שרה קיי: אם היתה לי בת...

אם תהיה לי בת, במקום אמא, היא תקרא לי נקודה B, בגלל שכך היא יודעת שלא משנה מה יקרה, לפחות היא תמיד תמצא את דרכה אליי. ואני הולך לצייר מערכות שמש על גב כף ידיה, כך שהיא תהיה מוכרחה ללמוד את כל היקום לפני שהיא תוכל לומר, "או, אני יודע את זה כמו את גב כף היד שלי." והיא הולכת ללמוד שהחיים האלה יצליפו בעוצמה בפנים, יחכו עד שתקום רק כדי שיוכלו לבעוט לך בבטן. אבל הנשימה שנעתקת ממך היא הדרך היחידה להזכיר לריאות שלך עד כמה הן אוהבות את טעמו של האויר. יש כאן כאב שאינו יכול להרפא בעזרת תחבושת או שירה. כך שהפעם הראשונה שהיא תבין שאשת הפלא לא תגיע, אני אבטיח שהיא מבינה שהיא אינה חייבת ללבוש את הגלימה בעצמה. בגלל שלא משנה כמה רחב את יכולה למתוח את אצבעותיך, הידים שלך תמיד יהיו קטנות מדי מכדי לתפוס את כל הכאב שאת רוצה לרפא. האמיני לי, אני ניסיתי. "וחמודה," אני אגיד לה, אל תרימי את אפך כך באויר. אני יודעת את הטריק, עשיתי את זה מיליון פעמים. את פשוט מריחה את העשן כדי שתוכלי למצוא את הדרך לבית בוער, כדי שתוכלי למצוא את הילד שאיבד את הכל בשריפה לראות אם את יכולה להציל אותו. או אולי למצוא את הילד שהצית את האש בהתחלה, לראות אם את יכולה לשנות אותו." אבל אני יודע שהיא תעשה זאת בכל מקרה, אז במקום אני תמיד אשמור תוספת של שוקולד ומגפיים בסביבה, בגלל שאין שום לב שבור ששוקולד לא יכול לאחות. אוקי, יש כמה לבבות שבורים ששוקולד לא יכול לאחות. אז לכן יש את המגפיים. בגלל שגשם ישטוף הכל, אם תתני לו. אני רוצה שהיא תביט בעולם דרך התחתית של ספינת זכוכית, להביט דרך מיקרוסקופ בגלקסיות הקיימות על הקצה של מוח האדם, בגלל שזאת הדרך שאמא שלי לימדה אותי. שיהיו ימים כמו אלה. ♫ יהיו ימים כאלה, אמי אמרה ♫ כאשר את פותחת את ידיך לתפוס אבל נשארת רק עם יבלות וחבלות, כאשר את פוסעת מתא הטלפון ומנסה לעוף ואותם אנשים שאת מנסה להציל הם אלה שדורכים על הגלימה שלך, כאשר המגפיים ימלאו בגשם, ותתבוססי עד ברכיך באכזבות. ואלה אותם הימים שנותנים יותר סיבות לאמר תודה רבה. בגלל שאין דבר יפה יותר מאשר הדרך בה הים מסרב להפסיק לנשק את החוף, למרות כל הפעמים שהוא נסחף חזרה. את תתני לרוח לנשוב כרוח ניצחון, וקצת להפסד. את תניחי את הכוכב בנקודת ההתחלה שוב ושוב. ולא חשוב כמה מוקשים יתפוצצו בדקה, תדאגי שתמיד תבחיני ביופיו של המקום המצחיק הזה שנקרא חיים. וכן, בסולם מאחד ועד אמון יתר, אני כל כך תמימה. אבל אני רוצה שהיא תדע שהעולם הזה עשוי מסוכר. הוא יכול להתמוטט כל כך בקלות, אבל אל תפחדי לחרוץ את לשונך ולטעום אותו. "עחמודה," אני אומר לה, "זכרי שאמך היא דאגנית, ואביך הוא לוחם, ואת הילדה עם הידיים הקטנות והעיניים הגדולות שלעולם לא אומרת די." זיכרי שדברים טובים באים בשלשות וכך גם הדברים הרעים. ותמיד התנצלי כאשר את עושה משהו רע. אך לעולם אל תתנצלי על הדרך בה עיניך מסרבות להפסיק לזרוח. קולך קטן, אבל לעולם אל תפסיקי לשיר. אבל כאשר לבסוף יתנו לך כאב ראש, כאשר ישחילו מלחמה ושנאה מתחת לדלתך ויציעו לך עלונים בפינות הרחוב לציניות ותבוסה, אימרי להם שהם באמת צריכים לפגוש את אמא שלך.

תודה. תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה.

(מחיאות כפיים)

בסדר, הייתי רוצה לעצור לרגע, ואני רוצה שתחשבו על שלושה דברים שאתם יודעים שהם נכונים. הם יכולים להיות בכל דבר שתרצו -- טכנולוגיה, בידור, עיצוב, המשפחה שלכם, מה שאכלתם לארוחת הבוקר. החוק היחיד הוא לא לחשוב יותר מדי חזק. אוקי, מוכנים? קדימה. אוקי.

אז הנה שלושה דברים שאני יודעת שהם נכונים. אני יודעת שז'אן-לוק גודרד צדק כשאמר, "לסיפור טוב יש התחלה, אמצע וסוף, למרות שלא בהכרח בסדר זה." אני יודעת שאני נורא עצבנית ונרגשת להיות כאן למעלה, מה שמאד מקשה על היכולת שלי להיות רגועה. (צחוק) ואני יודעת שחיכיתי כל השבוע כדי לספר את הבדיחה הזאת. (צחוק) למה הדחליל הוזמן ל-TED? בגלל שהוא היה מרשים בשדה (ההתמחות) שלו. (צחוק) אני מצטערת. אוקי, אז אלה שלושת הדברים שאני יודעת שהם נכונים. אבל יש המון דברים שיש לי בעיה להבין. אז אני כותבת שירים כדי להסביר דברים. לפעמים הדרך היחידה שאני יודעת להבין משהו היא על ידי כתיבת שירה. ולפעמים אני מגיעה לסופו של השיר ומסתכלת לאחור, "אה, על זה כל זה היה". ולפעמים אני מגיעה לסופו של השיר ולא הצלחתי לפתור שום דבר, אבל לפחות יצא לי שיר חדש מזה.

שירה מדוברת היא אמנות של הצגת שירה. אני מספרת לאנשים שזה כולל יצירת שירה שלא רק רוצה להשאר על הנייר, שהיא דורשת להשמע בקול רם או להתממש בצורה אישית. כאשר הייתי בשנה הראשונה בבית הספר התיכון, הייתי פקעת של הורמונים עצבניים. והייתי לא מפותחת ויותר מדי עצבנית. ולמרות הפחד שלי שיסתכלו עליי יותר מדי, הייתי מוקסמת מהרעיון של שירה מדוברת. הרגשתי ששתי האהבות הסודיות שלי, שירה ותאטרון, התחברו, ילדו תינוק, תינוק שהייתי צריכה להכיר. אז החלטתי לנסות. השיר המדובר הראשון שלי, עמוס בכל החוכמה של ילדה בת 14, השיר היה על חוסר צדק בלהראות כלא נשית. השיר היה מאד כועס, ובעיקר מוגזם, אבל השירה המדוברת היחידה שראיתי עד לאותו רגע היתה בעיקר כועסת, אז חשבתי שזה מה שמצופה ממני. הפעם הראשונה שהופעתי קהל של צעירים צעקו וצרחו את האהדה שלהם, וכאשר ירדתי מהבמה רעדתי כולי. הרגשתי טפיחה על כתפי, והסתובבתי לראות נערה ענקית בסוודר עם כובע יוצאת מהקהל. היא היתה בגובה של אולי 2.5 מטר ונראתה כמי שיכולה לחבוט בי עם יד אחת, אבל במקום זאת היא פשוט הנהנה כלפי ואמרה, "הי, באמת הרגשתי את זה. תודה." וברק פגע בי. הייתי מכורה.

גיליתי את הבר הזה בצד המזרחי של מנהטן שאירח ערבי מיקרופון פתוח שבועיים, וההורים ההמומים, אבל התומכים, שלי לקחו אותי לטבול בכל טיפה של שירה מדוברת שיכולתי. הייתי צעירה בלפחות עשור מהאחרים, אבל איך שהוא המשוררים במועדון השירה באוורי לא הוטרדו מהילדה בת ה-14 שהסתובבה שם -- למען האמת הם קיבלו אותי בברכה. וכאן זה היה, מהקשבה למשוררים האלה משתפים בסיפורים שלהם למדתי ששירה מדוברת לא חייבת להיות כועסת, היא יכולה להיות כייפית או כואבת או רצינית או טיפשית. מועדון השירה באוורי הפך להיות הכיתה שלי והבית שלי. והמשוררים שהופיעו שם עודדו אותי לשתף את הסיפורים שלי גם כן. לא חשוב שהייתי בת 14 -- הם אמרו לי, "תכתבי על להיות בת 14." וכך עשיתי ועמדתי נדהמת כל שבוע כאשר המשוררים הבוגרים והמבריקים האלה צחקו איתי ונאנחו את אהדתם ומחאו כפיים ואמרו לי, "היי, אני באמת גם הרגשתי את זה."

כעת אני יכולה לחלק את מסע השירה המדוברת שלי לשלושה שלבים. שלב ראשון היה הרגע שאמרתי, "אני יכולה. אני יכולה לעשות זאת." וזה היה תודות לנערה עם כובע. שלב שני היה הרגע שאמרתי, "אני אמשיך. אני אוהבת שירה מדוברת. אני אמשיך לבוא שבוע אחר שבוע." והשלב השלישי התחיל כאשר הבנתי שאני לא חייבת לכתוב שירים כעוסים, אם זה לא מי שאני. היו דברים שהיו מיוחדים לי, וככל שהתמקדתי בדברים אלה, השירה שלי נעשתה מוזרה יותר, אבל יותר הרגשתי שזה שלי. זו לא רק האימרה "כתבי מה שאת יודעת," זה איסוף של כל הידע והנסיון שאספתם עד עכשיו לעזור לכם לצלול לדברים שאתם לא יודעים. אני משתמשת בשירה לעזור לי להבין מה שאינני מבינה, אבל אני מגיעה לכל שיר עם תרמיל מלא בכל המקומות בהם הייתי.

כשהגעתי לאוניברסיטה, פגשתי משורר עמית שחלק איתי את האמונה בקסם של השירה המדוברת. ובאמת, פיל קיי ואני חולקים בצורה מיקרית את אותו שם משפחה. כאשר הייתי בתיכון יצרתי את פרויקט ק.ו.ל. כדרך לעודד את חבריי לשירה מדוברת איתי. אבל פיל ואני החלטנו להמציא מחדש את פרויקט ק.ו.ל. -- בפעם הזאת שינינו את המשימה להשתמש בשירה מדוברת כדרך בידור, חינוך והשראה. נשארנו תלמידים במשרה מלאה, אבל בינתיים טיילנו, מופיעים ומלמדים ילדים בני 9 ומועמדים לאוניברסיטה, מקליפורניה לאינדיאנה ולהודו לתיכונים ציבוריים במורד הרחוב מהקמפוס

וראינו פעם אחר פעם כיצד שירה מדוברת פורצת מנעולים. אך לפעמים, שירה יכולה להיות באמת מפחידה. לפעמים, אתם צריכים לסדר מתבגרים כדי שיכתבו שירה. אז המצאתי את הרשימות. כל אחד יכול לכתוב רשימות. והרשימה הראשונה שאני נותנת היא "10 דברים שאני יודע שהם נכונים." וזה מה שקורה, וזה מה שאתם יכולים לגלות גם כן אם כולנו נתחיל לשתף את הרשימות שלנו בקול רם. ובנקודה מסוימת, אתם תגלו שלמישהו יש את אותו דבר בדיוק או דבר מאד דומה, למשהו ברשימה שלכם. ואז למישהו אחר יש את הדבר ההפוך לחלוטין משלכם. שלישית, למישהו יש משהו שמעולם לא שמעתם עליו. ורביעית, למישהו יש משהו שחשבתם שאתם יודעים הכל עליו, אבל הם מציגים זוית אחרת של הסתכלות על זה. ואני אומרת לאנשים שזהו המקום ממנו סיפורים גדולים מגיעים ממנו -- ארבעת הקישורים האלה של הדברים שיש לכם תשוקה לגביהם ושאחרים יכולים להיות מושקעים בהם.

ורוב האנשים מגיבים ממש טוב לתרגיל הזה. אבל אחת התלמידות שלי, תלמידת שנה א' בשם שרלוט, לא השתכנעה. שרלוט היתה מאד טובה בכתיבת רשימות, אבל סרבה לכתוב שום שיר. "גברתי", היא אמרה, "אני פשוט לא מעונינת. אין לי שום דבר מעניין לספר." אז נתתי לה רשימה אחר רשימה, עד שיום אחר נתתי לה את הרשימה "10 דברים שהייתי אמורה ללמוד עד עכשיו." הדבר השלישי ברשימה של שרלוט היה, "הייתי אמורה ללמוד לא להדלק על גברים שגילם פי שלוש מגילי." שאלתי אותה למה הכוונה, והיא אמרה, "גברתי, זה סיפור די ארוך." ואמרתי, "שרלוט, זה נשמע לי די מעניין." ואז היא כתבה את השיר הראשון שלה, שיר אהבה שכמותו לא שמעתי קודם לכן. והשיר התחיל, "אנדרסון קופר הוא גבר יפיפה." (צחוק) "האם ראיתם אותו ב"60 דקות", מתחרה במייקל פלפס בבריכה -- לבוש חליפת שחיה בלבד -- צולל במים, נחוש לנצח את אלוף השחיה? לאחר התחרות, הוא נפנף את שערו הגולש והרטוב, ואמר, "אתה אלוהים." לא, אנדרסון, אתה אלוהים.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

עכשיו אני יודעת שחוק מספר אחד להיות קול היא להראות לא מוטרד, לעולם לא להודות שמשהו מפחיד אתכם מרשים אתכם או מלהיב אתכם. מישהו פעם אמר לי זה כמו לצעוד דרך החיים בצורה כזאת. אתם מגינים על עצמכם מכל הכאבים והפגיעות הלא צפויים שעלולים להופיע. אבל אני מנסה לצעוד דרך החיים בצורה כזאת. ואכן, זה אומר לתפוס את כל הצרות והכאבים, אבל זה גם אומר שכאשר דברים מדהימים ויפים פשוט נופלים מהשמיים, אני מוכנה לתפוס אותם. אני משתמש בשירה המדוברת כדי לעזור לסטודנטים שלנו לגלות מחדש את הפלאים, להלחם באינסטינקטים שלהם כדי להיות רגועים ולא מוטרדים ובמקום זאת, לחפש כדי להיות מעורבים במה שקורה סביבם. כך הם יכולים לתרגם זאת מחדש וליצור משהו מזה.

אני לא חושבת ששירה מדוברת היא צורה האמנות האידאלית. אני תמיד מנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר כדי לספר כל סיפור. אני כותבת מחזות זמר, אני מכינה סרטים קצרים במקביל לשירים שלי. אבל אני מלמד שירה דיבורית בגלל שזה נגיש. לא כל אחד יכול לקרוא תוים מוזיקליים או להיות בעל מצלמה, אבל כל אחד יכול לתקשר בדרכים מסוימות, ולכל אחד יש סיפורים שהאחרים יכולים ללמוד מהם. בנוסף, שירה דיבורית, מאפשרת חיבורים מיידים. זה לא נדיר שאנשים מרגישים שהם לבד או שאף אחד לא מבין אותם, אבל הקראת שירה מלמדת שאם יש לכם את היכולת להביע את עצמכם והאומץ להציג את כל הסיפורים והדעות האלה, אתם יכולים להיות מתוגמלים בחדר מלא בעמיתים שלכם, או הקהילה שלכם, שיקשיבו. ואולי אפילו נערה ענקית עם כובע תתחבר בעזרת מה שתשתפו. וזה מדהים להבין, בעיקר כאשר אתם בני 14. בנוסף, עכשיו בעזרת YouTube, הקשרים אינם עוד מוגבלים לחדר בו אנחנו נמצאים. אני כל כך ברת מזל שיש ארכיון של הופעות שאני יכולה לשתף עם תלמידי. זה מאפשר אפילו יותר הזדמנויות עבורם למצוא משורר או שיר שהם יכולים להתחבר אליו.

זה מפתה -- כאשר אתם מבינים לבסוף -- זה מפתה להמשיך ולכתוב את אותו שיר, להמשיך לספר את אותו הסיפור, פעם אחר פעם, ברגע שתבינו שזה יתן לכם מחיאות כפיים. זה לא מספיק רק ללמד שאתם יכולים לבטא את עצמכם, אתם צריכים גם לגדול ולחקור ולקחת סיכונים ולאתגר את עצמכם. וזהו שלב שלוש: למלא את העבודה שאתם עושים עם הדברים המיוחדים שעושים אתכם מה שאתם, אפילו אם הדברים האלה משתנים כל הזמן. בגלל שהשלב השלישי לעולם לא מסתיים. אבל אתם לא מתחילים בשלב שלוש, עד שלא עושים קודם את שלב אחד: אני יכול.

אני נוסעת הרבה כאשר אני מלמדת, ואני לא תמיד מצליחה לראות את כל הסטודנטים שלי מגיעים לשלב שלוש, אבל הייתי מאד ברת מזל עם שרלוט, שיכולתי לראות כיצד המסע שלה מתפתח בדרך שהוא התפתח. ראיתי אותה מגלה שעל ידי הכנסה של הדברים שהיא יודעת שהם נכונים לתוך העבודה שלה, היא יכולה ליצור שירים שרק שרלוט יכולה לכתוב -- על גלגלי עיניים, ומעליות ודורה החוקרת. ואני מנסה לספר סיפורים שרק אני יכולה לספר -- כמו הסיפור הזה. חשבתי הרבה על הדרך הטובה ביותר לספר את הסיפור הזה, ותמהתי אם הדרך הטובה ביותר שתהיה מצגת פאור-פוינט או סרט קצר -- והיכן בדיוק היתה ההתחלה או האמצע או הסוף? ותמהתי אני אצליח להגיע לסוף של ההרצאה הזאת ואצליח לבסוף להבין את הכל או לא.

ותמיד חשבתי שההתחלה שלי היתה במועדון השירה באוורי, אבל כנראה זה היה הרבה יותר מוקדם. כשהתכוננתי ל-TED, גיליתי את דף היומן הזה ביומן ישן. אני חושבת ש-54 בדצמבר היה כנראה צריך להיות ה-24. זה ברור שכאשר הייתי ילדה, בהחלט צעדתי דרך חיי כך. אני חושבת שכולנו עשינו זאת. הייתי רוצה לעזור לאחרים לגלות מחדש את הפלא הזה -- לרצות להתחבר עם זה, לרצות ללמוד, לרצות לשתף את מה שהם למדו, מה שהם גילו שהוא נכון והם עדיין מגלים.

אז הייתי רוצה לסיים עם השיר הזה.

כאשר הם הפציצו את הירושימה, הפיצוץ יצר סופרנובה קטנה, כך שכל יצור חי, אדם או צמח שבא במגע ישיר עם הקרנים מהשמש הזאת הפך מיד לאפר. ומה שנשאר מהעיר במהרה הפך גם הוא. הנזק ארוך הטווח של הקרינה הגרעינית גרם לעיר שלמה ותושביה להפוך לאבקה. כאשר נולדתי, אמי אמרה שהסתכלתי מסביב לכל החדר בבית החולים עם מבט שאמר, "זה? כבר עשיתי זאת בעבר." היא אמרה שיש לי עיניים זקנות. כאשר סבא גנג'י שלי מת, הייתי רק בת חמש, אבל לקחתי את ידה של אמא שלי ואמרתי לה, "אל תדאגי, הוא יחזור כתינוק." ועדיין, עבור מישהו שנראה כמי שעשה זאת כבר, אני עדיין לא הצלחתי להבין שום דבר. הברכיים שלי מתפוקקות בכל פעם שאני עולה על במה. הבטחון העצמי שלי יכול להמדד בכפיות מעורבות בשירה שלי, וזה עדיין תמיד נותן לי טעם מצחיק בפה. אבל בהירושימה, כמה אנשים נמחקו לחלוטין, משאירים רק שעון יד או עמוד יומן. אז למרות שיש לי עכבות למלא את כל כיסיי, אני ממשיכה לנסות, מקווה שיום אחד אכתוב שיר שאוכל בגאווה להשאיר בתערוכה במוזיאון כהוכחה היחידה שהייתי קיימת. הורי קראו לי שרה, שהוא שם תנכי. בסיפור המקורי אלוהים אמר לשרה שהיא תוכל לעשות משהו בלתי אפשרי והיא צחקה, בגלל שהשרה הראשונה, לא ידעה מה לעשות עם הבלתי אפשרי. ואני? ובכן גם אני לא יודעת, אבל אני רואה את הבלתי אפשרי כל יום. בלתי אפשרי לנסות להתחבר בעולם הזה, לנסות להאחז באחרים בזמן שדברים מתפוצצים סביבכם, לדעת שבזמן שאתם מדברים, הם לא רק מחכים לתורם לדבר -- הם שומעים אתכם. הם מרגישים בדיוק מה שאתם מרגישים באותו הרגע שאתם מרגישים זאת. זה מה שאני שואפת אליו בכל פעם שאני פותח את פי -- זהו קשר בלתי אפשרי. יש חלק מקיר בהירושימה שנשרף לשחור לחלוטין על ידי הקרינה. אבל על המדרגה הקידמית, אדם שישב שם חסם את הקרניים מלפגוע באבן. הדבר היחיד שנשאר עכשיו הוא צל תמידי של אור חיובי. אחרי פצצת האטום, מומחים אמרו שיקח 75 שנה לאדמה פגועת הקרינה של העיר הירושימה לגדל שוב איזה שהוא דבר. אבל באביב הזה, היו פקעות חדשות בוקעות מהאדמה. כאשר פגשתי אתכם, ברגע זה, אני אינני יותר חלק מהעתיד שלכם. אני מתחילה במהירות להיות חלק מהעבר שלכם. אבל באותו הרגע, אני זוכה לשתף את ההווה שלכם. ואתם, אתם זוכים לשתף את שלי. וזה ההווה הטוב ביותר שקיים. אז אם תאמרו לי שאני יכולה לעשות את הבלתי אפשרי, אני כנראה אצחק עליכם. אני לא יודעת אם אני יכולה לשנות כבר את העולם, בגלל שאני לא יודעת הרבה לגביו -- ואני גם לא יודעת הרבה על גלגול נשמות, אבל אם תצליחו להצחיק אותי מספיק חזק, לפעמים אני שוכחת באיזו מאה אני. זו אינה הפעם הראשונה שלי כאן. זו אינה הפעם האחרונה שלי כאן. אלה אינן המילים האחרונות שאני אשתף. אבל בכל מקרה, אני עושה את כל המאמצים להצליח בפעם הזאת כאן.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה.

(מחיאות כפייים)

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)