשבת ביחד ולדון ברעיונות -- באותה הדרך שאנו עושים ב TED אנחנו כאן, אנו חלק חלק מקהילה, משתפים את רעיונותינו ודנים עליהם. אמנות הפכה לחלק חשוב מאד מזהותנו הלאומית. ההשפעה הקיומית, החברתית והפוליטית שיש לאמן על פיתוח הזהות התרבותית של האומה שלו היא חשובה ביותר.

אתם יודעים, אמנות ותרבות הן עסק גדול. שאלו אותי. שאלו את יושבי הראש והמנכ"לים של סות'ביס וכריסטיס. שאלו את צ'רלס סאטצ'י על אמנות גדולה. הם עושים המון כסף. אז אני חושבת שנשים בחברה שלנו הופכות למנהיגות, מאחר שהן מבינות שלמען הדורות הבאים, זה מאד חשוב לשמר את זהותנו התרבותית. אחרת מדוע יוונים דורשים את ההחזרה של שיש אלגין? ומדוע יש רעש כשאספן פרטי מנסה למכור את האוסף שלו למוזיאון זר? מדוע לוקח לי חודשים לקבל אישור יצוא מלונדון או ניו יורק על מנת להכניס פריטים למדינה שלי?

בעוד כמה שעות, שירין נשאת, חברתי מאירן אמנית חשובה מאד עבורנו תדבר אליכם. היא גרה בניו יורק, אבל לא מנסה להיות אמנית מערבית. במקום זאת היא מנסה להיות מעורבת בדו שיח חשוב בנושא התרבות, האומה והמורשת שלה. היא עושה זאת באמצעות צורות ויזואליות חשובות של צילום תמונות וסרטים.

באותה הדרך, קטאר מנסה לגדל את המוזיאונים הלאומיים שלה בעזרת תהליכים אורגניים מבפנים. משימתנו היא שילוב תרבותי ועצמאות. אנו לא מעוניינים במה שיש שם במערב. אנו לא מעוניינים באוספים שלהם. אנו רוצים לבנות את הזהויות שלנו, המארג שלנו, ליצור דו שיח פתוח שבו אנו חולקים את הרעיונות שלנו וחולקים את שלכם איתנו. בעוד כמה ימים, נפתח את המוזיאון הערבי לאמנות מודרנית. ערכנו מחקר מעמיק על מנת להבטיח שאמנים ערבים ומוסלמים, וערבים שאינם מוסלמים -- לא כל הערבים מוסלמים, אגב -- אבל אנחנו מקפידים שהם מיוצגים במוסד החדש הזה. המוסד הוא בגיבוי ממשלתי וזהו המצב בשלושת העשורים האחרונים. אנחנו נפתח את המוזיאון בעוד כמה ימים, ואני קוראת לכולכם לעלות על טיסה של קטאר איירוייס ולהצטרף אלינו.

(צחוק)

המוזיאון הזה חשוב לנו כמו המערב. אולי חלקכם שמע על האמנית האלג'יראית באיה מאיהדין, אבל אני בספק שרבים יודעים שאמנית זו עבדה בסדנה של פיקאסו בפריס של שנות השלושים. בשבילי זו הייתה תגלית חדשה. ואני חושבת שעם הזמן, בשנים הבאות, נלמד רבות על הפיקאסו שלנו, על הלג'ה והסזאנים שלנו. יש לנו אמנים. אבל לרוע המזל לא גילינו אותם עדיין.

כעת, ביטוי ויזואלי הוא דרך אחת בלבד של השתלבות תרבותית. שמנו לב שלאחרונה יותר ויותר אנשים משתמשים באמצעים כמו יוטיוב ורשתות חברתיות לבטא את סיפוריהם, לשתף את תמונותיהם ולספר את הסיפורים שלהם בקולותיהם שלהם. בדרך דומה, ייסדנו את מכון הסרטים של דוחא מכון הסרטים של דוחא הוא ארגון שילמד את האנשים על סרטים ועשיית סרטים. בשנה שעברה לא הייתה לנו אפילו קטארית אחת יוצרת סרטים. היום אני גאה לומר שאימנו וחינכנו מעל 66 נשים קטאריות יוצרות סרטים לערוך, לספר את סיפוריהן שלהן בקולותיהן שלהן.

(מחיאות כפיים)

כעת ברשותכם, רציתי לשתף אתכם בסרט של דקה שהצליח להראות שסרט של שישים שניות יכול להיות חזק כמו האיקו ביכולת לתאר את התמונה הגדולה וזהו אחת מתוצרי יוצרות הסרטים שלנו.

(וידאו) ילד: היי שמעי, ידעת שהמניות עלו? את מי את משחקת? ילדה: דוד חאלד. הנה, תחבוש את המטפחת. ילד: למה שארצה לחבוש את זה? ילדה: תעשי מה שאומרים לך, ילדה צעירה. ילד: לא, את תשחקי את האמא ואני את האבא (ילדה: אבל זה המשחק שלי) אז תשחקי לבד. ילדה: נשים! מילה אחת והן מתעצבנות. חסרת תועלת. תודה! תודה!

(מחיאות כפיים)

בחזרה למעבר בין מזרח למערב, בחודש שעבר היה פסטיבל הסרטים דוחא טרייבקה השני כאן בדוחא. פסטיבל הסרטים דוחא טרייבקה התקיים המרכז התרבותי החדש שלנו, קטארה. הוא משך אליו 42,000 אנשים, והצגנו 51 סרטים. כעת פסטיבל הסרטים דוחא טרייבקה הוא לא פסטיבל מיובא, אבל פסטיבל חשוב בין הערים ניו יורק ודוחא. הוא חשוב משני טעמים ראשית, הוא מאפשר לנו להציג את הקולות והיוצרים הערביים לאחת הערים הקוסמופוליטיות בערים, ניו יורק. באותה העת, אנו מזמינים אותם לבוא ולגלות את החלק שלנו בעולם. הם לומדים את תרבותנו, שפתנו, מורשתנו ומבינים שאנו שונים באותה מידה ודומים באותה מידה כמו כל האחרים.

כעת, שוב ושוב אנשים אמרו: "בואו נבנה גשרים," אבל בכנות, אני רוצה לעשות יותר מזה. אני רוצה לשבור את קירות הבורות בין מזרח למערב -- לא, לא את המובן מאליו שדיברנו עליו קודם, אבל כן את הכוח הרך שג'וזף נאי דיבר עליו קודם. תרבות היא כלי חשוב מאד להביא את האנשים יחדיו אל לנו להמעיט בערכה.

"הכר את עצמך," שהמסע של הביטוי העצמי וההבנה העצמית שאנו עוברים. אני לא מתיימרת להחזיק בכל התשובות אבל אני יודעת שאני כפרט ואנו כאומה מקדמים בברכה קהילה זו של רעיונות ששוים הפצה. זהו מסע מעניין מאד. אני מברכת אותכם על הצטרפותכם אלינו לעסוק ולדון ברעיונות חדשים איך להביא אנשים ביחד דרך יוזמות ודיונים תרבותיים. ההיכרות מנצחת ומשמידה את הפחד. נסו זאת.

גבירותי ורבותי, תודה רבה לכם. שוקראן.

(מחיאות כפיים)