סנג'איי פראדהאן: כיצד חשיפת מידע משפיעה על סיוע בינלאומי

גדלתי במדינה העניה ביותר בהודו, ביהאר. אני זוכר שכשהייתי בן 6, הגעתי יום אחד הביתה ומצאתי עגלה מלאת ממתקים טעימים על מפתן הדלת. אני והאחים שלי נברנו בעגלה ואז אבא שלי נכנס הביתה. הוא התמלא זעם, ואני עדיין זוכר איך בכינו כאשר העגלה עם הממתקים שחצי מהם כבר אכלנו, נלקחה מאיתנו.

מאוחר יותר הבנתי למה אבא שלי התרגז כל-כך. ממתקים אלה היו שוחד מקבלן שניסה לשדל את אבא שלי להעניק לו חוזה ממשלתי. אבא שלי היה אחראי על בניית כבישים בביהאר והוא נקט עמדה איתנה נגד שחיתות, למרות הטרדות ואיומים. הוא היה בודד במאבקו, משום שביהאר היתה גם המדינה המושחתת ביותר בהודו, בה פקידי ממשל היו מעשירים את עצמם, במקום לשרת את העניים אשר לא היו להם הכלים כדי לבטא את עגמת הנפש שלהם אם לילדים שלהם לא היה אוכל או בית-ספר.

חוויתי זאת באופן מאוד מוחשי כאשר נסעתי לכפרים מרוחקים כדי לחקור עוני. וכאשר עברתי מכפר לכפר, אני זוכר יום אחד, כשהייתי רעב ומותש, וקרוב להתמוטטות, ישבתי בחום הלוהט מתחת לעץ, בדיוק אז, אחד התושבים העניים באותו כפר הזמין אותי לתוך הצריף שלו ובנדיבותו הרבה האכיל אותי. רק מאוחר יותר הבנתי שמה שהוא נתן לי היה המזון ליומיים עבור כל משפחתו. מחווה זו של נדיבות קיצונית קראה תיגר על ראיית הייעוד שלי בחיים ושינתה אותה. קיבלתי החלטה נחושה להעניק בחזרה.

מאוחר יותר, הצטרפתי לבנק העולמי, אשר ביקש להילחם בעוני שכזה על-ידי העברת סיוע ממדינות עשירות למדינות עניות. העבודה הראשונה שלי היתה באוגנדה, בה התמקדתי במשא ומתן עם משרד האוצר של אוגנדה על רפורמות כדי שהם יהיו זכאים להלוואות שלנו. אך לאחר שהעברנו להם את ההלוואות, אני זוכר מסע באוגנדה שבו מצאתי בתי-ספר שזה עתה נבנו ללא ספרי לימוד או מורים, מרפאות חדשות ללא תרופות, ואת העניים שוב בלי כלי ביטוי ובלי סיוע. כלומר זה היה כמו בביהאר.

ביהאר מייצגת את האתגר של פיתוח: עוני מתסכל ומוקף בשחיתות. בכל העולם, 1.3 מיליארד בני-אדם חיים על פחות מ-1.25 דולר ליום, והעבודה שעשיתי באוגנדה מייצגת את הגישה המסורתית לבעיות אלו והמיושמת מאז 1944, כאשר המנצחים במלחמת העולם השנייה, 500 האבות המייסדים, ואם מייסדת בודדה אחת, התאספו בניו-המפשייר, ארה"ב, כדי להקים את מוסדות בריטון וודס, כולל הבנק העולמי. בגישה המסורתית לפיתוח היו שלושה מרכיבים. הראשון, העברה של משאבים ממדינות עשירות בצפון למדינות עניות בדרום, מלווה במרשמים לרפורמות. השני, מוסדות הפיתוח שהפנו משאבים אלה לא היו ממש שקופים, עם שקיפות קטנה כלפי מה שהם מימנו או התוצאות שהם השיגו. והשלישי, המעורבות במדינות מתפתחות היתה במסגרת צרה של אליטות ממשלתיות עם מגע מצומצם עם האזרחים, שהם בעצם היעד הסופי של הסיוע לפיתוח.

כיום, כל אחד מהמרכיבים הללו מתחיל להשתנות עקב שינויים דרמטיים בסביבה העולמית. ידע פתוח, סיוע פתוח, ממשל פתוח, שביחד, מייצגים שלושה שינויי מפתח אשר משנים את אופיו של הפיתוח וזה מפיח תקוה בנוגע לבעיות שראיתי באוגנדה ובביהאר.

שינוי המפתח הראשון הוא ידע פתוח. המדינות המתפתחות היום לא מוכנות לקבל סתם ככה פתרונות שמונחתים עליהן מלמעלה על-ידי ארה"ב, אירופה או הבנק העולמי. הן מקבלות את השראתן, את התקווה שלהן, את הידע והניסיון המעשי שלהן, מכלכלות צומחות ומצליחות מהדרום. הן רוצות לדעת איך סין הרימה 500 מיליון בני-אדם מהעוני בתוך 30 שנה, כיצד תוכנית Oportunidades של מכסיקו שיפרה את החינוך והתזונה של מיליוני ילדים. זוהי המערכת האקולוגית החדשה של תזרימי ידע-פתוח, לא רק מסע מצפון לדרום, אלא מדרום אל הדרום, אפילו מדרום לכיוון צפון, כמו עם תוכנית Oportunidades של מכסיקו שמעניקה היום השראה לעיר ניו-יורק.

ובעוד העברת מסרים כאלה מצפון לדרום נפתחת, כך גם מוסדות הפיתוח אשר מתעלים העברות אלו. וזה השינוי השני: סיוע פתוח. לאחרונה, הבנק העולמי פתח את כספת הנתונים שלו לשימוש הציבור בשחרור 8,000 אינדיקטורים כלכליים וחברתיים של 200 מדינות, שנאספו במשך יותר מ-50 שנה, וזה השיק תחרות עולמית למיקור-קהל של אפליקציות חדשניות באמצעות נתונים אלה. כיום, מוסדות פיתוח גם נחשפים לביקורת ציבורית על הפרויקטים שהם מממנים. ניקח לדוגמא את GeoMapping. במפה זו של קניה, הנקודות האדומות מראות היכן ממוקמים כל בתי-הספר הממומנים מתרומות, וככל שהגוון של הירוק כהה יותר, כך יותר ילדים שם לא הולכים לבית-הספר. כך, תצוגה פשוטה זו מגלה שהתורמים לא מימנו אף בית-ספר באזורים שיש בהם הכי הרבה ילדים שנשארים מחוץ לבית-הספר, דבר המעורר שאלות חדשות. האם הסיוע לפיתוח אכן שם לו למטרה את אלה שהכי זקוקים לעזרה שלנו? באופן דומה הבנק העולמי מיפה עכשיו 30,000 פרוייקטים ב-143 מדינות, ותורמים משתמשים בפלטפורמה משותפת זו כדי למפות את כל הפרוייקטים שלהם. זוהי קפיצה גדולה קדימה בכל הקשור לשקיפות ומתן דין וחשבון על הסיוע.

זה מוביל אותי לשינוי השלישי, ולדעתי, השינוי הכי משמעותי בפיתוח: פתיחות הממשל. הממשלות היום נפתחות ככל שהאזרחים תובעים להשמיע את קולם ולקבל דין וחשבון. מהאביב הערבי ועד תנועתו של אנה האזרה בהודו, באמצעות טלפונים ניידים ורשתות חברתיות, לא רק בשביל לדרוש נשיאה באחריות בנושאים פוליטיים אלא גם בשביל לדרוש אחריות לגבי הפיתוח. כמו, האם הממשלות מספקות שירותים לאזרחים? כך למשל, כמה ממשלות באפריקה ובמזרח אירופה חושפות את תקציביהן לציבור.

אבל כידוע, יש הבדל גדול בין תקציב שגלוי לציבור ותקציב שהוא נגיש ומובן. זהו תקציב ציבורי. (צחוק) כפי שניתן לראות, הוא לא באמת נגיש או מובן לאזרח הרגיל אשר מנסה להבין כיצד הממשלה מנצלת את משאביה. כדי להתמודד עם בעיה זו, ממשלות משתמשות בכלים חדשים כדי להפוך את התקציב ליותר חזותי וכך ליותר מובן עבור הציבור. במפה זו ממולדובה, הצבע הירוק מראה את הרובעים בעלי הוצאות נמוכות על בתי-ספר אבל בעלי תוצאות חינוכיות טובות. הצבע האדום מראה את ההיפך. כלים כאלה מסייעים להפוך מסמכים שלמים שלא ניתן להבינם, למשהו ויזואלי ומובן לציבור הרחב, ומה שמרגש הוא שעם הפתיחות, ישנן כיום הזדמנויות חדשות עבור האזרחים כדי לתת משוב ולהיות בקשר עם הממשלה. כך, בפיליפינים כיום, תלמידים והורים יכולים לתת משוב בזמן אמת באתר, Checkmyschool.org, או באמצעות SMS, אם המורים וספרי הלימוד נמצאים בבית-הספר, אותן הבעיות שהבחנתי באוגנדה ובביהאר. והממשלה נענית. כך למשל, כאשר דווח באתר זה ש-800 תלמידים היו בסיכון כי התיקונים בבית-הספר התעכבו בשל שחיתות, משרד החינוך בפיליפינים נקט בפעולה מהירה.

ומה שמרגש בכל הסיפור הוא שחדשנות זו מתפשטת כעת מדרום לדרום, מהפיליפינים לאינדונזיה, קניה, מולדובה ואף מעבר להן. בדאר א-סלאם, טנזניה, אפילו קהילה עניה היתה מסוגלת להשתמש בכלים אלה כדי להביע את שאיפותיה. כך נראתה המפה של Tandale באוגוסט 2011. אך בתוך כמה שבועות, הסטודנטים היו מסוגלים להשתמש בטלפונים ניידים ובפלטפורמת קוד-פתוח כדי למפות באופן יסודי את תשתית הקהילה כולה. ומה שמאוד מרגש הוא שהאזרחים היו לאחר-מכן מסוגלים לתת משוב על הנקודות של מרפאות או אספקת מים שלא פעלו -- מרוכזות בבועות אדומות, אשר מספקות ביחד מבט גרפי של הקול הקולקטיבי של העניים. כיום, אפילו ביהאר משתנה לטובה ונפתחת תחת הנהגה מחוייבת שהופכת את הממשלה לשקופה, נגישה וכזו שנענית לעניים.

אבל, בחלקים רבים של העולם, ממשלות לא מעוניינות להיפתח או לשרת את העניים, וזהו אתגר אמיתי עבור אלה שרוצים לשנות את המערכת. אלה הם הלוחמים הבודדים כמו אבא שלי ועוד רבים אחרים. חזית התמודדות החשובה של עבודות הפיתוח היא לעזור לאלה שלוחמים לבדם, שישלבו ידיים וכך יוכלו להתגבר ביחד על הקשיים. כך למשל, כיום בגאנה, רפורמטורים אמיצים מהשירות הציבורי, מהפרלמנט ומהממשלה, יצרו קואליציה למען חוזים שקופים בתחום הנפט, דבר שדירבן רפורמטורים בפרלמנט לחקור חוזים מפוקפקים. דוגמאות אלו מפיחות תקווה חדשה, אפשרויות חדשות למול הבעיות שראיתי באוגנדה או הבעיות שאבא שלי התמודד איתן בביהאר.

לפני שנתיים, ב-8 באפריל 2010, התקשרתי לאבא שלי. היה מאוד מאוחר בלילה, ובגיל 80, אבא היה באמצע הקלדת תביעה ייצוגית בת 70 עמודים כנגד שחיתות בפרוייקט סלילת כביש. למרות שהוא לא היה עורך-דין, הוא ייצג בעצמו את התיק בבית-משפט ביום המחרת. הוא זכה בפסק-הדין אבל מאוחר יותר באותו ערב, הוא נפטר. הוא נלחם עד הסוף, עם התלהבות שהלכה וגברה, כי כדי להילחם בשחיתות ועוני, לא רק פקידי ממשל צריכים להיות ישרים, אלא גם האזרחים צריכים להתאחד כדי שקולם יישמע. אלה הפכו להיות שני סמני הקצה של ספר-החיים שלו, והמסע שהוא עשה בין שניהם שיקף את תמונת הנוף המשתנה של פיתוח.

כיום, אני מקבל השראה משינויים אלה, ואני נרגש שבבנק העולמי, אנחנו חובקים כיוונים חדשים אלה -- שינוי משמעותי בהשוואה לעבודה שלי באוגנדה לפני 20 שנה. אנחנו צריכים באופן יסודי להביא להסרת הלוט מעל הפיתוח כך שהידע יזרום בכיוונים שונים, דבר שיתן השראה לעוסקים בו וכך הסיוע יהפוך לשקוף, לכזה שנתון לביקורת וליעיל. כך שממשלות ייפתחו ואזרחים יעסקו בזה ויקבלו עידוד מרפורמות בממשלה. עלינו להאיץ שינויים אלה. אם נעשה כן, נגלה שהקולות הקולקטיביים של העניים יישמעו בביהאר, באוגנדה ומעבר להן. נגלה שספרי לימוד ומורים יימצאו בבתי-הספר למען הילדים. נגלה שגם לילדים האלה, יהיה סיכוי אמיתי לפרוץ את דרכם אל מחוץ למעגל העוני. תודה. (מחיאות כפיים)