ששי טהארור: מדוע על מדינות לשאוף לעוצמה "רכה"

כהודי, וכעת כפוליטיקאי ושר בממשלה, התחלתי להיות מודאג בקשר להגזמות שאנו שומעים על המדינה שלנו, כל הדיבורים הללו שהודו הופכת למנהיגת העולם, אפילו מעצמת-העל הבאה. אפילו המוציא לאור בארה"ב של ספרי, "הפיל, הנמר והסלולרי", הוסיף כיתובית מיותרת האומרת, "הודו: המעצמה הבאה של המאה ה-21." איני סבור שזה העיקר בנוגע להודו, או שצריך להיות העיקר.

ואכן מה שמדאיג אותי הוא כל הרעיון הזה של מנהיגות עולמית שנראה לי נורא מיושן. זה אפוף בסרטי ג'יימס בונד וסיפורי קיפלינג. בסופו של דבר, ממה עשויה מנהיגת עולם? אם זו האוכלוסיה, אנו בדרך למקום ראשון בעולם. נעבור את סין עד 2034. האם זו עוצמה צבאית? ובכן, יש לנו צבא הרביעי בגודלו בעולם. האם זו יכולת גרעינית? אנו יודעים שיש לנו אותה. האמריקאים אפילו הכירו בזה, בהסכם. האם זו הכלכלה? יש לנו כעת הכלכלה החמישית בגודלה בעולם במושגי כח-קניה. ואנו ממשיכים לגדול. כאשר שאר העולם הוכה בשנה האחרונה, צמחנו ב-6.7 אחוזים.

אבל איכשהו זה לא מסתדר לי, עם האופן בו אני חושב שהודו יכולה לתרום לעולם, בשלב זה של המאה ה-21. ולכן תהיתי, האם ייתכן שמה שהעתיד מזמן להודו להיות הוא שילוב של הדברים הללו היוצרים משהו אחר, העוצמה של הדוגמא, המשיכה של התרבות ההודית, מה שבמילים אחרות הבריות אוהבות לכנות "עוצמה רכה".

עוצמה רכה היא רעיון שהומצא על-ידי חוקר בהרוורד, ג'וסף ניי, חבר שלי. בצורה הכי פשוטה, ואני ממש מקצר בגלל מגבלות הזמן כאן, זה ביסודו היכולת של מדינה למשוך אחרים בגין תרבותה, ערכיה הפוליטיים, מדיניות החוץ שלה. ואתם יודעים, הרבה מדינות עושות את זה. הוא כתב תחילה על ארה"ב, אבל אנו יודעים שהברית הצרפתית היא כל כולה עוצמה רכה צרפתית, המועצה הבריטית. אולימפיאדת בייג'ינג היתה מימוש של עוצמה רכה סינית. לאמריקאים יש את ה"קול אמריקה" והמילגות של פולברייט. אבל העובדה היא שלמעשה, ככל הנראה הוליווד ואמ. טי. וי. ומקדונלדס עשו יותר עבור עוצמה רכה אמריקאית ברחבי העולם מאשר איזו שהיא פעילות ממשלתית מסויימת.

כך שעוצמה רכה היא משהו שבאמת נובעת בחלקה בגלל ממשלות, אבל בחלקה למרות הממשלות. ובעידן המידע בו אנו חיים היום, מה שאולי אפשר לקרוא לו העידן של TED, הייתי אומר שמדינות נשפטות במידה הולכת וגדלה על-סמך כמה אנשים בעולם ניזונים מאספקה בלתי פוסקת של חדשות באינטרנט, דמויות טלוויזיוניות, סרטונים סלולריים, רכילות אי-מייל, ובמילים אחרות, כל מיני התקני תקשורת מספרים לנו סיפורים של המדינות בין אם המדינות המעורבות מעוניינות שאנשים ישמעו את הסיפורים הללו ובין אם לאו.

בעידן זה, שוב, למדינות בעלות גישה לתקשורת ומידע רב-ערוציים יש יתרון מיוחד. וכמובן שיש להן יותר השפעה, לפעמים, על איך הן נראות. בהודו יש יותר ערוצי חדשות-כלליות מאשר כל מדינה אחרת בעולם, ולמעשה יותר מכל המדינות שבחלק זה של העולם גם יחד.

אבל, עדיין העובדה היא שזה לא רק זה. כדי שתהיה עוצמה רכה צריך להיות מחובר. אפשר אולי לטעון שהודו הפכה למדינה מחוברת באופן מדהים. אני חושב שכבר שמעתם את המספרים. אנחנו מוכרים 15 מיליון סלולריים בכל חודש. כיום יש 509 מיליון מכשירי סלולר בידי הודים, בהודו. וזה הופך אותנו לגדולים יותר מארה"ב בתור שוק הסלולר. בעצם, 15 מיליון סלולריים האלה הם רוב החיבורים שמדינה כלשהי, כולל ארה"ב וסין, עשתה אי-פעם בהיסטוריה של טלקומוניקציה.

אבל מה שחלקכם אולי אינם יודעים זה עד כמה רחוק הלכנו כדי להגיע לזה. אתם יודעים, כאשר גדלתי בהודו, טלפונים היו מוצר נדיר. למעשה, הם היו כה נדירים שחברי פרלמנט שנבחרו קיבלו את הזכות להעניק 15 קווי טלפון בתור טובה לאלה שלדעתם היו ראויים לכך. אם היית בר-מזל להיות איש עסקים עשיר או עיתונאי בעל השפעה, או רופא, או משהו דומה, אולי היה לך טלפון. אבל לפעמים הוא רק היה מונח שם.

למדתי בתיכון בכלכתה. והיינו מסתכלים על מכשיר זה המונח באולם הכניסה. אבל כאשר היינו מרימים אותו עם הבעת ציפייה על פנינו, מחצית מהזמן לא היה צליל חיוג. אם היה צליל חיוג וחייגנו מספר, הסיכויים היו שניים מתוך שלושה שלא נקבל את המספר שביקשנו. בעצם המילים "טעות במספר" היו יותר פופולריות מאשר המילה "הלו". (צחוק) ואם רצינו להתקשר לעיר אחרת, נאמר מכלכתה לדלהי, היה צורך להזמין מראש שיחה, ואז לשבת ולהמתין כל היום עד שהשיחה תגיע. או שאפשר היה לשלם פי שמונה מהתעריף המקובל בשביל מה שנקרא שיחת ברק. אבל ברק היכה די באיטיות במדינתנו בימים ההם, כך שזה היה כחצי שעה עד ששיחת הברק הגיעה.

בעצם, כה עלובים היו שירותי הטלפון שלנו שחבר פרלמנט אחד קם והתלונן על כך ב-1984. ואז שר התקשורת השיב בצורה מלאת חשיבות עצמית שבמדינה מתפתחת תקשורת היא מותרות ולא זכות, שאין חובה על הממשלה לספק שירות יותר טוב, ואם החבר המכובד אינו מרוצה מהטלפון שלו, הוא רשאי להחזירו, מאחר ויש כאלה הממתינים שמונה שנים לטלפונים בהודו.

וכעת נריץ מהר קדימה להיום וזה מה שרואים, את 15 מיליון הסלולריים לחודש. אבל מה שהכי מדהים זה מי מחזיק את המכשירים הללו. אם מתארחים אצל חברים בפרברי דלהי, בצידי הרחוב ניתן לראות רוכל עם עגלה, שנראית כאילו נבנתה במאה ה-16, המפעיל מגהץ אדים המופעל על פחם אשר אולי הומצא במאה ה-18. נוהגים לכנותו מגהצן. אבל הוא נושא עמו מכשיר ממאה ה-21. הוא נושא עימו סלולרי מכיוון שרוב השיחות הנכנסות הן חינם, זו דרכו לקבל הזמנות מהשכונה, וכך הוא יודע מהיכן לאסוף את הבגדים לגיהוץ.

יום אחד הייתי בקראלה, מדינת המוצא שלי, בכפר בשדה של חבר, במרחק של כ-20 ק"מ ממקום עירוני כלשהו. וזה היה יום חם והוא שאל, "מה דעתך על מי-קוקוס טריים?" זה הדבר הטוב ביותר והמזין והמרענן ביותר שניתן לשתות ביום חם באזורים הטרופיים, ואמרתי למה לא. והוא שלף את הסלולרי שלו, חייג מספר, וקול ענה, "אני כאן למעלה." ובצמרת של אחד מעצי הקוקוס הקרובים, עם גרזן ביד אחת וסלולרי באחרת היה אחד שמגיש מיצים, אשר ירד כדי להביא לנו את הקוקוסים.

דייגים יוצאים אל הים ונושאים עימם את המכשירים שלהם. כאשר הם לוכדים דג, הם מתקשרים לשווקים בערים לאורך החוף כדי לדעת היכן הם יקבלו את המחירים הטובים ביותר. איכרים שהיו צריכים לבזבז חצי יום בעבודת פרך כדי לדעת אם השוק בעיר פתוח, אם השוק פועל, אם היבול שהם קצרו יכול להימכר, איזה מחיר הם יקבלו. לעיתים קרובות הם נהגו לשלוח ילד בן שמונה את כל הדרך לעיר השוק כדי לקבל את כל המידע הזה. ואז הם היו מעמיסים את העגלה. כיום הם חוסכים את כל העבודה הזו בשיחת טלפון של שתי דקות.

ההעצמה הזו של המעמד הנמוך היא התוצאה הממשית של הודו המקושרת. והשינוי הזה הוא חלק מהכיוון אליו הודו צועדת היום. אבל כמובן שזה לא הדבר היחיד שמתפשט בהודו. יש את בוליווד. את יחסי לבוליווד ניתן לסכם הכי טוב באמצעות הסיפור על שני עזים במזבלה שליד בוליווד -- מר שיחר קאפור, סלח לי -- העזים לועסים להם קופסאות צלולואיד שהושלכו מאולפן בוליווד. ועז אחד אומר בעודו לועס, "הסרט הזה לא רע." העז השני עונה, "לא, הספר היה יותר טוב." (צחוק)

אני נוטה לחשוב שהספר בדרך-כלל יותר טוב, אבל, לאחר שאמרתי זאת, העובדה היא שבוליווד עכשיו מביאה עימה היבט מסויים של הודי-יות ושל תרבות הודית לכל העולם, לא רק לפזורה ההודית בארה"ב ובריטניה, אלא לאקרנים של ערבים, אפריקאים, סינגהלזים וסורים. פגשתי אדם צעיר בניו-יורק שאימו האנאלפאבתית, בכפר בסנגל, נוסעת פעם בחודש באוטובוס לעיר הבירה דקאר, רק בשביל לצפות בסרט בוליוודי. היא לא מבינה מה אומרים בסרט. היא אינה יודעת קרוא וכתוב,לכן אינה יכולה לקרוא את הכתוביות בצרפתית. אבל סרטים אלה עשויים בשביל שיבינו אותם למרות מוגבלויות שכאלה, והיא נהנית משירים, ריקודים וקטעי הפעולה. כתוצאה מזה היא יוצאת משם עם עיניים בורקות ממחשבות על הודו.

וזה קורה היום יותר ויותר. אפגניסטן, אנו יודעים איזו בעיה ביטחונית רצינית מהווה אפגניסטן בשביל רבים בעולם. להודו אין כח-משימה שם. אבל מה היה הנכס הכי גדול של הודו באפגניסטן בשבע השנים האחרונות? דבר אחד פשוט: לא יכלת להתקשר לאף אחד ב-8:30 בערב. מדוע? כי בשעה זו שודרה אופרת הסבון ההודית, [שם סידרה בהינדי], מדובררת ל-דהורי, בערוץ טודו בטלויזיה. וזו היתה תוכנית הטלויזיה הפופולרית ביותר בהיסטוריה האפגנית. כל משפחה אפגנית רצתה לצפות בה. הם היו מפסיקים הכל ב-8:30. מספרים שחתונות היו נקטעות באמצע כדי שהאורחים יוכלו להתגודד סביב מקלט טלויזיה, ולאחר-מכן היו חוזרים בחזרה לחתן וכלה. כמות הפשיעה עלתה ב-8:30. קראתי הודעת רויטר -- זו לא תעמולה הודית, זו סוכנות חדשות בריטית -- על כיצד, שודדים בעיר מוסארי שאריף, הסירו מגבים מרכב, את צלחות הגלגלים, מראות הצד, וכל חלק מתנועע שהם יכלו למצוא, ב-8:30, מכיוון שהשומרים היו שקועים בצפייה בטלויזיה במקום לשים לב לחנות. והם שירבטו על השימשה הקדמית בהתיחס לגיבורת הסידרה, "טולסי זינדאבאד": "תחי טולסי." (צחוק)

זוהי עוצמה רכה. וזה מה שהודו מפתחת באמצעות מרכיב ה-E (הבידור) של TED: תעשיית בידור משלה. זה גם נכון כמובן -- אין לנו זמן ליותר מדיי דוגמאות נוספות -- אבל זה נכון לגבי המוזיקה שלנו, הריקודים, האומנות, יוגה, איורוודה, ואפילו המטבח ההודי. ההתרבות של מסעדות הודיות מאז שנסעתי לחו"ל בפעם הראשונה כסטודנט באמצע שנות ה-70, ומה שאני רואה כיום, אינך יכול ללכת בעיר בגודל בינוני באירופה או צפון-אמריקה ולא להיתקל במסעדה הודית. יכול להיות שהיא לא הכי טובה. אבל כיום, בבריטניה לדוגמא, מסעדות הודיות בבריטניה מעסיקות יותר אנשים מאשר בכריית פחם, בבניית ספינות ובתעשיות פלדה גם יחד. אז האימפריה יכולה להכות בחזרה. (מחיאות כפיים)

אבל, עם המודעות הגוברת להודו, אליכם, אליי, וכך הלאה, עם סיפורים כמו באפגניסטן, קורה משהו חיוני בעידן של המידע. התחושה היא שבעולם של היום, לא מנצח הצד שיש לו צבא יותר גדול, אלא המדינה שמספרת את הסיפור היותר טוב היא זו שגוברת. והודו היא, וחייבת להישאר, לדעתי, הארץ עם הסיפור היותר טוב. היום סטריאוטיפים משתנים. כאחד שהגיע לארה"ב בתור סטודנט באמצע שנות ה-70, ידעתי מה היתה התדמית של הודו, אם היתה כזו בכלל.

היום, אנשים בעמק הסיליקון ומקומות אחרים מדברים על ה-איי.איי.טי., המכון ההודי לטכנולוגיה, באותה יראת כבוד שהם חשים כלפי אמ.איי.טי.. לזה יכולות להיות לפעמים תוצאות מפתיעות. היה לי חבר, שלמד היסטוריה כמוני, שבנמל-תעופה סחיפול באמסטרדם, ניגש אליו אדם אירופי נרגש ואמר, "אתה הודי, אתה הודי! האם תוכל לעזור לי לתקן את המחשב הנישא שלי?" (צחוק)

עברנו מהתדמית של הודו כארץ של פאקירים השוכבים על מיטות מסמרים, ושל המחללים מול נחשים עם תכסיס החבל ההודי, לתדמית של הודו כארץ של גאונים מתמטיים, אשפי מחשב, ומומחי תוכנה. אבל גם זה מפיץ את הסיפור ההודי בכל העולם. אבל, יש משהו יותר מהותי מתחת לזה. הסיפור ניצב על בסיס של רב-גוניות פוליטית. יש להתחיל זאת מסיפורה של תרבות. מכיוון שהודו תמיד היתה חברה פתוחה לאורך אלפי שנים. הודו נתנה מחסה ליהודים, הנמלטים מחורבן בית-ראשון מידי הבבילונים, ולאחריהם הרומים.

בעצם, האגדה מספרת שתומאס החשדן, השליח, הקדוש תומאס נחת על חופי קראלה, מדינת המוצא שלי, בערך ב-52 אחה"ס, הוא התקבל על החוף על-ידי נערה יהודייה מנגנת בחליל. ועד ליום הזה, זו הקהילה היהודית היחידה בהיסטוריה של העם היהודי שמעולם לא נתקלה אפילו במקרה יחיד של אנטישמיות. (מחיאות כפיים) זהו הסיפור ההודי. האיסלם היגיע לדרום בשקט ובשלום, בשונה מההיסטוריה המסובכת בצפון. אבל כל הדתות הללו מצאו מקום ובתים מאירי פנים בהודו.

לא מזמן, השנה הזו, היו אצלנו בחירות כלליות, המימוש הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של זכות ההצבעה הדמוקרטית. והבחירות הבאות תהיינה אפילו יותר גדולות, מכיוון שאוכלוסיית המצביעים עולה ב-20 מיליון כל שנה. אבל העובדה היא שהבחירות האחרונות, לפני חמש שנים, הציגו לעולם תופעה יוצאת-דופן של בחירות שבהן ניצחה אישה שהיא מנהיגה פוליטית ממוצא איטלקי ובעלת אמונה קתולית, סוניה גנדי, אשר פינתה את המקום לאדם סיקי, מוהאן סינג, אשר הושבע לראשות הממשלה על-ידי מוסלמי, הנשיא עבדול קאלאם, במדינה שיש בה 81 אחוז הינדואים. (מחיאות כפיים)

זוהי הודו, וזה אפילו יותר מדהים כי זה היה ארבע שנים מאוחר יותר שכולנו הרענו לארה"ב, הדמוקרטיה הותיקה ביותר בעולם המודרני, יותר מ-220 שנים של בחירות חופשיות והוגנות, שנדרש לה להגיע עד השנה האחרונה כדי לבחור נשיא או סגן-נשיא, שאינו לבן, גבר או נוצרי. אז, אולי -- אה סליחה, הוא נוצרי, אני מתנצל -- והוא גבר, אבל אינו לבן. כל האחרים היו את כל שלושת הדברים האלו. (צחוק) כל הקודמים לו היו את כל שלושת הדברים הללו, וזו הנקודה שרציתי לציין. (צחוק)

אבל העניין הוא שכאשר דברתי על הדוגמא ההיא, זה לא רק לדבר על הודו, זו לא תעמולה. מכיוון שבסופו של דבר, לתוצאות הבחירות ההן לא היתה נגיעה לשאר העולם. זה היה במהותו מה שהודו היא באמת. ובסופו של דבר, נראה לי, שזה תמיד פועל יותר טוב מתעמולה. ממשלות אינן מצטיינות בלספר סיפורים. אבל אנשים רואים את החברה כמו שהיא, וזה, נדמה לי, יעשה בסופו של דבר את ההבדל בעידן המידע של היום, בעידן ה-TED של היום.

אז הודו אינה יותר הלאום של אתניות או שפות או דתות, מאחר ויש אצלנו כל אתניות הידועה לאנושות, יש אצלנו כל דת הידועה לאנושות, מלבד אולי שינטואיזם. אף על-פי שיש בה אלמנטים הינדואיים היכן שהוא. יש לנו 23 שפות רשמיות מוכרות לפי החוקה שלנו. ואלה מכם שפדו כאן את כספם היו אולי מופתעים לראות כמה סוגי כתב מופיעים על שטרות הרופי, אשר מבטאים את הערכים המספריים הכספיים. יש לנו את כל זה. אין לנו אפילו גיאוגרפיה שתאחד אותנו. מכיוון שהגיאוגרפיה הטבעית של תת-היבשת המוקפת בהרים וים, נחתכה בגלל החלוקה עם פקיסטן ב-1947. למעשה, לא ניתן אפילו לנקוב כמובן מאליו בשם של המדינה. מכיוון שהשם "India" נובע מנהר האינדוס, אשר זורם בפקיסטן.

אבל כל עניין הוא שהודו היא ביטוי לרעיון שהפך ללאומיות. זה רעיון של ארץ ניצחית, הנובע מתרבות עתיקה, רעיון של איחוד על בסיס היסטוריה משותפת, אבל מקויים, יותר מהכל, על-ידי דמוקרטיה פלורליסטית. זהו סיפור ממאה ה-21 כמו גם מהתקופה העתיקה. זהו הפיכת הרעיון ללאומיות, דבר שמצביע על כך שניתן לשאת הבדלים במעמדות, אמונות, צבע, תרבות, מזון, מנהגים ולבוש, הרמוניה לצורך העניין, ועדיין להתאחד סביב קונצנזוס. והקונצנזוס הוא על עיקרון מאוד פשוט, שבדמוקרטיה מגוונת ופלורליסטית כמו הודו לא חייבים להסכים על כל דבר כל הזמן, כל עוד מסכימים על הכללים הבסיסיים בנוגע לכיצד לא להסכים. סיפור ההצלחה הגדול של הודו, מדינה שכל-כך הרבה מלומדים ועתונאים סברו שהיא תתפרק, בשנות ה-50 וה-60, הוא בכך שהיא הצליחה לקיים קונצנזוס על כיצד להתקיים ללא קונצנזוס.

כעת, זו ההודו הנכנסת אל המאה ה-21. וכאן אני רוצה להדגיש שאם יש משהו שראוי לחגוג בקשר להודו, זה לא כח צבאי ולא עוצמה כלכלית. כל זה חיוני, אבל עדיין יש לנו המון בעיות שצריך להתגבר עליהן. מישהו אמר שאנחנו עניי-על וגם מעצמת-על. אין אנו יכולים להיות את שני אלה יחד. עלינו להתגבר על העוני שלנו. עלינו להתמודד עם פיתוח ה"חומרה", הנמלים, הכבישים, נמלי-התעופה, כל ענייני התשתית שעלינו לבצע, ופיתוח ה"תוכנה", ההון האנושי, הצורך שלאדם הממוצע בהודו תהיינה שתי ארוחות סבירות ביום, שיהיה מסוגל לשלוח את ילדיו לבית-ספר סביר, ושיוכל לשאוף לעבוד בעבודה שתתן להם הזדמנויות בחייהם שתאפשרנה להם להתפתח.

כל זה אכן מתרחש היום, ההרפתקאה הגדולה הזו של התגברות על האתגרים הללו, כל האתגרים האמיתיים הללו שאף אחד מאיתנו לא יכול להתעלם מהם. אבל כל זה מתרחש בחברה פתוחה, במבנה חברתי ותרבותי עשיר, מגוון ופלורליסטי, בחברה הנחושה לשחרר ולהגשים את אנרגיות היצירה של עמה. זו הסיבה שהודו שייכת ל-TED, וזו הסיבה ש-TED שייך להודו. תודה רבה לכם. (מחיאות כפים)