רוברט גופטה: מוסיקה היא תרופה, מוסיקה היא שפיות

יום אחד בעל טור בעיתון הלוס אנג'לס טיימס סטיב לופז, הלך לו ברחובות של העיר התחתית של לוס אנג'לס כאשר הוא שמע מוסיקה נפלאה. ומקור המוסיקה היה אדם, אדם אפרו-אמריקאי, מקסים, מחוספס, חסר בית, מנגן בכינור בעל שני מיתרים בלבד.

ואני מספר לכם סיפור שרבים מכם מכירים, כי הטור של סטיב הפך לבסיס לספר, שאז נהיה לסרט עם רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד סטיב לופז וג'ימי פוקס בתפקיד נתנאל אנתוני איירס, הקונטרה-בסיסט שלמד בג'וליארד שהקריירה שלו נגדעה על ידי התפרצות טרגית של סכיזופרניה פרנואידית. נתנאל נשר מג'וליארד, הוא סבל מהתמוטטות מוחלטת, ושלושים שנה לאחר מכן הוא חי כהומלס ברחובות שכונת סקיד רואו בעיר התחתית בלוס אנג'לס. אני ממליץ לכולכם לקרוא את הספר של סטיב, או לראות את הסרט כדי להבין לא רק קשר מופלא שנוצר בין שני גברים, אלא כיצד המוסיקה סייעה לעצב את את הקשר הזה, ובסופו של דבר היתה הכלי, ותסלחו לי על משחק המילים, להוציא את נתנאל מהרחובות.

פגשתי את מר איירס בשנת 2008, לפני שנתיים, באולם הקונצרטים על שם וולט דיסני. הוא האזין לביצוע הסימפוניות הראשונה והרביעית של בטהובן, והגיע אל מאחורי הקלעים והציג את עצמו. הוא דיבר באופן מאוד עליז וידידותי על יו-יו מה והילרי קלינטון, ועל כך שה"דודג'רס" לעולם לא יגיעו לסדרת הגמר, הכל בגלל הקטע הבוגדני של הכינור הראשון בפרק האחרון של הסימפוניה הרביעית של בטהובן. והתחלנו לדבר על מוסיקה. ואני קיבלתי אימייל מסטיב כעבור מספר ימים שאומר שנתנאל היה מעוניין בשיעור כינור איתי.

עכשיו, אני רוצה להזכיר שנתנאל מסרב לטיפול מכיוון שכאשר היה מטופל, זה היה באמצעות נזעי חשמל ותורזין ואזיקים, והצלקת הזו נשארה עימו לשארית חייו. אבל, כתוצאה מכך עכשיו, הוא נוטה להתקפי הסכיזופרניה הללו. הגרועים שבהם יכולים להיראות כאילו הוא מתפוצץ, ואז נעלם לימים, משוטט ברחובות של סקיד רואו חשוף לאימה, עם העינוי של נפשו שלו שמשולחת רסן כלפיו.

ונתנאל היה בכזה מין מצב של סערת נפש כאשר הוא החל את השיעור הראשון של באולם הקונצרטים של וולט דיסני היה לו מין ניצוץ מטורף בעיניו, הוא היה אבוד. והוא דיבר על שדים בלתי נראים ועשן, וכיצד מישהו מרעיל אותו בשנתו.

ואני פחדתי, לא על עצמי, אך פחדתי שאני עומד לאבד אותו, שהוא עומד לשקוע אל תוך אחד מהמצבים שלו, ושאני עשוי לקלקל את מערכת היחסים שלו עם הכינור אם אתחיל לדבר על סקאלות וארפג'יו ואופנים מעניינים אחרים של פדגוגיה דידקטית של הכינור. (צחוק) אז, פשוט התחלתי לנגן. וניגנתי את התנועה הראשונה של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן.

ובעודי מנגן הבנתי שחל שינוי משמעותי בעיניו של נתנאל. זה היה כאילו שהוא היה תחת השפעה של איזו תרופה בלתי נראית, תגובה כימית, שבשבילה הניגון שלי של המוסיקה היה הזרז. והזעם המשוגע של נתנאל הפך להבנה סקרנות שקטה, וחן. וכבדרך נס, הוא הרים את הכינור שלו, והחל לנגן משמיעה, קטעים מסויימים של קונצ'רטו לכינור שהוא אז ביקש ממני להשלים, מנדלסון, צ'ייקובסקי, סיבליוס. והתחלנו לדבר על מוסיקה, החל מבאך ועד לבטהובן, ובראהמס, ברוקנר, כל אלה שמתחילים באות ב' מברטוק, כל הדרך עד לאסה-פקה סלונן.

והבנתי שלא רק שהיה לו ידע אנציקלופדי במוסיקה, אלא שהוא גם התחבר למוסיקה ברמה האישית. הוא דיבר עליה בסוג התשוקה וההבנה שאני חולק עם עמיתיי בפילהרמונית של לוס אנג'לס. ודרך הנגינה והשיח על מוסיקה האדם הזה השתנה מאדם פרנואיד, מופרע שרק הגיע משוטטות ברחובות של העיר התחתית בלוס אנג'לס, לאדם מקסים, מלומד, מבריק, מוסיקאי שהוכשר בג'וליארד.

מוסיקה היא תרופה, מוסיקה משנה אותנו. ועבור נתנאל, מוסיקה היא שפיות. כי מוסיקה מאפשרת לו לקחת את מחשבותיו ואת הדלוזיות שלו, ולהפוך אותם דרך הדמיון והיצירתיות שלו למציאות. וזוהי בריחה מהמצב המעונה שלו. ואני הבנתי שזוהי התמצית של האמנות. זו הייתה הסיבה שיצרנו מוסיקה, שלקחנו משהו שקיים בתוך כולנו, בליבה המאוד בסיסית שלנו, הרגשות שלנו, ודרך עדשות אמנותיות, דרך היצירתיות, היינו מסוגלים להפוך את הרגשות הללו למציאות. והמציאות של אותה ההבעה נוגעת בכל אחד מאיתנו, ומרגשת אותנו, נותנת לנו השראה ומאחדת אותנו.

ועבור נתנאל, מוסיקה החזירה אותו חזרה לחיק חברים. הכוח בעל הישועה של המוסיקה החזיר אותו חזרה אל משפחה של מוסיקאים שהבינו אותו, שהכירו בכשרונות שלו וכיבדו אותו. ואני לעולם אצור מוסיקה עם נתנאל, בין אם אנחנו באולם הקונצרטים של וולט דיסני, או ברחובות סקיד רואו, כיוון שהוא מזכיר לי מדוע הפכתי למוסיקאי. תודה. (מחיאות כפיים)

ברונוגיוסאני: תודה לכם. תודה. רוברט גופטה (מחיאות כפיים)

רוברט גופטה: אני רוצה לנגן משהו שגנבתי ללא בושה מצ'לנים. אז בבקשה, סלחו לי.

(צחוק) (מוסיקה) (מחיאות כפיים)