סקוט מק'קלאוד על קומיקס

מבין חמשת החושים, אני מעריך ביותר את חוש הראייה ואני לא מקבל אותו כמובן מאליו בין היתר משום שאבי היה עיוור. הוא לא עשה מזה עניין גדול בדרך כלל. פעם אחת בנובה סקוטיה הלכנו לראות ליקוי חמה מלא ההוא מהשיר של קרלי סיימון, שאולי מתייחס אל ג'יימס טיילור, וורן ביטי או מיק ג'אגר; לא בטוח. חילקו שם משקפי פלסטיק מושחרים שבעזרתם אפשר להביט ישירות לשמש מבלי לפגוע בעיניים. אבל אבא ממש נבהל ולא הסכים שנעשה את זה. הוא רצה שנשתמש במקום במשקפי קרטון זולים שימנעו כל סיכוי שנפגע בעיניים שלנו. אז חשבתי שזה קצת מוזר.

לא ידעתי אז שאבי נולד עם ראייה מושלמת. כשהוא ואחותו מרתה היו קטנים מאוד, אמא שלהם לקחה אותם לראות ליקוי מלא, ליקוי חמה, וקצת אחר כך שניהם התחילו לאבד את הראייה. עשרות שנים אחר כך הסתבר שהמקור לעיוורון היה כנראה זיהום חיידקי כלשהו. למיטב ידיעתנו לא היה לזה קשר עם ליקוי החמה, אבל אז סבתי כבר הלכה לעולמה במחשבה שזו אשמתה.

אבא סיים את הרווארד ב-1946, התחתן עם אמא, וקנה בית בלקסינגטון שבמסצ'וסטס שבה נורו היריות הראשונות של מלחמת העצמאות ב-1775 אם כי לא פגענו באף אחד עד הקרב בקונקורד. הוא השיג עבודה ברייתיון בעיצוב מערכות ניווט שהיה חלק מאזור התעשייה שלאורך כביש 128, המקבילה של עמק הסיליקון בשנות השבעים. אבא לא היה טיפוס לוחמני במיוחד, אבל הוא הצטער שלא הרשו לו להשתתף במלחמת העולם השנייה בגלל נכותו אם כי הם העבירו אותו את הבדיקות הגופניות במשך שעות ארוכות עד למבחן האחרון של בדיקת ראייה. (צחוק)

אבא התחיל לרקוח פטנטים וקיבל מוניטין של עיוור גאון, מדען טילים, ממציא. לנו הוא היה אבא והחיים אתו בבית היו רגילים למדי. כילד צפיתי הרבה בטלוויזיה והיו לי הרבה תחביבים חנוניים כמו מינרלוגיה ומיקרוביולוגיה ותוכנית החלל וקצת פוליטיקה. שיחקתי הרבה שחמט. אבל בגיל 14 התעניינתי בקומיקס והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו למחייתי.

אז, הנה אבא שלי: מדען, מהנדס ועובד עבור הצבא. ויש לו ארבעה ילדים, כן? אחד גדל ולמד מדעי המחשב, אחת הצטרפה לחיל הים, אחד גדל להיות מהנדס, והנה אני. מצייר חוברות קומיקס. (צחוק) ההפך מדין קאמן: אני מצייר קומיקס, בן של ממציא והוא ממציא, בן של צייר קומיקס. (צחוק) כן, זה נכון. (מחיאות כפיים)

המצחיק הוא, שאבא האמין בי. הוא האמין ביכולות שלי כקומיקסאי, אף שלא הייתה לו שום דרך להעריך את העבודה שלי. הוא ראה רק כתם מטושטש. זה נותן משמעות אמתית למושג "אמונה עיוורת". עבורי אין לו המשמעות השלילית שבדרך כלל נוטים לייחס לו. אמונה בדברים שאי אפשר לראות, שאין דרך להוכיח, אני לא מתחבר אליה כל כך בדרך כלל. אני מעדיף מדע שבו מה שרואים או שאפשר לאשש הוא הבסיס של מה שאנחנו יודעים.

אבל יש גם תחום אפור באמצע. אותו תחום שצ'ארלס בבג' המסכן עבר בו עם המחשבים מונעי הקיטור שמעולם לא בנה. אף אחד לא ממש הבין מה עבר בראשו, מלבד עדה לאבלייס, והוא הלך לעולמו מבלי שהגשים את חלומו. ונוואר בוש ומחשב ה"ממקס", הרעיון של כל הידע האנושי בקצות אצבעותיך, היה לו חזון. ואני חושב שאנשים רבים בזמנו חשבו שהוא קצת מסובב. כן, אפשר להביט אחורה ולהגיד, נו באמת, זה הכל מיקרופילם. אבל זאת... זאת לא הנקודה. הוא הבין את הצורה של העתיד. כך גם ג'יי-סי-אר ליקליידר ורעיונותיו על ממשקי אדם–מחשב. אותו דבר: הוא הבין את הצורה של העתיד, למרות שזה משהו שיפותח באמת רק כעבור שנים רבות. או פול בארון, והרעיון של ניתוב מנות נתונים. אף אחד לא הקשיב לו בזמנו. גם האנשים שהצליחו, בחברות בולט, בראנק וניומן בבוסטון, הם רק שרבטו בקווים כלליים את מה שיהפוך בסוף לרשת כלל עולמית, ושרבוט דברים על מפיות ופתקים וויכוח בזמן ארוחת ערב אצל הווארד ג'ונסון – ליד כביש 128, בלקסינגטון שבמסצ'וסטס, שלושה ק"מ מהמקום שבו למדתי את גמביט המלכה והאזנתי לגלדיס נייט ולהקת הפיפס שרים "רכבת לילה לג'ורג'יה" תוך – (צחוק) – ישיבה בכיסא הנדנדה של אבא, אתם יודעים?

אז, יש שלושה סוגים של ראייה. ראיית הנולד, של מה שעדיין לא גלוי – ראיית הנסתר והלא ידוע. ראייה של מה שכבר הוכח או ניתן לאישוש, והסוג השלישי של ראייה, של דברים שאולי אפשר לראות על סמך הידע, אבל עוד לא הוכחו. ראינו הרבה דוגמאות לאנשים שרודפים אחרי סוג כזה של ראייה במדעים, אבל אני חושב שזה נכון גם באמנות, בפוליטיקה ואפילו בהישגים אישיים.

הכל מסתכם בעקרונות הבסיסיים: ללמוד מכולם, לא ללכת בעקבות אף אחד לחפש דפוסים דומים ולעבוד כמו חמור. אני חושב שאלה ארבעת העקרונות המנחים. ובעיקרון השלישי ראייה של העתיד מתחילה לתת את אותותיה. צורת ההסתכלות הזאת היא אחת מארבע דרכים שמציגות ארבעה תחומי התייחסות. בקומיקס אני יודע שזה יוצר גישה פורמלית לניתוח של איך זה עובד. מצד שני יש גישה אחרת, קלאסית יותר שמכילה גם יופי ואיכות ביצוע; גישה נוספת מאמינה בשקיפות הטהורה של התוכן, וגישה אחרת מעצימה את האותנטיות של ההבעה האנושית, את כנותה וגולמיותה.

אלה הן ארבע דרכים שונות מאוד להסתכל על העולם. נתתי להן שמות. הקלאסית, הרוחנית, הפורמלית והחתרנית. הן מתאימות לארבע הפונקציות של החשיבה לפי יונג והן משקפות דו-ערכיות של אמנות והחיים משמאל ומימין, של מסורת ומהפכנות מלמעלה ומלמטה. ואם מסתכלים באלכסון, מקבלים תוכן וצורה – ומנגד יופי ואמת. וזה כנראה מתאים גם למוזיקה ולסרטים ולאמנות פלסטית ואין לזה קשר בכלל עם ראייה, או בעצם, שום קשר עם הנושא של הכנס: "השראה מהטבע" חוץ מהמובן של המשל על הצפרדע שלקחה טרמפ את העקרב על הגב שלה כשחצו את הנהר כי העקרב הבטיח לא לעקוץ אותה, אבל הוא עוקץ אותה בכל זאת ושניהם מתים, לא לפני שהצפרדע שואלת אותו למה והוא עונה, "זה הטבע שלי" – באותו מובן, כן. (צחוק) אז, אז זה היה הטבע שלי. העניין הוא שראיתי שהמסלול שלקח לי כדי לגלות את המוקד בעבודה שלי ואת הזהות שלי, ראיתי זאת כדרך אל הגילוי. בעצם פשוט פעלתי לפי הטבע שלי שזה אומר שלא נפלתי כל כך רחוק מהעץ אחרי הכל.

אז מה קשור "ראש מדעי" באמנות? התחלתי לצייר קומיקס אבל מיד התחלתי לנסות להבין אותם. אחד הדברים החשובים בקומיקס, גיליתי, הוא שזהו מדיום חזותי, אבל הוא מנסה לאגד את כל החושים בתוכו. לכן המרכיבים השונים בקומיקס, כמו תמונות ומילים, והסמלים השונים וכל מה שביניהם שקומיקס מציג כולם מתועלים למקום אחד של הראייה. אז יש לכם דמיון בין דברים, דברים שדומים לעולם האמתי מופשטים בכמה כיוונים שונים: מופשטים מהדמיון שלהם, אבל עדיין משמרים את המשמעות המלאה, או מופשטים מהדמיון וגם מהמשמעות לעבר מתאר תמונה.

שימו הכל ביחד ותקבלו מפה של כל גבולות הייצוג החזותי שקומיקס יכול לבטא. ואם ממשיכים ימינה מקבלים שפה, כי זאת הפשטה נוספת של הדמיון שעדיין משמרת משמעות. הראייה נדרשת גם לייצג צלילים וכדי להבין את המאפיינים המשותפים של שניהם כמו את המורשת המשותפת שלהם. וגם לנסות לייצג את המרקם של הצליל לייצג את המאפיין המרכזי שלו באמצעים חזותיים. יש גם שיווי משקל בין הנראה והבלתי נראה בקומיקס. קומיקס הוא סוג של קריאה ותגובה שבו האמן נותן לך משהו לראות בתוך המסגרת ונותן לך משהו לדמיין בין המסגרות.

כמו כן, חוש נוסף שרואים בקומיקס הוא זמן. רצף הוא מאפיין חשוב בקומיקס. קומיקס מציג סוג של מפת זמנים. ומפת הזמנים הזאת היא מה שמתניע את הקומיקס המודרני אבל תהיתי אם אולי זה מתניע גם צורות מסוגים אחרים, ומצאתי כמה לאורך ההיסטוריה. אותו עיקרון עובד גם בגרסאות העתיקות של אותו רעיון. מה שקורה הוא שהצורה האמנותית מתנגשת עם הטכנולוגיה הזמינה, אם זה צבע על סלע, כמו בקבר המגילות במצרים הקדומה, או תחריט מפוסל על עמוד אבן, או רקמה באורך 60 מטר, או עור צבאים וגזע עץ צבוע לאורך 88 עמודים בקיפול אקורדיון.

מעניין שמרגע המצאת הדפוס, וזה קרה ב-1450, דרך אגב, כל האמצעים של הקומיקס המודרני מתחילים להופיע: סידור משבצות מלבני קווי, ציור בקווים פשוטים וסדר קריאה משמאל לימין. תוך מאה שנים מתחילים לראות את בלוני המילים והכותרות, ומשם יש דילוג קל עד לימינו אנו. כתבתי ספר על זה ב-1993 אבל לקראת הסיום שלו הייתי צריך לעמד כמה אותיות ונמאס לי ללכת לבית הדפוס המקומי שיעשה את זה אז קניתי מחשב. הוא היה די פשוט, לא הרבה מעבר להכנסה של טקסט, אבל אבי סיפר לי על חוק מור אז בשנות השבעים, אז ידעתי מה הולך להגיע. לכן שמרתי את עיניי פקוחות לראות אם השינויים שהתרחשו בין ימי טרום-הדפוס לימי הדפוס יקרו כשנעבור הלאה, לימים שאחרי הדפוס.

אחד הדברים שהוצעו היה לערבב את מה שרואים בקומיקס עם מה ששומעים, יחד עם תנועה ואינטראקטיביות של הסי-די-רומים שיוצרו באותם ימים. זה היה עוד לפני האינטרנט. אחד הדברים הראשונים שעשו היה לקחת את עמוד הקומיקס כמו שהוא ולהקרין אותו על המסך, שזאת טעות קלאסית של הבנת המדיה כשמתאימים את הצורה של הטכנולוגיה הקודמת בתור התוכן של הטכנולוגיה החדשה. וכך, מה שהם עשו היה להציג את עמודי הקומיקס שמזכירים עמודי קומיקס והוסיפו להם צלילים ותנועה. הבעיה הייתה שאם הולכים על הרעיון הזה הרעיון הבסיסי שבקומיקס מרווח שווה זמן מה שקורה הוא שכשמוסיפים צליל ותנועה שהם תופעות שקשורות בזמן שאפשר לייצג רק בעזרת זמן שוברים את ההמשכיות של ההצגה.

גם אינטראקטיביות. קומיקס עם קישורים. הבעיה עם קישורים הוא שכל דבר הוא כאן, לא כאן או מקושר מכאן. הכל מאוד חסר-מיקום. המרחק בין אברהם לינקולן למטבע פני עם דמותו של לינקולן לרקדנית פני מרשל לתוכנית מרשל ללהקה "תוכנית 9" לתשע נשמות הוא אותו דבר (צחוק) אבל בקומיקס לכל פן ואלמנט של היצירה יש יחסים מיקומיים עם כל אלמנט אחר.

אז השאלה הייתה האם יש דרך לשמר את יחסי המיקום ועדיין לנצל את כל הדברים שהדיגיטציה נותנת לנו? התשובה שלי לכך היא באותם קומיקס עתיקים שהראיתי לכם. לכולם היה סדר קריאה יחיד ורציף בין אם זה זיגזג לאורך הקירות או בספירלה לאורך עמוד או סתם משמאל לימין, או בזיגזג הפוך לאורך 88 עמודים בקיפול אקורדיון. אותו דבר מתרחש, ואותו רעיון בסיסי של תנועה במרחב בתור תנועה בזמן שמתבצעת כאן בלי שום פשרות, אבל היו פשרות עם מהפכת הדפוס. מרווחים צמודים כבר לא היו רגעים צמודים אז הרעיון הבסיסי של הקומיקס נשבר שוב ושוב ושוב ושוב.

אז חשבתי, נו טוב, אם זה ככה, האם יש דרך כשיוצאים מעבר לדפוס להחזיר את זה בחזרה? עכשיו, טכנית צג המחשב מוגבל בדיוק כמו הדף, נכון? הוא בצורה שונה, אבל חוץ מזה זו אותה מגבלה בסיסית. זה נכון רק אם חושבים על הצג בתור דף אבל לא אם חושבים עליו כעל חלון.

וזה מה שהצעתי: שאולי נוכל ליצור קומיקס על משטח אינסופי: לאורך ציר X וציר Y והמדרגות. אפשר לעשות סיפורים מעגליים במעגל. ליצור תפנית בעלילה שתפנה את הכיוון. סיפורים מקבילים יצוירו במקביל. ציר X, ציר Y וגם Z. היו לי כל המחשבות האלה בסוף שנות התשעים, ואנשים אחרים בעסק חשבו שאני משוגע, אבל הרבה אנשים קמו וממש עשו את זה. אני אראה לכם כמה דוגמאות.

זה היה קומיקס קולאז' מוקדם מאת ג'ייסון לקס. שימו לב מה קורה כאן. אני מחפש כאן מוטציה מאריכת ימים. זה מה שכולנו מחפשים. כשהמדיום נכנס לעידן חדש, אנחנו מחפשים מוטציות שיאריכו ימים, שתהיה להן יציבות. ניקח את הרעיון הבסיסי של הצגת קומיקס כמדיום ויזואלי ונסחב אותו מההתחלה ועד הסוף. זה כל הקומיקס שראיתם הרגע על המסך ברגע זה. אבל למרות שאתם חווים אותו חלק אחד בכל רגע, כאן פשוט הטכנולוגיה נמצאת כרגע. ככל שהטכנולוגיה תתפתח, עם תצוגות שיקיפו אתכם ומה לא, העניין הזה רק יגדל. יתאקלם. הוא יתאקלם לסביבה החדשה: זוהי מוטציה מאריכת ימים.

אני אראה לכם עוד אחת, מאת דרו ויינג. זה נקרא "פופ מהרהר במות היקום מחום". תראו מה קורה כאן. כשמציירים את הסיפורים על משטח אינסופי יוצרים ביטוי טהור יותר של משמעות המדיום הזה. נעבור על זה יותר מהר, הבנתם את הרעיון. אני רוצה להגיע לתמונה האחרונה. [כדור הארץ לפאפ. בוא לשחק אתנו בכדור] הגענו. [בסוף ישאר מהיקום רק גז קר בחלל הבודד.] [אוי, אם כך מוטב שנזדרז!] רק עוד אחד. אם מדברים על משטח אינסופי. זה מאת דניאל מרלין גודבריי מבריטניה.

למה זה חשוב? אני חושב שזה משום שהמדיה, כל מדיום שהוא מספק לנו חלון אל העולם שלנו. יתכן שסרטים – ובסוף מציאות מדומה או משהו בסגנון, תצוגה שתקיף אותנו – תעניק את ההיחלצות היעילה ביותר מהעולם שלנו. רוב האנשים פונים למספרי סיפורים כדי להיחלץ. אלה מדיומים שנותנים לנו חלון בחזרה אל העולם שאנחנו חיים בו. וכשהם מתפתחים הזהות של המדיומים הופכת להיות ייחודית. כי אתם מסתכלים כאן על קומיקס בחזקת שלוש. אתם מסתכלים על קומיקס שהם יותר קומיקסיים משהיו אי פעם. כשזה קורה, אתם נותנים לאנשים כמה דרכים להיכנס בחזרה לעולם דרך כמה חלונות וכשהם חוזרים, זה מאפשר להם לאכן את העולם שהם חיים בו ולראות את צורתו. ולכן לדעתי זה חשוב. סיבה אחת מני רבות, אבל זמני תם. תודה שהקשבתם לי.