רוֹבּ פוֹרבְּס על דרכי התבוננות

אוזכרתי בביוגרפיה אונליין שאמרה שאני מיסיונר של עיצוב. זה קצת מתנשא; האמת היא שאני יותר כמו הלכן-רחובות. אני מבלה זמן רב באיזורים עירוניים בחיפוש אחר עיצוב, ובלמידה של עיצוב בסקטור הציבורי. אני מצלם בערך 5,000 תמונות בשנה, וחשבתי לעשות עריכה מתֹּוכַן, ולנסות וּלחשוב על כמה תמונות שעשויות להיות מתאימות ומעניינות בעבורכם. והשתמשתי בשלושה קריטריונים: הראשון היה, חשבתי שאדבר על עיצוב אמיתי בהישג-יד, עיצוב חִנָּמִי, לא עיצוב שהוא לא בדיוק בהישג-יד, כפי שאנחנו מוּכרים בחיבה על-ידי המתחרים שלנו, אלא דברים שאפשר למצוא ברחוב, דברים בחינם, דברים שזמינים לכולם, ודברים שקרוב לודאי שמכילים מסרים חשובים נוספים.

אני אשתמש במדרכות האלו בְּריוֹ (דֶה זָ'נֶרוֹ) בתור דוגמה. עיצוב ציבורי מאוד שכיח משנות ה-50. יש להן סוג של זרימה נחמדה, צורה אורגנית, מאוד עקבית לתרבות הברזילאית- אני חושב שעיצוב טוב מוסיף לתרבות. לחלוטין לא עקבית עם סן פרנסיסקו או ניו-יורק. אבל אני חושב שאלו הם מעין נתיבי המידע הראשיים שלי: אני חי בעולם יותר אנאלוגי, שבו תנועת הולכי-הרגל ואינטראקציה ומִגְוָן מתחלפים, ושבו אני חושב שלדברים הפשוטים שתחת רגלינו יש משמעות עצומה בעבורנו.

איך התחלתי בעסק הזה? הייתי קרמיקאי במשך עשר שנים בערך, ופשוט אהבתי את המתכונת התּוֹעַלְתָּנִית- דברים פשוטים שאנחנו משתמשים בהם מדי יום, קומפוזיציות קטנות של צבע ומשטח על צורה. זה הוביל אותי להקמה של חברה בשם Design Within Reach (עיצוב בהישג-יד), חברה שמתעסקת בצורות פשוטות, ומאפשרת למעצבים טובים להיות נגישים לנו, ובנוסף מוכרת את האישיות והאופי של המעצבים גם כן, ונדמה שזה עבד. כמה שנים לתוך התהליך, ביליתי זמן רב באירופה בטיולים, בחיפוש אחר עיצוב.

והייתה לי מעין קריאת-הַשְׁכָּמָה באמסטרדם: נכנסתי שם לחנויות העיצוב, והתרועעתי עם קהל המעצבים שלנו, וזיהיתי שהמון דברים פחות או יותר נראים אותו הדבר, ואפקט הגְּלוֹבָּלִיזַצְיָה גרם גם כן לזה בציבור שלנו. אנחנו יודעים הרבה בנוגע למה קורה עם עיצוב סביב העולם, ובמידה הולכת וגוברת זה נהיה יותר קשה למצוא עיצוב שמשקף תרבות ייחודית. הלכתי סביב ברחובות אמסטרדם וזיהיתי, אתם יודעים, הסיפור הגדול של אמסטרדם הוא לא מה שבתוך חנויות העיצוב, הוא מה שברחובות בחוץ, ואולי זה מובן מאליו, אבל עיר שלא נכבשה על-ידי מוֹדֶרְנִיזְם, ששימרה את סוג הארכיטקטורה והאופי שלה, ושבה האוֹפַנַּיִם משחקים תפקיד חשוב בדרך בה אנשים מגיעים ממקום למקום ושבה זכויות הולכי-הרגל נשמרות. ואני כותב נְּיוּזְלֶטֵר שמתפרסם בכל שבוע, וכתבתי מאמר על זה, והוא קיבל היענות כל כך עצומה שהבנתי שעיצוב, שעיצוב מצוי, שנמצא במרחב הציבורי הוא משמעותי מאוד לאנשים, והוא משתית סוג של בסיס ודיאלוג.

חשבתי אז על הערים האחרות באירופה היכן שביליתי זמן רב בחיפוש אחר עיצוב, כמו בָּאזֶל, שבה ממוקמת וִיטְרָה, או בצפון איטליה- כל הערים שבהן יש המון גדול של אוֹפַנַּיִם, ושבהן איזורים של הולכי-רגל-- והגעתי למסקנה שאולי יש משהו במרכזי העיצוב החשובים האלו שמטפל באוֹפַנַּיִם ותנועת הולכי-רגל, ואני בטוח שהעין הסקפטית תאמר, לא, הקוֹרֶלַצְיָה שם היא שישנם אוניברסיטאות ובתי ספר בהן אנשים לא יכולים להרשות לעצמם מכוניות, אבל זה בהחלט נראה שברבים מהאיזורים הללו תנועת הולכי-הרגל הייתה מוגנת. אתם לא תביטו בזה ותקראו לזה אופני מעצבים: אופני מעצבים עשויים מטִיטַנְיוּם או מוֹלִיבְּדֶן. אבל התחלתי להביט על עיצוב במקום כמו אמסטרדם וזיהיתי, אתם יודעים, התפקיד הראשון של עיצוב הוא לשרת תכלית חברתית. אז אני מביט על האופנים האלו לא כעל אופני מעצבים, אבל כדוגמה טובה מאוד לעיצוב.

ומאז אותו זמן באמסטרדם, ביליתי מידה הולכת וגוברת של זמן בערים, מביט על עיצוב בחיפוש לעדות שכיחה של עיצוב שבאמת לא נמצאת תחת כל כך הרבה מחתימת המעצב. הייתי בבּוּאֶנוֹס אַיְרֶס לאחרונה, והלכתי לראות את הגשר הזה שתכנן סנטיאגו קלאטרווה. הוא אדריכל ומעצב ספרדי. ועלוני התיירים כיוונו אותי לגשר הזה- אני אוהב גשרים, באופן מֶטָפוֹרִי סימבולי ומִבְנִי- וזה היה קצת מאכזב, משום שהרפש מהנהר עטה עליו קרום; הוא לא באמת היה בשימוש. וזיהיתי שלעתים קרובות עיצוב, כשאתה מתכונן לראות עיצוב, זה יכול מעט לאכזב.

אבל היו דברים רבים אחרים שקרו באיזור הזה: זה היה סוג של אתר בניה; הרבה בניינים היו בצמיחה. וכשאתה מתקרב לבניין מרחוק, אתה לא רואה יותר מדי; אתה מתקרב קצת, ואתה מגיע לקומפוזיציה קטנה ונחמדה שעשויה להזכיר לך יצירה של מוֹנְדרִיאַן או של דִיבֶּנְקוֹרְן או משהו. אבל בעבורי זו הייתה דוגמה לחומרים תעשייתיים עם מעט צבעים והַנְפָּשָׁה וטבע דומם קטן וחביב- סוג של פיסת עיצוב לא מתוכננת. ואם מתקרבים עוד קצת, מקבלים פרספקטיבה אחרת. אני מוצא את עיטורי השוליים הקטנים הללו, את פיסות העיצוב המקריות האלו, להיות מרעננים. הם נותנים לי, אני לא יודע, תחושה של תַּקִּינוּת בעולם ועונג ויזואלי מסויים מהידע שקרוב לוודאי שהבניין לעולם לא יראה טוב כמו מערכת הפיגומים התעשייתית והפשוטה הזאת שנמצאת שם כדי לשרת.

במורד הכביש, היה בניין נוסף, מבנה ויזואלי נחמד: אלמנטים במאוזן ומאונך, קווים דקורטיבים קטנים חוצים לרוחב, השירבוטים הללו במָגֶ'נְטָה, פועלי הבניין מצומצמים לכדי אלמנטים דקורטיבים; רק, במידת מה, חתיכה מתוך המקום העירוני. ובנוסף, אתם יודעים, זה לא קיים יותר. תפסת את זה רק לרגע, ולמצוא את אותם 'טבעים דוממים' כמו להקשיב לשירים קטנים או משהו: זה מעניק לי כמות עצומה של הנאה. אנְטוּאַן פְּרֶדוֹק עיצב אצטדיון בּייסבּול נפלא בסן-דייגו שנקרא פּטקו פארק. שימוש נהדר בחומרים מקומיים, אבל בתוכו אפשר למצוא כמה קומפוזיציות פנימיות. אנשים מסויימים הולכים לאצטדיוני בייסבול כדי לצפות במשחקים; אני הולך ומביט ביחסי-עיצוב. פשוט סוג נהדר של חתיכה מתוך ארכיטקטורה, והדרך שבה העצים יוצרים אלמנטים אנכיים.

אדום הוא צבע בנוף שלעתים קרובות משומש בתמרורי עצור. הוא מושך את תשומת הלב; יש לו כמות רבה של רגש; הוא בוהה בך בחזרה באופן שבו צורה (גם: דמות) עשויה. רק פיסה של סרט הפרדה ודברי בניין באיטליה. אתר בניה בניו יורק: לצבע האדום יש כזה סוג של עוצמה רגשית שכמעט שווה-ערך לדרך שבה-- כלבלבים הם חמודים וכו'. רחוב צדדי באיטליה. הצבע האדום משך אותי לתוך הקומפוזיציה הקטנה הזאת, שאופטימיסטית בעיניי במובן שבו אולי תיבת הדואר של השירות הציבורי, האינטרקום, הצַנֶּרֶת: זה נראה כאילו השירותים הציבוריים השונים האלו עובדים ביחד כדי ליצור קומפוזיציות קטנות ונחמדות. באיטליה, אתם יודעים, כמעט הכל, פחות או יותר, נראה טוב. תפריטים פשוטים שהניחו על לוח, שמשיגים, בערך, מין איזון. אבל אני משוכנע שזה בגלל שאתה מסתובב ברחובות ורואה דברים. צבע אדום יכול להיות קומי: הוא יכול למשוך את תשומת הלב שלך לאישיות הקטנה והמסכנה של ברז הכיבוי הקטן שסובל מתכנון עירוני לקוי בהָוָואנָה. צבע יכול להנפיש בלוקים פשוטים, חומרים פשוטים: בהליכה בניו יורק, אני אעצר.

אני לא תמיד יודע למה אני מצלם תמונות של דברים. קומפוזיציה ויזואלית נחמדה של סימֶטריה. עיקולים מנגד לדברים חדים. זה פירוש לדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מקומות ישיבה ציבוריים בעיר ניו יורק. נתקלתי בעוד כמה רק, במידת מה, יחסים מסקרנים של מחסומי חניה ברחוב שיש להם פירושים שונים אבל- הדברים האלה משעשעים אותי. לפעמים מכל אשפה- זה סתם ברחוב בסן פרנסיסקו- מכל אשפה שנעזב שם למשך 18 חודשים יוצר זָוִית חביבה של 45 מעלות כנגד היחסים האחרים סביבו, והופך מקום חניה מצוי לפיסה קטנה ונחמדה של פיסול. אז, ישנה מין יד חרישית של עיצוב בפעולה שאני רואה במקומות שאליהם אני הולך.

הָוָואנָה היא איזור נהדר. היא די חופשיה מהעִרְבּוּבְיָה הפרסוּמית: לא רואים את הלוֹגוֹאים והמותגים והשמות המסחריים שלנו, ולכן אתה דרוּך פיזית לדברים. וזוהי הגנה נהדרת לאיזור של הולכי-רגל, והכִּינוּן של תכלית מחודשת של כמה תותחים קולוניאליים כדי לעשות את זה. וקוּבָּה צריכה להיות בעלת תושיה הרבה יותר, בגלל ההֶסְגֵּרִים וכו', אבל מגרש-משחקים באמת נהדר.

תהיתי לעתים קרובות למה איטליה היא באמת מובילה בעיצוב מודרני. בתחום שלנו, בריהוט, הם פחות או יותר הכי למעלה בפסגה. ההולנדים טובים גם כן, אבל האיטלקים טובים. ונתקלתי ברחוב הקטן הזה בְּוֶנֶצְיָה, שבו המַטֶּה הקומוניסטי חלק קיר עם המקדש הקתולי הזה. והבנתי ש, אתם יודעים, איטליה היא מקום שבו הם יכולים לקבל את האידאולוגיות השונות ולהתמודד עם מִגְוָן בלי בעיה, או שהם יכולים לבחור להתעלם מהם, אבל אלו- אין מאבקים של חילוקי דעת, ואני חושב שאולי הסוֹבְלָנוּת לאַבְּסוּרְד היא שהפכה את איטליה לחדשנית כל-כך וטולרנטית כל-כך. העבר וההווה באיטליה עובדים טוב ביחד גם כן, ואני חושב שאפשר לזהות את זה שם, ושיש לזה השפעה חשובה על התרבות, משום שהמרחבים הציבוריים שלהם מוגנים, המדרכות שלהם מוגנות, ולמעשה אפשר להתעמת עם הדברים האלו פיזית, ואני חושב שזה גורם לאנשים להתגבר על הפחד שלהם מפני מודרניזם ודברים דומים אחרים.

שינוי יכול להיות פינת רחוב טיפוסית בסן פרנסיקו. ואני משתמש בזה- זהו, בערך, מה שאני מחשיב כספּאם עירוני. אני מבחין בדברים כי אני הולך הרבה, אבל כאן, תעשיה פרטית בעצם פחות או יותר עושה בלגאן מהמגזר הציבורי. וכשאני מביט בזה, אני בערך אומר, אתם יודעים, אותן הוצאות לאור שמדווחות על בעיות באיזור העירוני תורמות להן גם כן, הקריאה שלי לומר לכולנו, המדיניות הציבורית לא תשנה את זה בכלל; התעשיה הפרטית צריכה לעבוד כדי לקחת דברים כאלו יותר ברצינות.

הקיצון עלול להיות באיטליה שבה, שוב, סוג מסויים של צורת פיקוח על מה שקורה בסביבה מאוד נִכַּר, אפילו בדרך שבה הם מוכרים ומפיצים כתבי-עת. אני הולך לעבודה בכל יום או רוכב על הקטנוע שלי, ואני יורד וחונה במיקום הקטן הזה. וירדתי יום אחד, וכל האופנועים היו אדומים. עכשיו, זה לא הולך להרשים את החבר'ה ביניכם שמרטשים תמונות בפוֹטוֹשוֹפּ, ויכולים לעשות דברים, אבל זה היה רגע ממשי כשירדתי מהקטנוע שלי, והבטתי וחשבתי, זה כאילו כל אחיי האופנוענים התאספו כולם יחד וזממו בחשאי ליצור הצהרה קטנה. וזה הזכיר לי- להישאר בהווה, לחפש דברים מהסוג הזה.

זה נתן לי אפשרויות לתהיה- אם אולי זה יום צהוב בסן פרנסיסקו, וכולנו יכולים להסכים, וליצור כמה הֶתְקֵנים. אבל זה גם הזכיר לי את הכוח שיש לדפוסים ולהישנוּת ליצור רושם במחשבות שלנו. ואני לא יודע אם יש סוג רושם חזק יותר מאשר תבניות והדרך שהן מאחדות סוגים שונים לגמרי של אלמנטים. הייתי בתצוגה של אומנות במיאמי בדצמבר, ובילתי כמה שעות בהתבוננות על אמנויות יפות, ובפליאה על המחירים של אמנות וכמה יקרים הם, אבל בהנאה מרובה מהתבוננות בה. ויצאתי החוצה, ונותני השירות בשירותי-ההַחְנָיָה האלו יצרו, אתם יודעים, קולאז' קטן ודי נחמד ממפתחות הרכבים האלו. וההַקְבָּלָה הכי קרובה שלי הייתה קבוצה של פתקי תפילה שראיתי בטוקיו. וחשבתי שאם תבניות יכולות לאחד את אותם אלמנטים נבדלים לגמרי, הן יכולות לעשות כמעט הכל.

אין לי הרבה תמונות של אנשים, בגלל שהם קצת מפריעים לדרך הלמידה של צורה טהורה. הייתי במסעדה קטנה בספרד, אכלתי צהריים- אחד מאותם ימים יפים שבהם יש לך את המקום פחות או יותר לעצמך, ואתה שותה כוס יין, ונהנה מהאיזור המקומי ומהתרבות והאוכל והשקט, ומרגיש מאוד בר-מזל, ואוטובוס מלא בתיירים הגיע, התרוקן, ומילא את המסעדה. בתוך פרק זמן קצר מאוד, השתנתה לחלוטין האווירה והאופי עם קולות רמים וגופים גדולים וכו', ונאלצנו לקום ולעזוב: זה פשוט היה עד כדי כך לא נוח. ובאותו הרגע, השמש יצאה החוצה, ודרך המסך המחורר הזה, תבנית הוטלה על הגופים הללו והם קצת הִתְעַמְעֵמוּ לאחור, ועזבנו את המסעדה פחות או יותר בהרגשה טובה לגבי דברים.

ואני כן חושב שלתבנית יש את היכולת לעקור מן השורש חלק מהכוחות המרושעים ביותר של החֶבְרָה, כמו למשל חוסר נימוס במסעדות, אבל יותר ברצינות, זו הייתה הצהרה בשבילי שדבר אחד שאתה, פחות או יותר, רואה הוא הטבע האגרסיבי שהתעשיה העולמית ייצרה- סוג של, מסות גדולות של דברים כאשר אתה- במוֹנוֹקוּלְטוּרָה, ואני חושב שהשימור של מִגְוָן בתרבות הוא משהו שחשוב לנו.

התמונות האחרונות שיש לי מתמודדות עם- בחזרה לנושא הזה של מדרכות, ורציתי לומר משהו כאן על- אני די אופטימיסטי, אתם יודעים. אחרי מלחמת העולם השניה, ההשפעה של האוֹטוֹמוֹבִּיל בעצם הייתה הרסנית ברבּות מן הערים שלנו. איזורים עירוניים רבים הוּמרו למגרשי חניה בסוג של שימוש ללא אבחנה. מחלקות תכנון רבות הוכפפו בדרגה תחת מחלקת התנועה. זה קל לקטר על מכוניות כמו שזה קל לקטר על וול-מארט. אני לא עומד לעשות את זה. אבל אלו הן דוגמאות אמיתיות לאוּרְבָּנִיזַצְיָה ולשינוי שהתחולל במספר השנים האחרונות, והרגישות הגוברת לחשיבות של הסביבות העירוניות שלנו כמרְכזי תרבות. אני חושב שהן כן, שההצהרות שאנחנו יוצרים בסקטור הציבורי הזה הן התרומות שלנו לַשלם הגדול יותר.

ערים הן המקום שבו הכי סביר להתקל במִגְוָן ולהתרועע עם אנשים אחרים. אנחנו הולכים לשם בשביל גירוי אמנותי וכל הדברים הנוספים האלו. אבל אני חושב שאנשים זיהו את הקְדֻשָּׁה שבאיזורים האוּרבּנים שלנו. מקום כמו שיקאגו באמת הגיע למעין רמה של שיעור-קומה בינלאומי. ארצות הברית למען האמת הופכת להיות מעט מובילה בסוג של תכנון עירוני נאור ובחידוש, ואני רוצה לייחד כדוגמה מקום כמו שיקאגו, כאשר אני מביט על בחור כמו ראש העיר דיילי מעט כמו על גיבור-עיצוב בשל היכולת לעבוד דרך ההליכים הפוליטיים וכל זה בשביל להשבּיחַ איזור. הייתם מצפים מעיר כזאת שיהיו לה אדניות פרחים משודרגות בשְׂדֵרות מישיגן היכן שאנשים עשירים קונים, אבל אם אתה למעשה הולך לאורכם של הרחובות אתה מגלה שאדניות הפרחים משתנות מרחוב לרחוב: יש מִגְוָן של ממש בצמחים. והרעיון שקבוצה מטעם העיריה יכולה לתחזק צמחיה מסוגים שונים הוא באמת די יוצא מן הכלל.

ישנם אלמנטים רווחים של זה שאפשר לראות לאורכּה ולרוחבּה של שיקאגו, ואז ישנן ההצהרות העיצוביות הענקיות: הפְּריצקֶר פאוִיליוֹן שתוכנן על-ידי פרנק גֶרִי. אמת המידה שלי בנוגע לכך שזוהי פיסת עיצוב חשובה לא נגרמת במיוחד מהדרך שבה הוא נראה, אלא מהעובדה שהוא מבצע שירות חשוב לשימוש חברתי. ישנם הרבה מופעים חינמיים, למשל, שמתרחשים במקום הזה; יש לו מערכת אקוּסטית יוצאת מן הכלל. אבל המחוייבות שהעיריה לקחה בנוגע למרחב הציבורי היא מובהקת, וכמעט משמשת כמודל בינלאומי. אני עובד במועצת העיר בסן פרנסיסקו, במועצת העיצוב הבינלאומית לראשי עיר, ושיקאגו נתפסת כפִּסְגָּה, ובאמת הייתי רוצה להצדיע לראש העיר דיילי ולחבר'ה שם. חשבתי שכדאי שאכלול לפחות תמונה אחת של טכנולוגיה בשבילכם. זה גם כן נמצא במילֶניום-פַּארק בשיקאגו, היכן שהאמן-מעצב הספרדי פְּלֶנְסַה יצר, מֵעין, הקראה דיגיטלית בפארק הזה שמשקפת בחזרה את האופי והאישיות של האנשים באיזור הזה. וזה איזור מזמין, אני חושב, שכולל מִגְוָן נרחב, ומשקף בחזרה מִגְוָן, ואני סבור שהנישואים האלו בין טכנולוגיה ואמנות במרחב הציבורי הוא תחום שבו ארצות הברית באמת יכולה לקחת תפקיד הנהגתי, ושיקאגו היא רק דוגמה אחת.

תודה רבה.