רוברט תורמן: להרחיב את מעגל חמלתנו

אני רוצה לפתוח עם ציטוט נהדר של אינשטיין, רק כדי שתנוח דעתם של אנשים שגם המדען הגדול של המאה ה-20 מסכים איתנו, וגם הוא קורא לאותה פעולה. הוא אמר, "בן-אדם הוא חלק מהמכלול, שאותו אנו מכנים, יקום, חלק מוגבל בחלל ובזמן. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ורגשותיו, כמשהו נפרד מהשאר, מעין הזיה אופטית של הכרתו, הנפרדות הזו. הזיה זו היא סוג של כלא עבורנו, המגבילה אותנו לחשקינו האישיים ולכך שנחבב מספר אנשים הקרובים לנו. משימתנו צריכה להיות שחרורנו מהכלא הזה ע"י הרחבת מעגל חמלתנו, כך שיכיל את כל היצורים החיים ואת יופיו של הטבע כולו."

תובנה זו של אינשטיין קרובה באופן מוזר לזאת של הפסיכולוגיה הבודהיסטית, שבה חמלה, קארוּנה, כך היא נקראת, מוגדרת כ"רגישות לסבלו של האחר והרצון התואם לשחרר את האחר מאותו סבל." היא קרובה לאהבה. שהיא הרצון שהאחר יהיה מאושר. מה שמחייב, כמובן, להרגיש מידה מסויימת של אושר בעצמך ואת הרצון לחלוק אותו. זה מושלם בכך שהתרכזות-עצמית ואנוכיות הם ההיפך הגמור מחמלה, מאכפתיות לאחרים, ובנוסף, זה מעיד על כך שאלה שנלכדו במעגל האכפתיות-העצמית, סובלים בחוסר ישע, בעוד שאלה המגלים חמלה חופשיים יותר ומאושרים לאין שיעור.

הדאלי לאמה מציין לעיתים תכופות שהחמלה היא חברתו הטובה ביותר. שהיא עוזרת לו כשהוא מוצף ביגון ויאוש. החמלה עוזרת לו להתנתק מתחושת הסבל של עצמו שהוא הסבל הכי אבסולוטי, הכי נוראי שמישהו אי פעם חווה והיא עוזרת לו להרחיב את מודעותו לסבלם של אחרים, אפילו לאלה שאשמים באומללותו שלו ושל כלל היצורים החיים. למעשה, יש סבל כל-כך עצום וכביר, שסבלו העצום מתמעט והולך ופוחת. והוא מתחיל לנוע אל מעבר לאכפתיות-עצמית לכיוון אכפתיות רחבה יותר לאחרים. וזה מיד מעודד אותו, ואומץ ליבו מתעורר ונרתם אף הוא למשימה. כך, הוא משתמש בסבלו שלו הפותח לו פתח להרחבת מעגל חמלתו. אנחנו חייבים לומר, שהוא קולגה טוב מאוד של איינשטיין.

עכשיו, אני רוצה לספר סיפור, שהוא סיפור מאוד מפורסם במסורת ההודית והבודהיסטית, על הקדוש אסנגה הדגול שחי -- בן זמנו של אוגוסטין במערב והיה מעין אוגוסטין בודהיסטי. ואסנגה חי 800 שנה אחרי בודהה. ובאותו זמן הוא לא היה מרוצה מאופן שבו שמרו ההודים על מנהגי הדת הבודהיסטית.

והוא אמר, "נמאס לי מכל זה. אף אחד לא ממש חי עפ"י הדוקטרינה. הם מדברים על אהבה וחמלה ותבונה והארה, אבל הם מתנהגים באנוכיות ובפתטיות. ותורתו של בודהה איבדה מתנופתה. אני יודע שהבודהה הבא יגיע רק בעוד כמה אלפי שנים, ושכרגע הוא בסוג מסויים של גן-עדן, במייטריה. אז, אני הולך להתבודד, ואני הולך לעשות מדיטציה ולהתפלל עד שהבודהה שבמייטריה יגלה עצמו בפני, ויעביר לי מסר או משהו שיקים לתחיה את החמלה בעולם בן זמננו."

אז הוא הלך להתבודד, והוא עשה מדיטציה במשך שלוש שנים והוא לא ראה את הבודהה העתידי במייטריה. והוא עזב את מקום ההתבודדות בשאט נפש. ובעודו עומד לעזוב, הוא ראה איש -- איש קטן ומצחיק -- יושב בערך בחצי הדרך במדרון ההר. והיה לו גוש ברזל. והוא שפשף אותו עם בד. וזה נראה לו מעניין. הוא אמר, "ובכן מה אתה עושה?" והאיש אמר, "אני מכין מחט." והוא אמר, "זה מגוחך. אי אפשר להכין מחט ע"י שפשוף גוש ברזל עם בד." והאיש אמר, "באמת?" והוא הראה לו קערה מלאה במחטים. אז הוא אמר, "או.קיי., קלטתי את העניין." הוא חזר למערה שלו. הוא עשה שוב מדיטציה.

עוד שלוש שנים, שום חיזיון. הוא שוב עוזב. הפעם הזו, הוא ירד מההר. ובעודו עוזב, הוא רואה ציפור בונה קן על מדף סלע. ובמקום שבו היא נוחתת להניח את הזרדים על הסלע, משתפשפות נוצותיה בסלע, וחותכות לתוכו, סנטימטרים, בין 15 ל-20 ס"מ, אורכו של השקע בסלע מהשתפשפויות של דורות של נוצות של ציפורים. אז הוא אמר, "בסדר. קלטתי את העניין." הוא סב על עקביו.

עוד שלוש שנים. שוב, שום חיזיון של מייטריה אחרי תשע שנים. והוא שוב עוזב, והפעם מים מטפטפים, יוצרים במקום שבו הם מטפטפים בזרם מכתש ענק בסלע. וכך, שוב, הוא סב על עקביו. אחרי 12 שנה עדיין אין שום חיזיון. והוא מתחרפן. והוא אפילו לא מסתכל ימינה או שמאלה לראות איזה חיזיון מעודד.

והוא מגיע לעיר. הוא אדם שבור. ושם, בעיר, ניגש אליו כלב שהולך ככה -- כמו אחד מהכלבים העזובים שאפשר לראות במדינות עניות, אפילו באמריקה, אני חושב, במקומות מסויימים -- והוא נראה פשוט נורא. והכלב הזה עניין אותו כי הוא היה כזה עלוב, והוא ניסה להסב את תשומת ליבו. והוא יושב ומסתכל בכלב הזה. ורגלו האחורית של הכלב היא כולה פצע פתוח אחד. ונראה שחלקה נגוע בנמק. ונראה שיש רימה בבשר. וזה נורא. הוא חושב, "מה אני יכול לעשות כדי לעזור לכלב הזה? ובכן, אני יכול לפחות לנקות ולשטוף אותו."

אז הוא לוקח אותו למים, ועומד לנקותו, ואז הוא שם לב לרימה. והוא מסתכל על הרימה, ותולעי הרימה נראות קצת חמודות. והן מתפתלות בתולעיות שמחה שם ברגלו האחורית של הכלב. "ובכן, אם אנקה את הכלב, אני אהרוג את הרימה. אז איך זה יכול להיות? זהו זה. אני אדם חסר תועלת ואין שום בודהה, שום מייטריה, והכל חסר תקווה לחלוטין. ועכשיו אני גם עומד להרוג את תולעי הרימה?"

אז היה לו רעיון מבריק. והוא לקח חפץ חד כלשהו, וחתך פיסה מבשר ירכו, והניח אותה על הרצפה. הוא לא הקדיש מחשבה של ממש לצער בעלי חיים. הוא פשוט זרם עם המצב. אז הוא חשב, "אני אקח את תולעי הרימה ואניח אותם על פיסת בשר זו, אז אנקה את הפצע של הכלב, ואז, אתם יודעים, אחשוב מה לעשות עם תולעי הרימה."

אז הוא התחיל לעשות את זה. הוא לא מצליח לתפוס את תולעי הרימה. נראה שהן מתפתלות סביב-סביב. די קשה לתפוס אותן, תולעיות שכמותן. אז הוא אמר, "ובכן, אניח את לשוני על פצעו של הכלב. ואז תולעי הרימה יקפצו אל לשוני החמימה יותר. הכלב כבר די משומש. ואז ארק אותם אחת אחרי השניה על הדבר." אז הוא מתכופף, והוא חורץ לשון ככה. והוא חייב לעצום את עיניו, זה כ"כ מגעיל, והריח והכל.

ואז, פתאום, יש פוף, מין רעש כזה. הוא נרתע לאחור ושם, כמובן, בודהה מייטריה העתידי. בתוך חזיון יפהפה של אורות בשלל צבעי הקשת, משובץ באבנים טובות, גוף בשקיפות נוזלית, הוא רואה מעין חיזיון מיסטי בלתי רגיל. והוא אומר, "אוו." הוא משתחווה. אבל, מכיוון שהוא אנושי, הוא מיד חושב על תלונתו הבאה.

אז איך שהוא מתרומם מהשתחוותו הראשונה הוא אומר, "אדונִי, אני כ"כ שמח לראות אותך, אבל איפה היית ב-12 השנים האחרונות? מה זה צריך להיות?"

ומייטריה אומר, "הייתי איתך. מי אתה חושב הכין מחטים ובנה קינים וטפטף על סלעים בשבילך, מר סתומי?" (צחוק) "חיפשתי את הבודהה עצמו." הוא אמר. והוא אמר, "לא הייתה בך, עד לרגע זה, חמלה אמיתית. ועד שלא תהיה בך חמלה אמיתית, אינך יכול לזהות אהבה." מייטריה משמעותו אהבה, ה-אוהב, אתם יודעים, בסנסקריט.

וכך נראה שיש לו ספקות, לאסנגה. והוא אמר, "אם אתה לא מאמין לי, פשוט קח אותי איתך." וכך הוא לקח את מייטריה -- שהתכווץ לתוך כדור, -- ונשא אותו על כתפו. והוא רץ אל העיר אל השוק, ואמר, "עילזו. עילזו. הבודהה העתידי הקדים הגעתו למרות כל התחזיות. הוא כאן." ודי מהר כולם התחילו לרגום אותו במקלות ואבנים -- זה לא היה בצ'אטוקווה. זה היה בעיר אחרת -- מכיוון שהם ראו איש יוגי כחוש שנראה מטורף, מעין היפי, עם רגל מדממת וכלב רקוב על כתפו, שצועק שהבודהה העתידי הגיע.

אז, כמובן, שהם גרשו אותו מהעיר. אבל על גבול העיר, אשה זקנה אחת, אשה מסמורטטת שעובדת ברחיצת מתים, ראתה על כתפו רגל משובצת אבני חן על לוטוס משובץ אבני חן ואז את הכלב, אבל היא ראתה את רגלו משובצת אבני החן של המייטריה, והיא הגישה פרח. אז זה עודד אותו, והוא הלך עם המייטריה.

מייטריה לקח אותו לגן עדן מסויים, באופן שבו המיתוסים הבודהיסטים מתפתחים בדרך מסוימת. ואז מייטריה השאיר אותו בגן העדן במשך חמש שנים, מכתיב לו חמישה ספרים מורכבים ועבי-כרס על המתודולוגיה לטיפוח חמלתינו.

ואז חשבתי שכדאי שאספר לכם מהי המתודה הזו, או אחת מהן. המפורסמת בהן, נקראת "שיטת שבעת השלבים לפיתוח חמלה." וקודם כל מתחילים עם מדיטציה אחת שבה מדמיינים שכל היצורים, כולם -- אפילו בעלי החיים -- לובשים צורת אנוש. בעלי החיים נמצאים בצורתם האנושית. בני האדם אנושיים. ואז, ביניהם, חושבים על חברינו ואהובינו, כאילו היו מסביב לשולחן. וחושבים על אויבינו, ועל אלה שהם ניטרליים. ואז מנסים לומר, "ובכן, את האהובים עלי אני אוהב. אבל, אתם יודעים, אחרי הכל, הם נחמדים אלי. היו לנו מריבות, לפעמים הם לא היו ידידותיים. כעסתי. אחים יכולים לריב. הורים וילדים יכולים לריב. אז, בעצם, אני אוהב אותם בגלל שהם נחמדים אלי. בעוד שאת הניטרליים אינני מכיר. הם כולם יכולים להיות ממש בסדר. ואז את האויבים אינני אוהב מכיוון שהם מרושעים כלפי. אבל הם נחמדים למישהו. אני יכול להיות הם.

ואז הבודהיסטים חושבים, שמכיוון שלכולנו היו אינסוף גלגולים קודמים, הבודהיסטים חושבים שכולנו היינו קרובי משפחה של כולם, בעצם, וכולם, ולכן כולכם, עפ"י הראייה הבודהיסטית בגלגול קודם כלשהו, למרות שגם אתם וגם אני איננו זוכרים, הייתם אמא שלי, ולכן אני ממש מתנצל על הצרות שעשיתי לכם. וגם, בעצם, אני הייתי אמא שלכם. אני הייתי נקבה, והייתי כל אחד ואחת מכם, האמא שלכם בגלגול קודם, זה האופן שבו הבודהיסטים חושבים. כך, אימי בגלגול זה היא ממש נהדרת. אבל כולכם במובן מסויים חלק מהאם הנצחית. אתם נתתם לי את הביטוי הזה, האם הנצחית, אתם אמרתם. זה נפלא. אז, זו הדרך שבה הבודהיסטים עושים את זה. אתאיסט, נוצרי, יכול לחשוב שכל היצורים, אפילו אויבי, הם ילדיו של אלוהים. אז, במובן זה, כולנו בני משפחה.

אז, קודם כל הם יצרו את הבסיס הזה של שוויון. אז, אנחנו כזה מפחיתים קצת את התלות באהובינו -- רק במדיטציה -- ואנחנו פותחים את תודעתנו לאלה שאיננו מכירים. ואנחנו ללא ספק מפחיתים את העוינות ואת ה"אני לא רוצה לחמול עליהם" כלפי אלה שאנחנו מחשיבים כרעים, אלה שאנחנו שונאים ולא מחבבים. ולכן אנחנו לא שונאים אף אחד. כך אנחנו מאזנים. זה מאוד חשוב.

ואז הדבר הבא שאנחנו עושים הוא מה שנקרא זיהוי אמהי. וזה, אנחנו חושבים על כל יצור כעל קרוב, כעל משפחה. אנחנו מרחיבים. אנחנו לוקחים את הרגש הקשור לזכרון של אמא'לה, ואנחנו מפזרים אותו לכל היצורים במדיטציה הזו. ואנחנו רואים את האמא בכל יצור. אנחנו רואים את ההבעה הזו שיש לה על הפנים, כשהיא מתבוננת בילד הזה שהוא נס שהיא יצרה מגופה שלה, בתור יונק, היכן שיש בה חמלה אמיתית, טהורה לאחר, והזדהות מוחלטת. לעיתים קרובות חייו של אותו אחר יהיו לה חשובים יותר מחייה שלה. ולכן זהו הביטוי העוצמתי ביותר של אלטרואיזם. האם היא מודל האלטרואיזם לבני האדם, בגישות הרוחניות. וכך, אנחנו מהרהרים עד שאנחנו יכולים פחות או יותר לראות את ההבעה האמהית הזו בפני כל היצורים.

אנשים צחקו עלי כי, אתם יודעים, נהגתי לספר שהייתי עושה מדיטציה על אמא'לה צ'ייני בתור אימי, כשכמובן, כעסתי עליו על כל הרע שהוא עשה בעירק. נהגתי לעשות מדיטציה על ג'ורג' בוש. הוא אמא די חמודה בצורתו הנשית. עם אוזניו הקטנות וחיוכיו כשהוא מערסל אותך בזרועותיו. וחושבים עליו כשהוא מניק אותך. ואז השפם של סדאם חוסיין יוצר בעיה. אבל אתה חושב עליו כעל אמא.

וזו הדרך שבה עושים את זה. לוקחים כל יצור שנראה לכם מוזר, ואתם רואים איך הם יכולים להיות קרובים אליכם. ועושים זאת זמן מה עד שבאמת מרגישים את זה. מרגישים את הקרבה הזו לכל היצורים. אף אחד לא נראה זר. הם לא עוד "אחרים". אתם מפחיתים את תחושת הזרות ליצורים. ואז עוברים משם להזכרות בטוב-הלב של אמהות באופן כללי, אם אפשר זוכרים את טוב-הלב של האמא שלכם, אם אפשר זוכרים את טוב-הלב של בן או בת זוגכם, או, אִם את אֵם בעצמך, איך את מתנהגת עם ילדיך. ואתם הופכים להיות מאוד סנטימנטליים, אתם מפתחים סנטימנטליות בנמרצות. אתם עשויים לבכות, אולי, בהכרת תודה ובטוב-לב. ואז אתם מחברים את זה עם הרגשתכם שבכולם יש את האפשרות האמהות הזו. כל יצור, אפילו זה שנראה הכי מרושע, יכול להיות אמהי.

ואז, השלב השלישי, ממשיכים משם למה שנקרא הרגשה של הכרת תודה. אתם רוצים להשיב לכל היצורים את טוב-הלב שהם הפגינו כלפיכם. ואז השלב הרביעי, עוברים למה שנקרא אהבה מקסימה. כל אחד מהשלבים האלה עשוי לקחת שבועות, או חודשים, או ימים תלוי באופן שבו מבצעים אותם, או שאפשר לעשות את המדיטציה הזו תוך כדי ריצה. ואז אתה חושב על כמה שיצורים הם מקסימים כשהם מאושרים, כשהם מסופקים. וכל יצור נראה יפהפה כשהוא חש אושר פנימי. פניהם לא נראים ככה. כשהם כועסים, הם נראים מכוערים, כל יצור, אבל כשהם מאושרים הם נראים יפהפיים. וכך אתם רואים את היצורים בפוטנציאל האושר שלהם. ומרגישים כלפיהם אהבה ורצון שהם יהיו מאושרים, אפילו האויב.

ובעצם, זה מאוד הגיוני לרצות זאת -- אנחנו חושבים שישו היה לא מציאותי כשהטיף לאהוב את אויבך. הוא כן אמר זאת, ואנחנו חושבים שהוא לא מציאותי ודי רוחני ויומרני ו"נחמד מצידו שהוא אומר זאת, אבל אני לא יכול לעשות את זה." אבל, לאמיתו של דבר, זה מעשי. אם אוהבים את אויבינו, רוצים שהם יהיו מאושרים. אם אויבינו יהיו מאושרים, לא תהיה להם סיבה לטרוח ולהיות אויבינו? כמה שזה משעמם לרדוף אחריכם. הם בודאי יהיו איפשהו נחים ועושים חיים. אז זה הגיוני לרצות שאויבינו יהיו מאושרים כי אז הם יפסיקו להיות אויבינו מכיוון שזו טרחה גדולה מידי.

אבל בכל מקרה, זה שלב האהבה המקסימה. ואז לסיום, השלב החמישי של חמלה, חמלה אוניברסלית. ובשלב זה מסתכלים על המציאות של כל היצורים שאפשר לחשוב עליהם. ומסתכלים עליהם, ורואים אותם כהוויתם. ורואים כמה שהם לא באמת מאושרים, ברוב המקרים, רוב הזמן. רואים את ההבעה הזעופה הזו על אנשים. ואז מתחוור שאין להם חמלה אפילו כלפי עצמם. הם מונעים ע"י החובה הזו או המחוייבות ההיא. "אני חייב להשיג את זה. אני צריך עוד. אני לא שווה. ואני חייב לעשות משהו." והם מתרוצצים לכל עבר מתוחים ועצבניים. והם חושבים שזה איכשהו גברי, המשמעת העצמית הנוקשה שכפו על עצמם. אבל למעשה הם אכזריים כלפי עצמם. וכמובן, הם אכזריים וחסרי רחמים לאחרים. והם, אז, לעולם לא מקבלים משוב חיובי. וככל שהם מצליחים, וככל שהם צוברים יותר כוח, כך הם מאושרים פחות. וזוהי הנקודה שבה מרגישים חמלה אמיתית כלפיהם.

ומרגישים שחייבים לפעול. וזו המוטיבציה -- והפעולה הנבחרת, כמובן, בתקווה שהיא תהיה מעשית יותר מזו של אסנגה המסכן שניסה לרפא את הכלב מהרימה, מכיוון שהייתה בו המוטיבציה הזו, והוא רצה לעזור, לכל מי שנקרה בדרכו. אבל, כמובן, זה לא מעשי. היה עליו למצוא את סניף צער בעלי החיים הקרוב שבו הכלב והרימה יקבלו עזרה רפואית. ואני בטוח שכך הוא עשה מאוחר יותר. אבל זה רק מעיד על הלך רוחו, אתם יודעים.

ואז הצעד הבא -- השלב השישי הוא אל מעבר לחמלה הבינלאומית -- שאז זה השלב שבו מתחברים עם הצרכים של אחרים באופן אמיתי, ושבו מגלים חמלה גם כלפי עצמנו, ואתם לא -- זה לא רק סנטימנטלי. אתם עלולים לפחוד ממשהו. איזה בחור רע גורם לעצמו להיות פחות ופחות מאושר יותר ויותר מרושע לאנשים אחרים ולהיענש על כך בעתיד במגוון דרכים. ועפ"י הבודהיזם, אי אפשר להתחמק מזה בגלגולים הבאים. כמובן שבדתות תאיסטיות הם מוענשים ע"י אלוהים. ומטריאליסטים חושבים שהם מתחמקים מזה בכך שהם לא קיימים כשהם מתים, אבל הם לא. ואז הם נולדים מחדש כמה שזה לא יהיה, אתם יודעים.

לא חשוב. אני לא אכנס לזה. אבל השלב הבא נקרא אחריות אוניברסלית. וזה מאוד חשוב -- "אמנת החמלה" אמורה לעזור לנו לפתח באמצעות חמלה אמיתית, מה שנקרא אחריות אוניברסלית. וזה אומר שמסריו החשובים של הוד קדושתו, הדאלי לאמה, שמלמד תמיד בכל מקום, ואומר שהדת המשותפת לכל האנושות, היא טוב-לב, אבל שטוב-לב משמעותו אחריות אוניברסלית. וזה אומר שכל מה קורה לאחרים קורה לנו, שאנחנו אחראיים לכך, ושעלינו לקחת את זה ולעשות כל מה שנוכל בכל רמת עשייה אפילו אם כל שנוכל זה מעט מאוד. אנחנו חייבים לעשות זאת ללא שום ספק. אין מצב לא לעשות זאת.

ואז, לסיום, זה מוביל להסתכלות חדשה על החיים שבה אנחנו חיים באופן שווה עבורנו ועבור אחרים, ואנחנו מבינים שהאושר שלנו -- ואנחנו שמחים ומאושרים. דבר אחד אסור לנו לחשוב, והוא שחמלה מאמללת אותנו. חמלה משמחת אותנו. האדם הראשון שמתמלא שמחה, כשמגלים חמלה נפלאה, הוא אתה, אפילו אם עדיין לא עשית שום דבר עבור אף אחד. עם זאת, השינוי במחשבותיך כבר עשה משהו ליצור אחר. הם יכולים לחוש את האיכות החדשה הזו בך, וזה כבר עוזר להם, ומשמש להם דוגמא.

והשעון הזה, שאינו יודע חמלה, בדיוק הראה לי שתם ונשלם.

אז, התאמנו בחמלה, קראו את האמנה, הפיצו את המסר, ופתחו אותו בתוכיכם. אל תחשבו, טוב, או שאני מגלה חמלה או שלא, ותחשבו שאתם כאילו תקועים שם. אתם יכולים לפתח את זה. אתם יכולים להפחית את חוסר החמלה, את האכזריות, את הנוקשות, את הזנחת האחרים. גלו אחריות אוניברסלית כלפיהם, ואז, לא רק שאלוהים יחייך והאם הנצחית תחייך, אלא שקרן ארמסטרונג תחייך.

תודה רבה לכם.