רוז סאווג': למה אני חוצה את האוקינוס הפאסיפי בחתירה

שלום, שמי רוז סאווג' ואני חוצה אוקיינוסים בחתירה. לפני ארבע שנים, חציתי לבדי בחתירה את האוקיינוס האטלנטי, ומאז, סיימתי שניים מתוך שלושה חלקים של חציית האוקיינוס הפאסיפי, מסן פרנסיסקו להוואי ומהוואי לקיריבאטי. ומחר, אני אעזוב את הסירה ואטוס חזרה לקיריבאטי כדי להמשיך את המקטע השלישי והאחרון שלי בחציית האוקיינוס הפאסיפי. במצטבר, אני אחתור יותר מ- 8,000 מייל (12,000 ק"מ), אבצע יותר מ-3 מליון תנועות חתירה ואשהה יותר מ-312 ימים לבד באוקיינוס, על סירת משוטים באורך של 23 רגל (7 מטר). זה העניק לי מערכת יחסים מאד מיוחדת עם הים. יש לנו יחסי שנאה אהבה. אני מרגישה קצת כמו שהרגשתי כלפי מורה קשוחה למתמטיקה שהיתה לי בבית הספר. לא תמיד אהבתי אותה, אבל תמיד כיבדתי אותה. והיא לימדה אותי המון. אז היום אני אשמח לחלוק עמכם כמה מההרפתקאות שלי בים ולספר לכם קצת על מה שהם לימדו אותי, ואיך אני חושבת שאנחנו אולי יכולים לקחת כמה מהלקחים הללו ולהפעילם הלכה למעשה על האתגר הסביבתי שעומד בפנינו כעת.

חלקכם אולי חושבים, "חכו רגע. היא לא נראית ממש כמו חותרת אוקיינוסים. היא לא אמורה להיות כמו גבוהה וכזו רחבה, ואולי להראות קצת כמו הגברים הללו?" אתם תבחינו, שיש להם משהו משותף שלי אין. ובכן, אני לא יודעת מה אתם חשבתם, אבל אני דיברתי על הזקנים. ולא משנה כמה זמן שהיתי בים, עדיין לא הצלחתי לגדל זקן. ואני מקווה שזה ישאר כך.

לאורך זמן רב, לא האמנתי שתיפול בחלקי הרפתקאה גדולה. התירוץ שלי היה שהרפתקנים נראים כך. אני לא נראית כך. חשבתי שיש אותם ויש אותנו, ואני לא הייתי אחת מהם. אז במשך 11 שנה, השתלבתי. עשיתי מה שאנשים עם הרקע שלי היו אמורים לעשות. עבדתי במשרד בלונדון כיועצת אירגונית. ואני חושבת שידעתי מהיום הראשון שזו לא העבודה הנכונה בשבילי. אבל בדיוק תנאים כאלו השאירו אותי בעבודה כל כך הרבה שנים, עד שהגעתי לאמצע שנות השלושים וחשבתי, "את יודעת, אני לא נעשית צעירה יותר. אני מרגישה שיש לי ייעוד בחיים, ואני לא יודעת מהו, ואני די בטוחה שזה לא ייעוץ אירגוני."

אז, נרוץ קדימה כמה שנים. עברתי כמה שינויים. כדי לנסות ולענות על השאלה מה אני אמורה לעשות עם חיי? ישבתי יום אחד וכתבתי שתי גרסאות של הספדים עצמיים, אחד שרציתי, חיי הרפתקאות, ואחד שהייתי בדרך להגשים שהיה נחמד, נורמלי, חיים שקטים, אבל זה לא איפה שרציתי להיות בסוף חיי. רציתי לחיות חיים שיכולתי להיות גאה בהם. ואני זוכרת שהסתכלתי על שתי הגרסאות של ההספדים שלי וחשבתי לעצמי, "אוי ווי, אני לגמרי במסלול הלא נכון. אם אמשיך לחיות כמו שאני כרגע, אני פשוט לא אהיה איפה שאני רוצה להיות בעוד 5 שנים, 10 שנים, או בסוף חיי." עשיתי כמה שינויים, השתחררתי מכמה מהפחדים בחיי הישנים, ובעזרת קישור הגיוני, החלטתי לחצות את האוקיינוס האטלנטי בחתירה.

(צחוק)

מירוץ החתירה של האוקיינוס האטלנטי הולך מהאיים הקנאריים לאנטיגואה. זה בערך 3,000 מייל (4600 ק"מ). וזה נהיה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם. נכון, רציתי לצאת מאזור הנוחות שלי, אבל מה שנכשלתי לשים אליו לב היה שיציאה מאזור הנוחות שלך הוא בהגדרה לא נוח באופן קיצוני. וגם התזמון שלי לא היה מעולה. שנת 2005, כשחציתי את האוקיינוס האטלנטי, היתה השנה של הוריקן קטרינה. היו יותר סופות טרופיות בצפון האטלנטי מאז התחילו לשמור את הנתונים. ויחסית מההתחלה התחילו להרגיש בנוכחות הסופות הללו.

כל ארבעת המשוטים שלי נשברו לפני שעברתי חצי דרך. משוטים לא אמורים להראות כך. אבל מה את יכולה לעשות? את באמצע האוקיינוס. משוטים הן אמצעי הדחף היחידי שלך. אז הייתי חייבת להסתכל מסביב בסירה ולמצוא מה אני יכולה להשתמש כדי לתקן את המשוטים הללו ולהמשיך. אז מצאיתי וו ואיזולירבנד חבלה והחדרתי את הוו למשוטים כדי לחזק אותם. ואז, כשזה לא עזר, ניסרתי את הסרנים של מושב החתירה הנוסף שלי והשתמשתי בהם. ואז, כשזה נשבר, תיקנתי את אחד המשוטים שנשברו. אף פעם לא הייתי ממש טובה בלתקן דברים כשחייתי את חיי הקודמים, אבל זה מדהים כמה בעלת תושיה את יכולה להיות כשאת באמצע האוקיינוס ויש רק דרך אחת להגיע לצד השני.

והמשוטים נהפכים להיות סמל לכך שבכל כך הרבה מובנים הלכתי מעבר למה שחשבתי שהיו הגבולות שלי. סבלתי מדלקת בגידי הכתפיים ופצעי מי מלח על הבטן. ממש נאבקתי פיזית, לגמרי המומה מעוצמת האתגר, מבינה שאם אמשיך לנוע ב-2 מייל לשעה 3,000 מיל הולך לקחת לי הרבה, הרבה מאד זמן. היו כל כך הרבה פעמים שחשבתי שהגעתי לגבול היכולת, אבל לא היתה לי ברירה אלא להמשיך הלאה ולנסות ולהבין איך אני מגיעה לצד השני מבלי להשתגע.

ולבסוף אחרי 103 ימים בים, הגעתי לאנטיגואה. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל כך שמחה בכל חיי. זה היה קצת כמו לסיים מרתון ולצאת מבידוד ולקבל את פרס האוסקר ביחד. הייתי באופוריה. ולראות את כל האנשים שבאו לברך אותי ועומדים לאורך המזח מוחאים כפיים ומריעים, הרגשתי בדיוק כמו כוכב קולנוע. היה נפלא. ובאמת למדתי אז, שככל שהאתגר גדול יותר כך גודל ההישג כשאת מגיעה לסוף.

אז זה יכול להיות רגע טוב לקחת פסק זמן כדי לענות על כמה שאלות נפוצות לגבי חתירה באוקיינוס שיכול להיות שעוברות לכם בראש. השאלה הראשונה שאני נשאלה היא: מה את אוכלת? כמה ארוחות מיובשות ומוקפאות, אבל בעיקר אני מנסה לאכול הרבה יותר מזון לא מעובד. אז אני מגדלת נבטים. אני אוכלת פירות וחטיפי בוטנים, הרבה בוטנים, ובגדול מגיעה 30 ליברות (14 קילו) פחות בצד השני. שאלה מספר שתיים: איך את ישנה? עם העיניים עצומות. חה חה. אני מניחה שמה שאתם מתכוונים הוא: מה קורה לסירה כשאני ישנה? ובכן, אני מתכננת את המסלול כך שאני נסחפת עם הרוחות והזרמים כשאני ישנה. בלילה טוב, הכי טוב שלי היה 11 מייל בכיוון הנכון. הכי גרוע, 13 מייל בכיוון ההפוך. זה יום רע במשרד. מה אני לובשת? כובע בייסבול, כפפות חתירה וחיוך, או פרצוף עצוב, תלוי אם נסחפתי אחורה בלילה. והרבה קרם הגנה מהשמש. האם יש לי סירה מלווה? לא אין לי. אני לגמרי לבדי שם. אני לא רואה אף אחד במשך כל הזמן שאני בים, באופן כללי. ולבסוף: האם אני משוגעת? ובכן, אני אתן לכם לשפוט.

אז איך את מתעלה על חציית האוקיינוס האטלנטי בחתירה? ובכן, בטבעיות את מחליטה לחצות את האוקיינוס הפאסיפי בחתירה. חשבתי שהאוקיינוס האטלנטי היה גדול, אבל האוקיינוס הפאסיפי הוא ממש, ממש גדול. אני חושבת שאנחנו נוטים לעשות לו שירות רע במפות הרגילות שלו. אני לא יודעת בוודאות שהבריטים המציאו את דרך ההסתכלות הזו על העולם, אבל אני חושדת שבכך שכן הנה אנחנו, בדיוק באמצע. וחתכנו את האוקיינוס הפאסיפי לשניים והעפנו אותו לקצוות העולם בעוד שאם תסתכלו ב- Google Earth, כך נראה האוקיינוס הפאסיפי. הוא מכסה חצי מכדור הארץ. אפשר לראות רק קצת מצפון אמריקה פה טיפה מאוסטרליה למטה. הוא ממש גדול. 65 מיליון מייל מרובע. ולחתור בקו ישר, יהיה בערך 8,000 מייל. לצערי, סירות משוטים לעיתים נדירות שטות בקו ישר. עד שאגיע לאוסטרליה, אם אגיע לאוסטרליה, אחתור בערך 9 או 10 מליון מייל בסה"כ.

בגלל שאף בן אדם הגיוני לא יחתור דרך הוואי מבלי לעצור בה, החלטתי לחתוך את המשימה הגדולה הזו לשלושה מקטעים. הנסיון הראשון לא הלך כל כך טוב. ב-2007, התהפכתי באופן לא רצוני שלוש פעמים ב-24 שעות. בערך כמו להיות במכונת כביסה. הסירה נחבטה מעט, וגם אני. כתבתי על זה בבלוג. לצערי, מישהו עם תסביך גבורה החליט שהעלמה הזו במצוקה וצריכה הצלה. הפעם הראשונה שידעתי על כך היתה כאשר מטוס של משמר החופים הסתובב מעל ראשי. ניסיתי להגיד להם ללכת. היתה לנו התנגשות של רצונות. הפסדתי והועלתי למסוק. נורא, ממש נורא. זה היה אחד הרגשות הגרועים של חיי. כשהורמתי בכבל לתוך המסוק והסתכלתי למטה אל סירת המשוטים הנאמנה שלי מסתובבת בגלים של 20 רגל (6 מטר) ותוהה אם אראה אותה שוב. היה עלי לשגר מבצע חילוץ מאד יקר ואז לחכות עוד תשעה חודשים לפני שיכולתי לחזור לאוקיינוס.

אבל מה אני עושה? נופלת תשע פעמים, וקמה עשר פעמים. אז, שנה אחר כך, יצאתי, ולמזלי, הפעם הגעתי בשלום להוואי. אבל זה לא היה ללא ביש מזל. מתפיל המים שלי נשבר, הערכה הכי חשובה שהיתה לי על הסירה. מופעלת על ידי פאנלים סולריים, היא שואבת מים מלוחים והופכת אותם למים מתוקים. אבל היא לא מגיבה טוב לטבילות באוקיינוס, שזה מה שקרה לה. למזלי, היתה עזרה נגישה.

היתה עוד סירה לא רגילה שם באותו זמן, שעשתה מה שאני עשיתי, הביאה מודעות לחלקת הזבל בצפון הפאסיפי, האזור בצפון הפאסיפי בערך פעמיים הגודל של טקסס, עם כמות מוערכת של 3.5 מליון טונות של זבל, שחגות במרכז החישוק הצפון פאסיפי. כדי להבהיר את הנקודה, החברה האלה בנו את הסירה שלהם מזבל פלסטי, 15,000 בקבוקי מים ריקים מחוברים יחד לשני משטחי ציפה. הם שטו מאד לאט. היה להם עיכוב קטן. הם היו צריכים לעצור באיי קטלינה קצת אחרי שעזבו את לונג ביץ בגלל שהמכסים של בקבוקי המים התחילו להפתח, והם התחילו לשקוע. אז הם היו צריכים לעצור ולסגור את כל הפקקים.

אבל כשאני עמדתי לסיים את רזרבות המים שלי, למזלי, המסלולים שלנו התכנסו. להם אזל האוכל, לי אזלו המים. אז תקשרו באמצעות טלפון לוויני וקבעו להפגש. וזה לקח לנו בערך שבוע כדי להתכנס באופן הדרגתי. אני שטתי באטיות מעוררת רחמים בערך 1.3 קשר, והם שטו קצת פחות באיטיות, בערך 1.4 קשר. זה נראה כמו שני חלזונות בריקוד זיווג. אבל, לבסוף, הצלחנו להפגש וג'ואל דילג לסיפון, תפס לנו דג-דולפין יפיפה, שהיה האוכל הכי טוב שאכלתי מאז, אווו, לפחות שלושה חודשים.

למזלי, הדג שהוא תפס באותו יום היה טוב יותר מזה שהם תפסו כמה שבועות קודם. כשהם פתחו אותו, הם מצאו שהבטן שלו מלאה בחתיכות פלסטיק. וזו בשורה רעה בגלל שפלסטיק הוא חומר שיש לו תגובות כימיקאליות. הוא מפריש כימיקאלים לתוך הבשר של היצור המסכן שאכל את אותו, ואז אנחנו מגיעים ואוכלים את היצור המסכן, וכמה מהרעלים מצטברים לנו בגוף. אם כן יש השלכות מאד ברורות על בריאות האדם.

בסופו של דבר הגעתי בחיים להוואי. ובשנה שלאחר מכן, יצאתי לשלב השני של חציית הפאסיפי, מהוואי לטראווה. ואתם תבחינו במשהו לגבי טראווה. היא מאד נמוכה ושטוחה. זוהי החתיכה הדקה הירוקה באופק, שהופכת אותם למתוחים מפני גאות באוקיינוס. זוהי צרה צרורה עבור האנשים הללו. אין להם נקודת אדמה גבוהה מששה רגל מעל גובה פני הים. גם בעקבות עלייה באירועי מזג אוויר קיצוני הנוצרים עקב שינויי אקלים, הם מצפים ליותר גלים שיבואו מעל השוניות, ויזהמו את מלאי המים המתוקים שלהם. היתה לי פגישה עם הנשיא, שסיפר לי על אסטרטגיית היציאה שלו. הוא מצפה שבמהלך החמישים שנה הקרובות, מאה אלף האנשים שחיים שם יהיו חייבים לעבור לניו זילנד או אוסטרליה. וזה גרם לי לחשוב על איך אני ארגיש אם בריטניה היתה הולכת להעלם מתחת לגלים. אם המקום בו נולדתי והלכתי לבית הספר והתחתנתי, אם כל המקומות הללו היו נעלמים לעד, איך, תרתי משמע, זה היה גורם לי להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי.

בעוד זמן קצר, אני אצא לנסות להגיע לאוסטרליה. ואם אצליח, אני אהיה האשה הראשונה לחתור לבד את כל הדרך החוצה את הפאסיפי. ואני מנסה להשתמש בכך כדי להביא למודעות את הבעיות הסביבתיות, לתת פנים אנושיות לאוקיינוס. אם האטלנטי היה מסע אישי פנימי, לגלות את היכולות שלי, אולי הפאסיפי היה מסע אחר, להבין את אני יכולה להשתמש בבחירות הקרירה המענינות שלי לשירות האנושות, ולקחת חלק מהדברים שלמדתי שם וליישם אותם בסיטואציות שהאנושות מוצאת את עצמה בהן.

אני חושבת שיש שלוש נקודות מפתח פה. הראשונה היא הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. במשך כל כך הרבה זמן, סיפרתי לעצמי שלא יכול היתה להיות לי הרפתקאה בגלל שלא הייתי גבוהה אתלטית ובעלת זקן. ואז הסיפור השתנה. גיליתי שאנשים כבר חצו את את האוקיינוסים בחתירה. אפילו פגשתי אחת מהם והיא היתה בערך בגודל שלי. אז למרות שלא גבהתי, לא גידלתי זקן, משהו השתנה, הדיאלוג הפנימי שלי השתנה. כרגע, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא שאנחנו צריכים את כל זה, צריכים נפט. אבל מה אם רק נשנה את הסיפור? יש לנו חלופות, ויש לנו רצון חופשי לבחור בין החלופות, המזהמים פחות כדי ליצור עתיד ירוק יותר.

הנקודה השניה היא לגבי הצטברות של מעשים קטנים. אנחנו יכולים לחשוב שכל דבר שאנחנו עושים כבודדים הוא רק טיפה בים, שהוא לא באמת יכול לעשות את ההבדל. אבל הוא כן. באופן כללי, לא הכנסנו את עצמנו לתוך הבלאגן הזה דרך אסונות גדולים. כן, היו את מיכלית הנפט של אקסון ואת אסון צ'רנוביל, אבל בעיקר זה היה הצטברות של החלטות רעות שנלקחו על ידי מיליארדי בודדים יום אחרי יום ושנה אחרי שנה. ובאותו מטבע, אנחנו יכולים להפוך את התוצאה. אנחנו יכולים להתחיל לקחת החלטות טובות יותר,חכמות יותר ,וברות קיימא. וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו לא רק בן אדם אחד. וכל דבר שאנחנו עושים מפיץ גלים. אנשים אחרים יראו, אם אתה בתור לסופרמרקט ואתה מוציא את השקית הרב פעמית שלך. אולי אם כולנו נתחיל להתנהג כך אנחנו יכולים להפוך את זה ללא מקובל חברתית להגיד כן לשקיות פלסטיק בתור לקופה. זאת רק דוגמא אחת. זוהי קהילה חובקת עולם.

נקודה נוספת: היא לגבי לקיחת אחריות. לכל רב חיי, רציתי משהו שיעשה אותי שמחה. חשבתי שאם יהיה לי את הבית המתאים, את המכונית המתאימה, או את הגבר המתאים בחיי, אז אוכל להיות מאושרת, אבל כשכתבתי את תרגיל ההספדים, התבגרתי קצת באותו רגע והבנתי שאני צריכה ליצור את העתיד של עצמי. לא יכולתי פשוט לחכות באדישות לאושר שיגיע וימצא אותי. ואני מניחה שאני פעילה סביבתית אנוכית. אני מתכננת להיות בסביבה הרבה זמן, וכשאהיה בת 90, אני רוצה להיות מאושרת ובריאה. וזה מאד קשה להיות מאושרת על כדור שסובל ממחסור ורעב. זה קשה מאד להיות בריאה על כדור שהרעלנו בו את האדמה ואת הים ואת האוויר.

אז בקרוב, אני הולכת להשיק יוזמה חדשה שנקראת אקו-גיבורים. והרעיון הוא שכל האקו-גיבורים ירשמו לפחות מעשה אחד ירוק כל יום. זה אמור להיות סוג של משחק. אנחנו הולכים לעשות לזה אפליקציה לאייפון. אנחנו רק רוצים לנסות וליצור מודעות בגלל שבטח, להחליף נורה לא הולך לשנות את העולם, אבל הגישה הזו, המודעות הזו שמובילה אותך להחליף את הנורה או לקחת את הכוס קפה הרב פעמית, זה מה שישנה את העולם.

אני באמת מאמינה שאנחנו עומדים בפני רגע חשוב מאד בהיסטוריה. יש לנו ברירה. בורכנו, או קוללנו, בבחירה חופשית. אנחנו יכולים לבחור עתיד ירוק יותר. ואנחנו יכולים להגיע לשם אם כולנו נפעל ביחד, תנועת חתירה אחת כל פעם.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)