שיין קויקזן: "עד עצם היום הזה"... לכבוד קורבנות הבריונות היפים

אתם רבים כל-כך.

כשהייתי ילד, הסתרתי את לבי מתחת למיטה, כי אימי אמרה, "אם לא תיזהר, יום אחד מישהו ישבור לך אותו." תאמינו לי. מתחת למיטה זה לא מקום מסתור טוב. ואני יודע, כי ירו והפילו אותי כל-כך הרבה פעמים, שאני חוטף מחלת גבהים רק מלעמוד על שלי. אבל ככה אמרו לנו. "תעמוד על שלך." וזה קשה, אם אתה לא יודע מי אתה. ציפו שנגדיר את עצמנו בגיל כה צעיר, ואם לא עשינו את זה, מישהו עשה את זה בשבילנו. "חנון". "שמנצ'יק". "זונה". "הומו".

ובו בזמן שאמרו לנו מה אנחנו, היו שואלים אותנו, "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" תמיד חשבתי שזו שאלה לא הוגנת. זה יוצא מנקודת הנחה שאסור לנו להיות מה שאנחנו כבר. היינו ילדים.

כשהייתי ילד, רציתי להיות גבר. רציתי תכנית פנסיה מסודרת שתבטיח לי חיי נועם די זמן כדי להמתיק את זיקנתי. כשהייתי ילד, רציתי להתגלח. היום כבר לא כל כך. כשהייתי בן שמונה, רציתי להיות ביולוג ימי. כשהייתי בן תשע, ראיתי את הסרט "מלתעות", וחשבתי לעצמי, "לא, תודה." וכשהייתי בן 10, אמרו לי שהורי עזבו כי לא רצו אותי. כשהייתי בן 11, רציתי שיעזבו אותי בשקט. כשהייתי בן 12, רציתי למות. כשהייתי בן 13, רציתי להרוג איזה ילד. כשהייתי בן 14, ביקשו ממני לשקול ברצינות לפתח קריירה.

אמרתי, "הייתי רוצה להיות סופר."

והם אמרו, "תבחר משהו מציאותי."

אז אמרתי, "מתאבק מקצועי."

אז הם אמרו, "אל תהיה טיפש."

מבינים? הם שאלו אותי מה אני רוצה להיות, ואז אמרו לי מה לא להיות.

ולא הייתי היחיד. אמרו לנו שבאופן כלשהו אנו חייבים להיות למשהו שאיננו, להקריב את מה שאנו כדי לרשת את התחפושת של מה שנהיה. אמרו לי לקבל את הזהות שאחרים יתנו לי.

ואני תהיתי, מה הופך את חלומותי לקלים כל-כך לויתור? אין ספק. חלומותי הם ביישניים, כי הם קנדיים. [צחוק] חלומותי מודעים לעצמם ויותר מדי מצטדקים. הם עומדים לבדם בריקודים בתיכון, ומעולם לא זכו לקבל נשיקה. תבינו, גם לחלומותי מדביקים כינויים. "מטופשים". "שטותיים". "בלתי אפשריים". אבל המשכתי לחלום. אני אהיה מתאבק. תכננתי כבר את הכל. אני אהיה "איש הזבל". מכת המחץ שלי תהיה "דוחס האשפה". הסיסמה שלי תהיה, "אני מוציא את הזבל!"

[צחוק] [מחיאות כפיים]

ואז בא הבחור הזה, דיוק "מיכל אשפה" דרוזה, וגנב לי את כל הקטע. הייתי הרוס כאילו עברתי בדוחס אשפה. חשבתי לעצמי, "מה עכשיו? אנה אפנה?"

שירה. כמו בומרנג, הדבר שאני אוהב חזר אלי. אחת שורות השירה הראשונות שאני זוכר שכתבתי היתה בתגובה לעולם שדרש ממני לשנוא את עצמי. מגיל 15 ועד 18 שנאתי את עצמי על שהפכתי לדבר שתיעבתי: בריון.

כשהייתי בן 19, כתבתי: "בדעתי לאהוב את עצמי חרף הקלות שבה אני נוטה לעבר ההיפך מכך."

"לעמוד על שלך" אין פירושו בהכרח לבחור באלימות.

כשהייתי ילד, החלפתי הכנת שיעורי בית בתמורה לידידות, ואחר נתתי לכל ידיד פתק איחור, על שלא באו בזמן, ובמרבית המקרים - בכלל לא. הענקתי לעצמי תעודת שחרור מכל הבטחה ריקה. ואני זוכר את התכנית הזו, שנולדה מתוך תסכול בגלל ילד אחד שכל הזמן כינה אותי "יוגי", והצביע על הבטן שלי ואמר, "יותר מדי סלי פיקניק." מסתבר שלא כל-כך קשה לשטות במישהו, ויום אחד, אחרי הלימודים, אמרתי, "בסדר. מותר לך להעתיק את שיעורי הבית שלי," ונתתי לו את כל התשובות השגויות כשכתבתי בערב הקודם. הוא קיבל בחזרה את העבודה בציפיה לציון כמעט מושלם, והביט אלי באי-אמון, כשהוא מחזיק ציון "אפס". ידעתי שאיני צריך להראות לו את הציון שלי, 28 מתוך 30, אך תחושת הסיפוק שלי היתה שלמה כשהוא הביט אלי, מבולבל, ואני חשבתי לעצמי, "חכם יותר מהדוב הממוצע, בן זונה."

[צחוק] [מחיאות כפיים]

זה מי שאני. וככה אני עומד על שלי.

כשהייתי ילד, חשבתי שצלעות חזיר (נשמע כמו מכות חזיר) ומכות קרטה הן אותו דבר. חשבתי ששתיהן מכות חזיר. ובגלל שסבתי חשבה שזה חמוד, ובגלל שהיא הכי אהבה אותן, היא לא תיקנה אותי. לא משהו רציני. יום אחד, לפני שקלטתי שילדים שמנים אינם בנויים לטפס על עצים, נפלתי מעץ, ונחבלתי בצד ימין של גופי. לא רציתי לספר לסבתי על כך כי פחדתי שיענישו אותי על ששיחקתי במקום אסור. כעבור כמה ימים, המורה להתעמלות ראה את החבורה, ואני נשלחתי למשרד המנהל. משם נשלחתי לחדר קטן נוסף עם גברת נחמדה מאד ששאלה אותי כל מיני שאלות על חיי בבית. לא ראיתי שום סיבה לשקר. ככל שידעתי, החיים היו לא רעים. אמרתי לה שבכל פעם שאני עצוב, סבתא שלי נותנת לי מכות קרטה.

[צחוק]

זה גרר חקירה מקיפה, ואני נלקחתי מהבית למשך 3 ימים, עד שהם לבסוף החליטו לשאול איך קיבלתי את החבורות. הידיעות אודות הסיפור הקטן והטפשי הזה התפשטו במהירות בכל ביה"ס, ואני זכיתי בכינוי הראשון שלי: "צלעות חזיר" עד עצם היום הזה אני שונא צלעות חזיר.

אני לא הילד היחיד שגדל ככה, מוקף באנשים שנהגו לומר את הפתגם על המקלות והאבנים, כאילו שעצמות שבורות כואבות יותר מהכינויים בהם מכנים אותך, וכינו אותנו בכל הכינויים. אז גדלנו כשאנו בטוחים שאיש לא יתאהב בנו, שנהיה לנצח בודדים, שלעולם לא נפגוש מישהו שיגרום לנו להרגיש שהשמש זה משהו שהוא בנה למעננו בסככת כלי העבודה שלו. וכך, מיתרי לב קרועים דיממו בלוז, ואנו השתדלנו לרוקן את עצמנו כדי לא לחוש דבר. אל תגידו לי שזה כואב פחות מעצם שבורה, שחיים שצמחו כלפי פנים הם משהו שמנתחים יכולים להסיר, שזה לא יכול להצמיח גרורות; זה יכול.

היא היתה בת שמונה, היום הראשון שלנו בכיתה ג', וכינו אותה "מכוערת". שנינו הועברנו לירכתי הכיתה כדי שיפסיקו להפציץ אותנו בפצצות רוק. אבל אולמות ביה"ס היו שדה קרב. מצאנו את עצמנו בעמדת נחיתות בכל הימים האומללים ההם. נהגנו להישאר בפנים בהפסקות, כי בחוץ היה גרוע יותר. בחוץ היה עלינו להתאמן על בריחה, או ללמוד לעמוד דומם כמו פסלים, בלי להסגיר שאנו שם. בכיתה ה' הדביקו שלט לחזית שולחנה: "זהירות! כלבה!" עד היום, גם עם בעל אוהב, היא לא חושבת שהיא יפה בגלל כתם לידה שמכסה קצת פחות ממחצית פניה. הילדים נהגו לומר, "היא נראית כמו תשובה שגויה שמישהו ניסה למחוק, ולא הצליח כל-כך." ואין סיכוי שהם יבינו שהיא מגדלת שני ילדים שהגדרת היופי בעיניהם מתחילה במילה "אמא", כי הם רואים את ליבה לפני שהם רואים את עורה, כי היא תמיד היתה מדהימה.

הוא היה ענף שבור שהורכב על עץ של משפחה אחרת, מאומץ, לא בגלל שהוריו העדיפו ייעוד אחר. הוא היה בן 3 כשהפך לקוקטייל של חלק אחד "נעזב לבדו" ושני חלקים "טרגדיה", התחיל טיפול בכיתה ח', היתה לו אישיות שמורכבת מבדיקות וגלולות, חי כאילו העליות הם הרים והמורדות הם צוקים תלולים, ארבע חמישיות אובדני, גל-גאות של נוגדי דכאון, והתבגרות עם הכינוי "מקפיץ", חלק אחד בגלל הגלולות, 99 חלקים בגלל הרשעות. הוא ניסה להרוג את עצמו בכיתה י', כשלילד אחד, שעדיין יכול היה ללכת הביתה לאמא ולאבא, היתה החוצפה להגיד לו, "תתגבר." כאילו שדכאון זה משהו שניתן לרפא בעזרת משהו מתכולתה של ערכת עזרה ראשונה. עד עצם היום הזה הוא מקל טי-אן-טי שמודלק בשני קצותיו, יכול לתאר לכם בפרוטרוט איך השמים מתעקמים בשניה לפני שהם נופלים, ולמרות צבא של חברים שכולם קוראים לו "מקור השראה", הוא ממשיך להיות חפץ-נוי בין אנשים שלא יכולים להבין לפעמים, לא להיות על סמים זה פחות עניין של התמכרות ויותר עניין של שפיות.

לא היינו הילדים היחידים שגדלו ככה. עד עצם היום הזה, ילדים עדיין זוכים לכינויים. הקלסיים היו, "היי, טיפש," "היי, מפגר." נראה כאילו לכל בי"ס יש ארסנל של כינויים שמתעדכנים מידי שנה. ואם איזה ילד נשבר בביה"ס ואין סביבו מישהו שבוחר לשמוע, האם הוא בכל זאת משמיע צליל? האם הוא רק רעש-רקע מאיזה פסקול תקוע על "חזרה", כשאנשים אומרים דברים כמו, "ילדים יכולים להיות אכזריים." כל בי"ס היה אוהל קרקס גדול, וסדר ההצקות עבר מהאקרובטים ומאלפי האריות, ועד הליצנים והבדרנים, שכולם היו קילומטרים לפנינו. אנו היינו היצורים-- ילדים עם זרועות סרטן וגבירות עם זקן, החריגים שמלהטטים עם דכאון ובדידות, משחקים סוליטייר, מסובבים את הבקבוק, מנסים לנשק לעצמנו על אברינו הפצועים ולהחלים, אך בלילה, כשכל האחרים ישנו, המשכנו ללכת על החבל. זה היה אימון. ונכון, כמה מאיתנו נפלו. אך אני רוצה לומר להם שכל זה הם פשוט עיי חורבות שנותרו כשסוף-סוף החלטנו להרוס את כל הדברים שחשבנו שאנחנו, ואם אתם לא מצליחים לראות בעצמכם שום דבר יפה, תשיגו מראה טובה יותר, תתקרבו אליה יותר, תביטו יותר זמן, כי יש בתוככם משהו שגרם לכם להמשיך ולנסות למרות כל מי שאמר לכם לוותר. בניתם שריון סביב ליבכם השבור וחתמתם עליו בעצמכם, חתמתם: "הם טעו." כי אולי לא השתייכתם לשום קבוצה או קליקה. אולי הם החליטו לבחור בכם אחרונים לכדורסל או כל דבר אחר. אולי הבאתם פצעים ושיניים שבורות למפגן הפציעות, אבל לא גיליתם, כי איך תוכלו להגן על השטח שלכם, כשכולם רוצים לקבור אתכם מתחתיו? אתם חייבים להאמין שהם טעו. אין ספק שהם טעו. אחרת, מדוע אנחנו עדיין כאן?

גדלנו כשאנו לומדים להריע למפסיד כי ראינו בו את עצמנו. צמחנו משורש נטוע באמונה שאנו איננו השמות בהם מכנים אותנו. אנו איננו מכוניות נטושות שנתקעו אי-שם, יושבות ריקות על איזה כביש, ואם משום-מה אנו כן כאלה, אל דאגה. רק הלכנו להשיג קצת דלק. אנו החברים הבוגרים של מחזור "הצלחנו", ולא הדים נמוגים של קולות שזועקים, "כינויים לא יפגעו בי." ברור שהם פגעו. אך חיינו ימשיכו תמיד להיות מופע שיווי-משקל שהעניין בו הוא פחות הכאב, ויותר היופי.

[מחיאות כפיים]