רובי ווקס: מה כל כך מצחיק במחלות נפש?

אחד מכל ארבעה אנשים סובלים מסוג כלשהו של מחלת נפש, כך שאם אתה אחד,שתיים, שלוש, ארבע, זה אתה אדוני. אתה. כן. (צחוק) עם השיניים המוזרות. ואתה שלידו. (צחוק) אתם יודעים מי אתם. למעשה כל השורה הזאת לא בסדר. (צחוק) זה לא טוב. הי. כן. ממש רע. אל תסתכלו עלי אפילו. (צחוק)

אני אחת מהאחד מתוך ארבע האלה. תודה רבה. אני חושבת שירשתי את זה מאמא שלי, שנהגה לזחול על ארבע מסביב לבית. היו לה שני ספוגים בידיים, ועוד שניים קשורים לברכיים שלה. אמא שלי היתה מאוד "סופגת". (צחוק) בזמן שהיא זחלה אחריי היא היתה שואלת: "מי מכניס בוץ הביתה?!" זה היה רמז דק שמשהו לא בסדר. לפני שאני מתחילה, אני רוצה להודות ליוצרים של למוטריגין, סרטאלין ורבוקסטין, בגלל שללא הכימיקלים הפשוטים הללו, לא הייתי נמצאת במצב מאונך היום.

אז איפה זה התחיל? מחלת הנפש שלי -- ובכן, אני לא הולכת לדבר על מחלת הנפש שלי. על מה אני הולכת לדבר? אוקיי. תמיד חלמתי שכאשר אני אחווה את המשבר הסופי, זה יהיה בגלל התגלות אקסיסטנציאליסטית קפקאית עמוקה, או שאולי קייט בלאנשט תגלם אותי ותזכה על כך באוסקר. (צחוק) אבל זה לא מה שקרה. חוויתי את המשבר שלי במהלך יום הספורט של בתי. היו שם כל ההורים שישבו במגרש החניה ואכלו בחלק האחורי של מכוניותיהם -- רק האנגלים -- אכלו את הנקניקיות שלהם. הם אהבו את הנקניקיות שלהם. (צחוק) הלורד והליידי ריגור מורטיס(קשיון לאחר מוות) כרסמו להנאתם על האספלט, ואז האקדח ירה וכל הילדות התחילו לרוץ, וכל האמהות החלו לצעוק, "רוצי! רוצי כלמידיה! רוצי!" (צחוק) "רוצי כמו הרוח, וורוקה! רוצי!" וכל הילדות, ילדות רצות, רצות, רצות, כולם חוץ מהילדה שלי, שנשארה עומדת בקו ההתחלה, מנופפת לשלום, כיוון שלא ידעה שהיא אמורה לרוץ. נכנסתי למיטה לחודש בערך, וכאשר התעוררתי גיליתי שאושפזתי במוסד, וכאשר ראיתי את שאר המטופלים, הבנתי שמצאתי את האנשים שלי, השבט שלי. (צחוק) כיוון שהם הפכו לחברים היחידים שלי, הם הפכו להיות החברים שלי, בגלל שמעט מאוד אנשים שהכרתי -- ובכן, לא שלחו לי הרבה פרחים או ברכות. אני מתכוונת, אם הייתי שוברת רגל או שהייתי בהיריון כנראה שהייתי מוצפת, אבל כל מה שקיבלתי היה כמה טלפונים שאמרו לי להתאפס על עצמי. להתאפס על עצמי. איך לא חשבתי על זה קודם?! (צחוק) (צחוק) (מחיאות כפיים)

אבל, אתם מבינים, הדבר היחיד שמקבלים עם המחלה הזאת, היא מגיעה בחבילה עם תחושה חזקה של בושה, בגלל שכל החברים אומרים, "תראי לי את הגוש, תראי לי את צילומי הרנטגן," וכמובן שאין לך מה להראות, וזה גורם לך ממש להיגעל מעצמך, בגלל שאתה חושב, "אני לא תחת הפצצה, אני לא גר בעיירה." אז אתה מתחיל לשמוע את הקולות המעליבים הללו, אבל אתה לא שומע רק קול אחד, אתה שומע 1,000 -- 100,000 קולות מעליבים, כאילו לשטן יש תסמונת טורט, ככה זה נשמע. אבל כולנו יודעים כאן, אתם יודעים, השטן איננו קיים, אין קולות בראש שלכם. אתם מבינים, כשיש לך את הקולות הפוגעניים אלה, כל הנוירונים הקטנים האלה מתקבצים יחד ברווח הצר הזה כך שנוצר רעל אמיתי בסגנון "אני רוצה להרוג את עצמי", וכאשר אתה שומע את זה בלולאה חוזרת שוב ושוב, אתה עלול לקבל דיכאון. אה... וזה אפילו לא קצה הקרחון. אם אתה מקבל תינוק קטן, ומתעלל בו בצורה מילולית, מוחו הקטן שולח כימיקלים שהם כל כך הרסניים שהחלק הקטן שבו, שיודע להבדיל בין טוב לרע, פשוט לא גדל, כך שיכול להיות שתיצור פסיכי תוצרת בית. אם חייל רואה את החבר שלו מתפוצץ לרסיסים, המוח שלו נכנס לכזה מצב מבוהל שהוא לא מצליח לתאר את החוויה במילים, כך שהוא רק חווה את הפחד והאימה כל פעם מחדש.

אז הנה השאלה שלי. השאלה שלי היא, איך זה שמתי שלאנשים יש פגיעה נפשית, זה תמיד מתבטא בדימיון פעיל מאוד? איך זה שבמחלה בכל אחד מהאיברים בגוף האדם החולה מקבל סימפטיה מהסובבים, כולם, חוץ מהמח?

אני רוצה לדבר עוד קצת על המח, כיוון שאני יודעת שאתם אוהבים את זה, כאן ב-TED. אם רק תתנו לי דקה... אוקיי. אוקיי, אני רק רוצה להגיד, יש קצת חדשות טובות. יש קצת חדשות טובות. דבר ראשון, אני רוצה להגיד, עברנו דרך ארוכה מאוד. התחלנו בתור אמבה חד תאית קטנטנה, קטנטנה, שדבוקה מתחת לאיזה סלע, ועכשיו, הופ! המוח. הנה אנחנו. (צחוק) לדבר הקטן הזה יש המון כח... הוא לגמרי מודע לעצמו. יש לו אונות שהן הצעקה האחרונה. יש לנו את האונה העורפית על מנת שנוכל לראות את העולם. יש לנו את האונה הרקתית על מנת שנוכל לשמוע את העולם. כאן יש לנו קצת זיכרון לטווח ארוך, אתם זוכרים את הלילה הזה שאתם רוצים לשכוח, שהייתי ממש שיכורים? ביי ביי! נעלם. (צחוק) למעשה, המוח מלא ב 100 מליארד נוירונים שמעבירים מסרים ומידע בצורה חשמלית, מעבירים עוד ועוד מידע. אני רוצה לתת לכם מבט מהצד. אני לא יודעת אם אתם יכולים לראות את זה כאן. (צחוק) מאוד רוחש פעילות, אם כן -- (צחוק) -- ולכל אחד -- אני יודעת, ציירתי את זה בעצמי, תודה רבה. לכל נוירון בודד, יכולים להיות מ 10,000 ועד 100,000 חיבורים שונים או דנטריטים או איך שתרצו לקרוא לזה, וכל פעם שאתם לומדים משהו, או חווים משהו, השיח הזה גדל, אתם מבינים, מן שיח של מידע. התוכלו לדמיין, כל בן אדם סוחב את כל הציוד הזה, אפילו פריס הילטון? (צחוק) לך תבין.

אבל יש לי קצת בשורות רעות בשבילכם. יש לי קצת בשורות רעות. זה לא בשביל האחד מארבעה אנשים. זה בשביל כל ארבע מתוך ארבע אנחנו לא מצויידים עבור המאה ה-21. האבולוציה לא הכינה אותנו לזה. פשוט אין לנו את הרוחב פס, ולאנשים שאומרים שיש להם יום נפלא, הם בסדר גמור, הם יותר משוגעים משאר האנשים. אני אראה לכם איפה יכולות להיות מעט בעיות באבולוציה. אוקיי, אני רק רוצה להסביר לכם. כאשר היה האדם הקדמון -- (צחוק) -- לפני מליוני שנים, ולפתע הרגשנו מאויימים על ידי טורף, אוקיי? -- (צחוק) -- היינו -- תודה רבה. ציירתי את זה בעצמי. (צחוק) תודה רבה לכם. תודה רבה. תודה רבה. (מחיאות כפיים) תודה רבה. בכל מקרה, היינו מתמלאים באדרנלין ובקורטיזול שלנו, ואז היינו הורגים או נהרגים, היינו אוכלים או נאכלים, ואז פתאום המתח היה יורד, והיינו חוזרים חזרה למצב נורמלי. אוקיי. הבעיה, שבימינו, עם האדם המודרני -- (צחוק) -- כאשר אנו מרגישים סכנה, אנו מתמלאים בכימיקלים שלנו אבל בגלל שאנחנו לא יכולים להרוג שוטרי תנועה -- (צחוק) -- או לאכול סוכני נדל"ן, הדלק פשוט נשאר בגוף שלנו עוד ועוד, כך שאנו תמיד במצב של עירנות מוגברת, מצב קבוע. והנה עוד דבר שקורה. בערך לפני 150,000 שנים, כאשר השפה נכנסה לחיינו, התחלנו לתת שמות למצב החירום הקבוע הזה, זה לא היה רק, "אלוהים, יש פה נמר שן-חרב," שיכול לקרות, זה הפך פתאום להיות, "אוי אלוהים, לא שלחתי את האימייל! אלוהים, הירכיים שלי שמנות מדיי!. אוי אלוהים!, כולם יכולים לראות שאני טיפש. לא הוזמנתי למסיבת חג המולד!" אז יש לנו את הטייפ החוזר המעצבן הזה שוב ושוב שמשגע אותנו, אתם מבינים מה הבעיה? מה שפעם הגן ושמר עלינו עכשיו משגע אותנו. אני מצטערת שאני צריכה לספר לכם את החדשות הרעות, אבל מישהו צריך לעשות את זה. חיות המחמד שלכם יותר מאושרות מכם. (צחוק) (מחיאות כפיים) חתלתול, שמח ומאושר, בן אדם, נדפק. (צחוק) לגמרי נדפק.

אבל הנקודה שלי היא, אם לא נדבר על הדבר הזה, ולא נלמד איך להתמודד עם החיים שלנו, זה לא הולך להיות רק אחד מכל ארבעה, זה יהיה ארבעה מתוך ארבעה שבאמת הולכים לחלות שם למעלה. ובזמן שאנחנו עובדים על זה, אתם יכולים בבקשה להפסיק עם הסטיגמות? תודה רבה. (מחיאות כפיים) (מחיאות כפיים) תודה רבה.