סת' גודין על השבטים שאנחנו מובילים

אז מדי פעם אני מוזמן להעביר הרצאות מוזרות. הוזמנתי לדבר בפני האנשים שלובשים תחפושות של חיות ענק בהופעות באירועי ספורט. לצערי לא יכולתי ללכת. אבל זה גרם לי לחשוב על העובדה שהאנשים האלו, לפחות חלקם, יודעים מה הם עושים למחייתם. מה שהם עושים זה להתחפש לחיות ענק, ולשעשע אנשים באירועי ספורט.

זמן קצר לאחר מכן הוזמנתי לדבר בכנס של האנשים שעושים חיות מבלונים. ושוב לא יכולתי ללכת. אבל זו קבוצה מרתקת. הם עושים חיות מבלונים. יש פער גדול בין אלו שעושים חיות דתיות, וחיות פורנו (צחוק בקהל) אבל הם עושים הרבה דברים מגניבים עם בלונים. לפעמים הם נקלעים לצרות, אבל לא לעיתים קרובות. ודבר נוסף בנוגע לחבר'ה האלו הוא שגם הם יודעים מה הם עושים למחייתם. הם עושים חיות מבלונים.

אבל מה אנחנו עושים למחייתנו? מה בדיוק הצופים - עושים מדי יום? ואני טוען שמה שאנחנו עושים הוא שאנו מנסים לשנות את הכל. שאנחנו מנסים למצוא פיסה בסטטוס קוו, משהו שמטריד אותנו, משהו שצריך שיפור, משהו שדורש שינוי, ואנחנו משנים אותו. אנחנו מנסים לעשות שינוי גדול, קבוע, וחשוב. אבל אנחנו לא חושבים על כך בצורה הזו. ולא הקדשנו זמן רב כדי לדבר על מהו התהליך הזה. ולמדתי את הנושא הזה במשך מספר שנים. ואני רוצה לחלוק איתכם מספר סיפורים היום.

ראשית, על בחור בשם נתן ווינוגרד. נתן היה הבחור מספר שתיים בצער בעלי חיים של סן פרנסיסקו. ומה שאתם כנראה לא יודעים על ההיסטוריה של צער בעלי חיים זה שהוא נוסד כדי להרוג כלבים וחתולים. ערים נתנו להם גושפנקא להפטר מחיות משוטטות ברחוב ולהשמיד אותן. בשנה ממוצעת ארבעה מיליון כלבים וחתולים נהרגו. רובם ב 24 השעות לאחר שנאספו מהרחוב. נתן והבוס שלו ראו זאת. והם לא יכלו לסבול את זה. אז הם החליטו להפוך את סן פרנסיסקו לעיר ללא-הרג. ליצור עיר שלמה שבה כל כלב וחתול, אלא אם הוא חולה או מסוכן, ייאומץ, ולא יומת. וכולם אמרו שזה בלתי אפשרי. נתן והבוס שלו הלכו למועצת העיר כדי לשנות את התקנות. ואנשים מצער בעלי חיים וממחסות ברחבי הארץ טסו לסן פרנסיסקו כדי להעיד נגדם. לומר שזה ייפגע בתנועה ושזה לא מוסרי. הם התעקשו. ונתן הלך ישירות לקהילה. הוא התחבר עם האנשים שהיה להם אכפת מכך. לא-מקצוענים, אנשים עם תשוקה. ותוך שנים ספורות, סן פרנסיסקו הפכה לעיר הראשונה ללא-הרג. ללא גרעון. נתמכת לחלוטין על ידי הקהילה. נתן עזב והלך למחוז טומפקינס, בניו יורק. מקום שהוא שונה מסן פרנסיסקו בתכלית השינוי ועדיין נמצא בגבולות ארה"ב. והוא עשה זאת פעם נוספת. הוא הפך מתופס כלבים מהולל למישהו שמשנה את הקהילה לחלוטין. ואז הוא הלך לצפון קרולינה ועשה זאת פעם נוספת. והוא הלך לרינו. והוא עשה זאת פעם נוספת.

וכשאני חושב מה נתן עשה, וכשאני חושב על מה שאנשים פה עושים, אני חושב על רעיונות. ואני חושב על הרעיון שיש הרבה מאחורי ייצירת רעיון, והפצת רעיון. אני לא יודע אם הייתם בחתונה יהודית. אבל מה שהם עושים, זה לקחת נורה והם שוברים אותה. יש לכך כמה סיבות, ויש על כך סיפורים. אבל אחת הסיבות היא שזה מסמן שינוי, מלפני לאחרי. זו נקודה בזמן. ואני טוען שאנחנו חיים בתקופה ואנחנו בדיוק ברגע המפתח של שינוי בצורה שבה רעיונות נוצרים ומופצים, ומיושמים.

התחלנו עם הרעיון של מפעל. שיכולתם לשנות את העולם אם היה לכם מפעל יעיל שיכל לייצר שינוי. ואז הלכנו לרעיון הטלוויזיה. כלומר - אם יש לכם שופר מספיק חזק אם יכולתם להופיע בטלויזיה מספיק פעמים, לקנות מספיק פרסומות - יכולתם לנצח. ועכשיו אנחנו במודל חדש של מנהיגות. שבו הצורה שבה אנחנו עושים שינוי היא לא באמצעות כסף או כח כדי למנף מערכת. אלא על-ידי הובלה.

אז תרשו לי לספר על שלושת המחזורים. הראשון הוא מחזור המפעל. הנרי פורד עלה על רעיון מגניב. הרעיון מאפשר לו לשכור אנשים שהשתכרו חמישים סנט ביום ולשלם להם חמישה דולרים ביום. בגלל שיש לו מפעל מספיק יעיל. עם ייתרון מסוג כזה אתם יכולים לייצר הרבה מכוניות. אתם יכולים לגרום להרבה שינויים. אתם יכולים לגרום לכבישים להבנות. אתם יכולים לשנות את הריקמה של מדינה שלמה. בבסיס של מה שאתם צריכים יש כח אדם במחירים הולכים ויורדים, ומכונות יותר ויותר מהירות. והבעיה שבה נתקלנו היא ששניהם הולכים ואוזלים. כח אדם במחירים הולכים ופוחתים ומכונות יותר ויותר מהירות. (צחוק בקהל)

אז אנחנו משלבים הילוך לרגע, ואומרים, "אני יודע. טלוויזיה. פרסום. לדחוף לדחוף. קחו רעיון טוב ותדחפו אותו לעולם. יש לי מלכודת עכברים יותר טובה. ואילו רק יכולתי להוציא מספיק כסף כדי לספר למספיק אנשים, אני אמכור מספיק." ואתם יכולים לבנות תעשיה שלמה על הבסיס הזה. אם יש צורך תוכלו לשים תינוקות בפרסומות שלכם. אם יש צורך תוכלו להשתמש בתינוקות כדי למכור דברים אחרים. ואם תינוקות לא עובדים, תוכלו להשתמש ברופאים. אבל תזהרו. כי אתם לא רוצים להכנס לסיטואציה מצערת, שבה אתם מדברים על דבר אחד במקום על דבר אחר. (צחוק בקהל) המודל דורש מכם להתנהג כמו המלך. כמו האיש בקדמת החדר שזורק דברים לפיונים מאחור. אתם אחראים. ואתם הולכים להגיד לאנשים מה לעשות עכשיו. הדיאגרמה שממחישה את זה היא שאתם פה למעלה. ואתם דוחפים את זה לעולם. הצורה הזו, שיווק להמונים, דורשת רעיונות ממוצעים, כי אתם הולכים להמונים, והרבה פרסומות. מה שעשינו כספאמרים זה לנסות להפנט את כולם לקנות את הרעיונות שלנו. להפנט את כולם לתרום למטרה שלנו. להפנט את כולם להצביע למועמד שלנו. ולרוע המזל זה כבר לא עובד כל כך טוב. (צחוק בקהל)

אבל יש חדשות טובות מעבר לפינה, חדשות באמת טובות. אני קורא לכך הרעיון של השבטים. שבטים הם מושג מאוד פשוט שכבר היה קיים לפני 50 אלף שנים. הוא מדבר על להוביל ולחבר אנשים ורעיונות. וזה משהו שאנשים תמיד רצו. אנשים רבים רגילים לשבט רוחני, או שבט דתי, שבט של העבודה, של הקהילה. אבל כעת, תודות לאינטרנט, ותודות להתפוצצות של המדיה להמונים, ותודות להרבה דברים אחרים שמבעבעים בחברה שלנו ובעולם, שבטים נמצאים בכל מקום.

האינטרנט אמור היה להשוות את כולם על ידי חיבור של כולנו. ובמקום זאת הוא איפשר איים של עניין. אז יש לכם את הגברות עם הכובעים האדומים כאן. ויש לכם את התריאטלתים עם הכובעים האדומים כאן. יש לכם את הצבאות המאורגנים כאן. יש לכם את המורדים הלא-מאורגנים כאן. יש לכם אנשים עם כובעים לבנים שעושים אוכל. ואנשים עם כובעים לבנים שמשיטים ספינות. הנקודה היא שאתם יכולים למצוא רקדני עם אוקראינים. ולהתחבר איתם. בגלל שאתם רוצים להתחבר. האנשים בקצוות יכולים למצוא זה את זה, להתחבר וללכת למקום אחר. כל עיר שיש בה מחלקת כיבוי אש התנדבותית מבינה את צורת המחשבה הזו. (צחוק בקהל)

עכשיו, מסתבר שזו תמונה אותנטית, לא מפוטושופ. כבאים שאני מכיר אמרו לי שזה לא נדיר. ושכבאים, לעיתים, כדי להתאמן לוקחים בית שנועד להריסה, ובמקום זאת שורפים אותו ומתאמנים בכיבוי שלו. אבל הם תמיד עוצרים ולוקחים תמונה. (צחוק בקהל)

אתם יודעים שהשבט של הפיראטים הוא מרתק. יש להם דגל משלהם. יש להם את הרטיות. אתם יודעים להבחין כשאתם נתקלים במישהו בשבט. ומסתבר שאלו שבטים, לא כסף, לא מפעלים, שמשנים את העולם שלנו, שיכולים לשנות פוליטיקות, שיכולים לאחד קבוצות גדולות של אנשים. לא בגלל שאתם מכריחים אותם לעשות משהו בניגוד לרצונם. אלא בגלל שהם רצו להתחבר.

מה שאנחנו עושים למחייתנו עכשיו, כולנו, אני חושב, זה למצוא משהו שראוי לשינוי, ואז להרכיב שבטים שמרכיבים שבטים שמפיצים את הרעיון שמפיץ את הרעיון. וזה הופך למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו. זה הופך לתנועה. אז כשאל גור יצא כדי שוב לשנות את העולם, הוא לא עשה זאת בכוחות עצמו. והוא לא עשה זאת באמצעות קנייה של הרבה פרסומות. הוא עשה זאת על ידי יצירת תנועה. אלפי אנשים ברחבי המדינה שיכלו להציג את המצגת שלו בשבילו. בגלל שהוא לא יכול להיות ב 100, 200 או 500 ערים בכל ערב.

אתם לא צריכים את כולם. מה שקווין קלי לימד אותנו זה שאתם צריכים רק אני לא יודע, אלף - מעריצים אמיתיים. אלף אנשים שאכפת להם מספיק שיביאו אתכם לסיבוב הבא ולסיבוב שאחריו וזה שאחריו. וזאת אומרת שהרעיון שאתם יוצרים, המוצר שאתם יוצרים, התנועה שאתם יוצרים היא לא בשביל כולם. זה לא משהו המוני. לא בזה מדובר. במקום זאת מדובר על למצוא את המאמינים האמיתיים. קל להסתכל על מה שאמרתי עד כה, ולומר, "חכה רגע, אין בי את מה שדרוש כדי להיות סוג כזה של מנהיג."

אז הנה שני מנהיגים. אין להם הרבה במשותף. הם באותו הגיל בערך. אבל פחות או יותר זה הכל. מה שהם עשו, כל אחד בדרכו, הם יצרו דרך אחרת שתוכלו לנווט את דרככם באמצעות טכנולוגיה. אז כמה אנשים ילכו ויצרפו אנשים לצוות אחד. וכמה אנשים יצרפו אנשים לצוות אחר.

זה גם משפיע על ההחלטות שאתם מקבלים כשאתם עושים מוצרים או שירותים. אתם יודעים, זה אחד המכשירים המועדפים עלי. אך כמה חבל שהוא לא מאורגן לעזור לסופרים לייצר תנועות. מה היה קורה אם בזמן השימוש בקינדל יכולת לראות את ההערות, הציטוטים וההערות של כל האנשים שקוראים את אותו הספר באותו הרגע. או מקבוצת הקריאה שלכם. או מהחברים שלכם, או ממעגל כרצונכם. מה היה קורה אילו סופרים, או אנשים עם רעיונות היו יכולים להשתמש בגרסה שתיים שיוצאת ביום שני. ולהשתמש בה כדי לארגן אנשים שרוצים לדבר על משהו. עכשיו יש מיליון דברים שיכולתי לחלוק אתכם על הפרטים. אבל תרשו לי לנסות כמה.

הביטלס לא המציאו את בני הנוער. הם רק החליטו להוביל אותם. רוב התנועות, רוב המנהיגות שאנחנו עושים היא למצוא קבוצה מנותקת אבל כבר יש לה מאווייים. לא לשכנע אנשים לרצות משהו שעדיין אין להם.

כשדיאן האטז עבדה על המיטריקס, הוידאו שלה שהתפשט ברחבי האינטרנט על הדרך שבה מתייחסים לחיות בחוות, היא לא המציאה את הרעיון של להיות טבעוני. היא לא המציאה את הרעיון של אכפתיות מהנושא הזה. אבל היא עזרה לארגן אנשים, ועזרה להפוך אותו לתנועה.

הוגו שאבז לא המציא את המנוכרים השכבות הנמוכות ושכבות הביניים של וונצואלה. הוא רק הוביל אותן.

בוב מארלי לא המציא את הרסטאפרים. הוא רק הוביל ואמר "אחריי".

דרק סילברס המציא את הסי.די בייבי שאפשר למוזיקאים עצמאיים מקום משלהם למכור את המוזיקה שלהם ישירות ללקוח. מקום משלהם להגשים בו את המשימה מקום אליו בכל מקרה רצו ללכת ולהתחבר בו אחד לשני

מה שמשותף לכל האנשים האלו הוא שהם כופרים. הוא שכופרים מסתכלים על הסטטוס קוו ואומרים, זה לא יחזיק מעמד. אני לא יכול לשתף פעולה עם זה. אני מוכן לעמוד, ולקחת חלק, ולהזיז דברים קדימה. אני רואה מהו הסטטוס קוו. אני לא אוהב אותו. ובמקום להתבונן בחוקים הקטנים ולציית לכל אחד מהם, ובמקום להיות מובל כצאן, מישהו שהוא חצי ישן, עוקב אחר ההוראות, שומר על הראש למטה, משתלב, מידי פעם מישהו קם ואומר, "לא אני." מישהו קם ואומר, "זה חשוב. אנחנו צריכים להתארגן מסביב לזה." ולא כולם ייצטרפו. אבל אתם לא צריכים את כולם. אתם צריכים רק כמה אנשים (צחוק בקהל) שיסתכלו על החוקים, יבינו שאין בהם היגיון, ויבינו עד כמה הם רוצים להיות מחוברים.

אז טוני שייה לא מנהל חנות נעלים. זאפוס היא לא חנות נעליים. זאפוס היא האחת, היחידה, המקום הטוב ביותר אי פעם, לאנשים שהם בקטע של נעליים - למצוא זה את זה, לדבר על התשוקה שלהם, להתחבר עם אנשים שאכפת להם יותר משירות לקוחות, מאשר להכניס עוד אגורה מחר. זה יכול להיות משהו פרוזאי כמו נעליים. ומשהו מורכב כמו להפיל משטר. אבל זו בדיוק אותה ההתנהגות.

מה שזה דורש, כפי שגילתה גרלדין קרטר, זה להיות מסוגל לומר, "אני לא יכול לעשות זאת בעצמי. אבל אם אוכל לגרום לאנשים להצטרף ל"טיפוס ורכיבה אז ביחד נוכל להשיג משהו שכולנו רוצים. אנחנו רק מחכים שמישהו יוביל אותנו.

מישל קאופמן היתה חלוצה בדרכי חשיבה חדשות על ארכיטקטורה סביבתית. היא לא עושה זאת על ידי בניית בית אחד אחרי השני. היא עושה זאת על ידי סיפור לאנשים שרוצים להקשיב. על ידי חיבור שבט של אנשים שמשתוקקים להתחבר אחד לשני. על ידי הובלת תנועה. על ידי גרימת שינוי. וככה זה ממשיך וממשיך וממשיך.

אז אני אציע לכם שלוש שאלות. הראשונה היא את מי בדיוק אתם מרגיזים? כי אם אתם לא מרגיזים אף אחד, אתם לא משנים את הסטטוס קוו. השניה היא את מי אתם מחברים? בגלל שלהרבה אנשים, זו הסיבה שבשבילה הם באים. הקשרים שנוצרים, אחד עם השני. והשלישית היא, את מי אתם מובילים? בגלל שלהתמקד בחלק הזה, לא הדרך שבה אתם בונים, אלא את מי, וההובלה היא איפה שהשינוי מגיע.

אז לבלייק, ב"נעליים של טום", היה רעיון מאוד פשוט. "מה היה קורה אילו בכל פעם שמישהו קונה זוג נעליים הייתי נותן בדיוק את אותו הסוג למישהו שאפילו אין לו זוג נעליים?" זה לא הסיפור של איך אתם משיגים מקום על המדף של ניימן מרקוס. זה סיפור על מוצר שמספר סיפור. וכשאתם הולכים בזוג הנעליים הראויות לציון האלו ומישהו אומר, "מה אלו?" אתם זוכים לומר את הסיפור בשמו של בלייק, בשמם של אלו שקיבלו את הנעליים. ופתאם אלו לא זוג נעליים או 100 זוגות נעליים. אלו עשרות של אלפים של זוגות נעליים.

חבר שלי רד מקסוול הקדיש את עשר השנים האחרונות במלחמה בסכרת נעורים. לא במלחמה בארגון שנלחם בו, נלחם איתם, הוביל אותם, חיבר אותם, איתגר את הסטטוס קוו בגלל שזה חשוב לו. והאנשים שהוא מקיף בעצמו צריכים את החיבור. הם צריכים את ההובלה. זה גורם להבדל.

אתם לא צריכים רשות מאנשים כדי להוביל אותם. אבל במקרה שאתם צריכים, הנה היא. הם מחכים, אנחנו מחכים כדי שתראו לנו לאן ללכת. אז הנה מה שמשותף למנהיגים. קודם כל הם מאתגרים את הסטטוס קוו. הם מאתגרים את מה שכרגע שם. הדבר השני הוא שהם בונים תרבות. שפה סודית, לחיצת ידיים של שבע שניות. דרך לדעת שאתה בפנים או בחוץ. הם סקרנים. סקרנים לגבי אנשים בשבט. סקרנים לגבי אנשים מבחוץ. הם שואלים שאלות. הם מחברים אנשים אחד לשני. אתם יודעים מה אנשים רוצים יותר מכל? הם רוצים להרגיש שהם חסרים. הם רוצים להרגיש שהם חסרים ביום שבו הם לא באים. הם רוצים להרגיש שהם חסרים כשהם לא שם. ומנהיגי שבטים יכולים לעשות זאת. זה מרתק כי לכל מנהיגי השבטים יש כריזמה. אבל אין צורך בכריזמה כדי להוביל שבט. הובלת שבט נותנת לך כריזמה. אם תבדוקו ותלמדו את המנהיגים שהצליחו, זה המקום שממנו מגיעה הכריזמה, מההובלה. בסופו של דבר הם מתחייבים. הם מתחייבים למטרה. הם מתחייבים לשבט. הם מתחייבים לאנשים ששם.

אז אני רוצה שתעשו משהו בשבילי. ואני מקווה שתחשבו על זה לפני שאתם דוחים את הרעיון על הסף. מה שאני רוצה שתעשו לוקח רק 24 שעות, וזה להתחיל תנועה. משהו משמעותי. תתחילו. תעשו את זה. אנחנו צריכים את זה. תודה רבה לכם. אני מעריך את זה. (מחיאות כפיים)