רוברט גופטה: בין המוסיקה לרפואה

[מוסיקה] [מחיאות כפיים]

תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים] תודה. זו זכות מיוחדת להיות כאן.

לפני כמה שבועות צפיתי בסרטון ב"יו-טיוב" על חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס בשלבים הראשונים של החלמתה מאחד מאותם קליעים איומים. הקליע הזה חדר למחצית המוח השמאלית שלה, ושיתק אצלה את "אזור ברוקה", מרכז הדיבור במוח שלה. ובמפגש הזה, גבי עובדת עם קלינאית תקשורת ונאבקת לבטא כמה מהמלים הפשוטות ביותר, ורואים כיצד היא נעשית יותר ויותר מיואשת, עד שלבסוף היא פורצת בבכי, והיא מתחילה להתייפח ללא מלים בזרועות הקלינאית שלה. ואחרי רגעים אחדים, הקלינאית מנסה טקטיקה חדשה, והן מתחילות לשיר ביחד, וגבי מתחילה לשיר דרך דמעותיה, ושומעים שהיא מצליחה לבטא בבירור את מילותיו של השיר שמתאר כיצד היא מרגישה, והיא שרה, בסולם יורד אחד, היא שרה, "שיזהר, שיזהר, שיזהר." וזוהי תזכורת רבת-עוצמה וחדה ביותר לכך שיופיה של המוסיקה יכול לדבר כשהמלים נאלמות, ובמקרה זה לדבר פשוטו כמשמעו.

הסרטון הזה של גבי גיפורדס הזכיר לי את עבודתו של ד"ר גוטפריד שלאוג, אחד מחוקרי מערכת-העצבים הבולטים שחוקר בהרווארד את המוסיקה והמוח. שלאוג תומך בטיפול הקרוי "טיפול בהטעמה מלודית," שנעשה מאד פופולרי כטיפול במוסיקה. שלאוג גילה שקורבנות השבץ שלו, שלקו בשכחת-לשון, לא יכלו ליצור משפטים בני 3 או 4 מלים, ובכל זאת הצליחו לשיר את מילותיו של שיר, בין אם זה היה "יום הולדת שמח", או את השיר האהוב עליהם, של "הנשרים" או "האבנים המתגלגלות". ואחרי 70 שעות של שיעורי שירה אינטנסיביים, הוא גילה שהמוסיקה יכולה ממש לחווט מחדש את מוחות חוליו וליצור מרכז-דיבור שווה-ערך, במחצית המוח הימנית שלהם כפיצוי על הנזק שנגרם למחצית השמאלית.

כשהייתי בן 17, ביקרתי במעבדה של ד"ר שלאוג, וערב אחד הוא הסביר לי חלק מהמחקר העיקרי בנושא המוסיקה והמוח-- איך למוסיקאים יש מבנה מוח שונה באופן יסודי מזה של לא-מוסיקאים, איך המוסיקה, וההאזנה למוסיקה, מסוגלות להאיר את כל המוח מקליפת המוח הקדמית ועד המוח הקטן, איך המוסיקה נעשית מקובלת בנוירו-פסיכיאטריה כדי לעזור לילדים עם אוטיזם, ולאנשים שנאבקים עם מתח, חרדה ודכאון, עד כמה חולי פרקינסון מגלים שהרעד שלהם וצורת הליכתם מתייצבים כשהם מאזינים למוסיקה, וכיצד חולי אלצהיימר בשלב מתקדם, שהשיטיון שלהם היה כה חמור עד שלא יכלו כבר לזהות את בני משפחתם, עדיין יכלו לנגן לחן של שופן בפסתנר, לחן שלמדו בילדותם.

אבל היה מניע נסתר לביקורי אצל ד"ר שלאוג, וזה היה הדבר: עמדתי בצומת דרכים בחיי, וניסיתי לבחור בין מוסיקה לרפואה. בדיוק סיימתי את התואר שלי ועבדתי כעוזר מחקר במעבדתו של דניס זלקו, שחוקר בהרווארד את הפרקינסון, והתאהבתי במדעי המוח. רציתי להיות מנתח. רציתי להיות רופא כמו פול פרמר או ריק הודס, האנשים האלה, העשויים ללא-חת, שהולכים למקומות כמו האיטי או אתיופיה ועובדים עם חולי איידס שסובלים משחפת עמידה לקוקטיילים של תרופות, או עם ילדים עם סוגי סרטן משחיתי-צורה. רציתי להפוך למין רופא צלב-אדום כזה, רופא ללא גבולות. מצד שני, כל חיי ניגנתי בכינור.

המוסיקה עבורי היא יותר מתשוקה. זאת אובססיה. זה כמו חמצן. התמזל מזלי ולמדתי בביה"ס ג'וליארד במנהטן, וניגנתי את קונצרט הבכורה שלי עם זובין מהטה והפילהרמונית הישראלית בתל-אביב, והתברר שגוטפריד שלאוג למד לנגן בעוגב בקונסרבטוריון של וינה, אבל ויתר על אהבתו למוסיקה למען קריירה ברפואה. ובאותו ערב הייתי מוכרח לשאול אותו, "איך זה היה עבורך לקבל את ההחלטה הזו?"

והוא ענה שמידי פעם הוא עדיין מתגעגע לחזור ולנגן בעוגב כמו פעם, ומבחינתי, ביה"ס לרפואה יכול לחכות, אבל הכינור הזה - ממש לא. ואחרי שנתיים נוספות של לימודי מוסיקה, החלטתי לנסות את הבלתי-אפשרי לפני שאגש למבחני הכניסה לביה"ס לרפואה ואירשם לבי"ס לרפואה כמו בן טוב למשפחה הודית, כדי להיות לד"ר גופטה הבא. [צחוק] החלטתי לנסות את הבלתי-אפשרי וניגשתי למבחני קבלה לתזמורת הפילהרמונית המכובדת של לוס-אנג'לס. זה היה המבחן הראשון שלי, ואחרי שלושה ימי נגינה מאחורי מסך בשבוע הנסיון, הוצעה לי משרה. וזה היה חלום. זה היה חלום פרוע, להופיע בתזמורת, להופיע באולם "וולט דיסני" המפורסם בתזמורת שהמנצח שלה היום הוא גוסטבו דודמל הידוע, אבל הרבה יותר חשוב עבורי היה להיות מוקף במוסיקאים ובמורים רוחניים שהפכו למשפחתי החדשה, לביתי המוסיקלי החדש.

אבל כעבור שנה פגשתי מוסיקאי נוסף שגם הוא למד בהרווארד, אדם שעזר לי מאד למצוא את קולי ולעצב את זהותי כמוסיקאי. נתניאל איירס היה נגן קונטרבס בהרווארד, אבל הוא סבל מסדרת אירועים פסיכוטיים בתחילת שנות ה-20 שלו, הוא טופל בתוראזין ב"בלוויו", והפך לחסר-בית במשכנות העוני של מרכז לוס-אנג'לס 30 שנה אחר-כך. סיפורו של נתניאל הפך לאות-אזהרה לחיים כחסר-בית וציון-דרך למען בריאות הנפש בכל ארצות הברית, כפי שמסופר בספר ובסרט "הסולן", אך אני נעשיתי לידידו, הפכתי למורה שלו לכינור, ואמרתי לו שתמיד כשהכינור שלו יהיה איתו, ותמיד כשהכינור שלי יהיה איתי, אנגן עימו שיעור.

ובפעמים הרבות בהן ראיתי את נתניאל במשכנות העוני, ראיתי באיזו מידה המוסיקה הצליחה להחזיר אותו מהרגעים הכי אפלים שלו, ממה שנראה לי, בעיני הבלתי-מיומנות, כתחילתו של אירוע פסיכוטי. כשניגנתי עם נתניאל, המוסיקה קיבלה משמעות עמוקה יותר, כי כעת זו היתה תקשורת, תקשורת שבה המלים הכזיבו, תקשורת שמעבירה מסר עמוק ממלים, שהותירה את רישומה במישור בסיסי וראשוני בנפשו של נתניאל, אבל ממני היא הגיעה כמנחה מוסיקלית אמיתית. מצאתי שאני מתרתח מהמחשבה שאדם כנתניאל יכול בכלל להיות חסר-בית בשכונת עוני בגלל מחלת הנפש שלו, ועם זאת, כמה עשרות אלפים נוספים נמצאים שם, בשכונת העוני עם סיפורים טרגיים כמו שלו, אך לעולם לא יהיו ספר או סרט שיספרו איך נחלצו מהרחובות? ובאמצע המשבר הזה שלי, הרגשתי איכשהו שחיי המוסיקה בחרו בי, שאיכשהו אולי במובן נאיבי, חשתי שמה ששכונת העוני באמת זקוקה לו, הוא מישהו כמו פול פרמר ולא עוד איזה מוסיקאי קלסי שמנגן בשכונת בונקר היל.

אך בסופו של דבר, נתניאל היה זה שהראה לי שאם באמת חשוב לי לחולל שינוי, אם אני רוצה לעשות מעשה, כבר יש הכלי המושלם לכך, והמוסיקה היא הגשר שמחבר בין עולמי לעולמו.

יש ציטטה יפהפיה מאת המלחין הגרמני הרומנטי רוברט שומאן, שאמר, "לשלוח אור לתוך אפלת ליבות בני האדם זו חובתו של האמן." וזו ציטטה חריפה במיוחד כי שומאן עצמו סבל מסכיזופרניה ומת בבית חולים לחולי-נפש. ובהשראת מה שלמדתי מנתניאל, ייסדתי ארגון מוסיקאים בשכונות העוני בשם "סימפוניית הרחוב", כדי להביא את אור המוסיקה למקומות האפלים ביותר, להופיע עבור חסרי הבית וחולי הנפש במחסות ובמרפאות של שכונות העוני, להופיע לפני יוצאי קרבות שסובלים בהלם קרב, ולפני אסירים וכאלה שמתוייגים כפושעים חולי-נפש.

בתום אחד האירועים שלנו בביה"ח "פאטון", שבסן ברנרדינו, אישה אחת ניגשה אלינו ודמעות זלגו על פניה, היא סבלה משיתוק, היא רעדה, והיא חייכה חיוך נפלא, ואמרה שמעולם עד אז לא שמעה מוסיקה קלסית, היא לא חשבה שזה ימצא חן בעיניה, היא מעולם לא שמעה כינור לפני כן, אבל כששמעה את המוסיקה זה היה כמו לשמוע את זריחת השמש, ואיש בכלל לא בא לבקר אותם, ושלראשונה מזה שש שנים, כששמעה אותנו מנגנים, הפסיקה לרעוד מבלי שלקחה תרופות.

מה שגילינו פתאום בקונצרטים האלה, הרחק מהבמות ומאור הזרקורים, החרק מחליפות הטוקסידו, שהמוסיקאים הופכים להיות הערוץ להובלת התועלת הריפויית העצומה שהמוסיקה מעניקה למוח, אל קהל שלעולם לא יגיע לאולם הזה, לעולם לא היה מגיע לסוג המוסיקה שאנו יוצרים. בדיוק כשם שהרפואה משמשת כדי לרפא יותר מאשר רק את אבני הבניין של הגוף, כוחה ויופיה של המוסיקה מתעלים מעל ל-E שבראשי-התיבות האהובים שלנו. המוסיקה היא יותר מיופי אסתטי כשלעצמו. תיאום הרגשות שאנו חווים כשאנו שומעים אופרה מאת וגנר, או סימפוניה של ברהמס, או מוסיקה קאמרית מאת בטהובן, כופים עלינו להיזכר באנושיות המשותפת של כולנו, במודעות הקיבוצית העמוקה שמקשרת בינינו, המודעות האמפטית שהנוירו-פסיכיאטר איאן מק'גילכרייסט אומר שצרובה עומק במחצית המוח הימנית שלנו. ועבור מי שחיים בתנאים הכי לא-אנושיים של מחלות נפש, חוסר בית וכליאה, המוסיקה ויופיה של המוסיקה מציעים להם הזדמנות להתעלות מעל לעולם הסובב אותם, להיזכר שעדיין יש להם היכולת לחוות משהו יפה, ושהאנושות לא שכחה אותם. וניצוץ היופי הזה, ניצוץ האנושיות הזה הופך לתקווה, ואנו יודעים, בין אם אנו בוחרים ללכת בנתיב המוסיקה, או בנתיב הרפואה, שזה הדבר הראשון שעלינו להחדיר לקהילות שלנו, לקהל שלנו, אם ברצוננו לעורר את כוח הריפוי הפנימי.

ברצוני לסיים בציטטה מאת ג'ון קיטס, המשורר האנגלי הרומנטי, ציטטה ידוע מאד שאני בטוח שכולם מכירים. קיטס עצמו ויתר גם הוא על קריירה ברפואה כדי לעסוק בשירה, אך הוא מת כשהיה גדול ממני בשנה. אמר קיטס: "יופי הוא אמת, ואמת היא יופי. זה כל מה שתדעו בעולם, וזה כל מה שעליכם לדעת." [מוסיקה] [מחיאות כפיים]