רוב דאנבר: לגלות אקלים עתיק בתוך אוקיינוסים וקרח

אם אתם באמת מעוניינים להבין את הבעיה שעומדת בפנינו באוקיינוסים, אתם צריכים לחשוב על הביולוגיה באותו הזמן שאתם חושבים על הפיזיקה. לא נהיה מסוגלים לפתור את הבעיות אלא אם כן נתחיל לחקור את האוקיינוס בדרך שהיא הרבה יותר בין-תחומית. אז אני הולך להדגים את הנקודה הזו דרך מספר אלמנטים של שינויי אקלים שמתרחשים באוקיינוס. אנחנו נסתכל על עלייה בגובה פני הים אנחנו נסתכל על התחממות האוקיינוס עכשיו, לגבי הדבר האחרון שמופיע שם ברשימה, העלייה בחומציות האוקיינוס - אתם יודעים, אם הייתם שואלים אותי: "מה הדבר שהכי מדאיג אותך? מה מפחיד אותך?" אז מבחינתי זו העלייה בחומציות האוקיינוס. וזוהי סוגיה שנכנסה לאור הזרקורים יחסית לא מזמן. אז אני אקדיש לכך מעט זמן בסוף.

בדצמבר הייתי בקופנהאגן, כמו כמה מכם שנמצאים פה בחדר, ואני חושב שכולנו ראינו בזה חוויה שהיא מאירת עיניים ובו זמנית מאוד מתסכלת. אני ישבתי בשלב כלשהו באולם דיונים גדול כזה, במשך שלוש-ארבע שעות, מבלי לשמוע פעם אחת את המילה 'אוקיינוסים'. זה באמת לא היה בלקסיקון. המדינות שכן העלו את זה - כאשר היו הנאומים של מנהיגי המדינות - בדרך כלל מדובר היה במנהיגים של מדינות האיים הקטנות, מדינות האיים הנמוכות. ובאיזשהו עיוות מוזר בגלל הסדר האלפביתי של המדינות, את הנציגים של רבות מהמדינות הנמוכות, כמו קיריבטי ונאורו, הושיבו ממש בקצה של השורות הארוכות האלה. אתם מבינים, הם נדחקו לשוליים בחדר הדיונים.

אחת הבעיות היא למצוא את היעד הנכון. זה לא ברור מה אותו היעד צריך להיות. ואיך אפשר להבין כיצד לתקן משהו אם אין לך יעד ברור? עכשיו, אתם שמעתם על העניין של 'שתי מעלות': שאנחנו צריכים להגביל את העלייה בטמפרטורה כך שלא תהיה יותר משתי מעלות. אבל אין כל כך הרבה מדע שעומד מאחורי המספר הזה. אנחנו דיברנו גם על ריכוזים של פחמן דו-חמצני באטמוספירה. האם הריכוז צריך להיות 450? האם הוא צריך להיות 400? גם מאחורי זה לא עומד הרבה מדע. רוב המדע שעומד מאחורי המספרים האלה, היעדים הפוטנציאליים האלה, מבוסס על מחקרים שנערכו ביבשה. ואני הייתי אומר, בשם האנשים שעובדים באוקיינוס וחושבים מה אותם יעדים צריכים להיות, אנחנו היינו טוענים שהם מוכרחים להיות הרבה יותר נמוכים. אתם יודעים, מנקודת מבט של האוקיינוסים, 450 זה הרבה יותר מדי גבוה. עכשיו קיימת עדויות משכנעות שזה באמת חייב להיות 350. כרגע אנחנו עומדים על 390 חלקים למיליון של פחמן דו-חמצני באטמוספירה. אנחנו לא נצליח לבלום בזמן כדי לעצור על 450, כך שאנחנו צריכים לקבל את העובדה שנחטיא את המטרה והדיון ככל שאנחנו מתקדמים חייב להתמקד בשאלה בכמה אנו נחטיא אותה ומהי הדרך חזרה ל-350.

עכשיו, למה בעצם זה כל כך מסובך? למה אנחנו לא יודעים חלק מהדברים האלה בצורה קצת יותר טובה? ובכן, הבעיה היא שיש לנו כוחות מאוד מסובכים במערכת האקלימית. ישנם כל מיני סיבות טבעיות לשינוי באקלים. יש אינטראקציות אוויר-ים. כאן באיי גלפגוס אנחנו מושפעים מ'אל ניניו' ו'לה ניניה'. אבל כוכב הלכת כולו מתחמם כשיש 'אל ניניו' גדול. הרי געש פולטים תרסיסים לאטמוספירה. זה משנה את האקלים שלנו. האוקיינוס מכיל את רוב החום בר-ההמרה על פני כדור הארץ. כך שכל דבר שמשפיע על האופן בו המים באוקיינוס שנמצאים על פני השטח מתערבבים עם המים העמוקים משנה את האוקיינוס של כדור הארץ. אנחנו יודעים גם שהתפוקה של השמש איננה קבועה לאורך זמן. אז כל הדברים האלה מהווים סיבות טבעיות לשינוי באקלים. בנוסף אליהן יש לנו גם את הסיבות מעשי ידי אדם לשינויי אקלים. אנחנו משנים את המאפיינים של פני הקרקע, את הרפלקטיביות. אנחנו מכניסים תרסיסים משלנו לתוך האטמוספירה, ויש לנו גזים, ולא רק פחמן דו-חמצני - מדובר במתאן, אוזון, תחמוצות של גופרית וחנקן.

אז העניין הוא כזה. זו נשמעת כמו שאלה פשוטה - האם הפחמן הדו-חמצני שנוצר כתוצאה מפעילות האדם גורם לכדור הארץ להתחמם? אך כדי לענות על השאלה הזאת, כדי לייחס את זה באופן ברור לפחמן דו-חמצני, צריך לדעת משהו על כל אותם גורמים אחרים שמביאים לשינוי. אבל האמת היא שאנחנו יודעים הרבה על כל הדברים האלה. אתם יודעים, אלפי מדענים עבדו כדי להבין את כל הסיבות מעשי ידי אדם הללו ואת הסיבות הטבעיות. ואנחנו הבנו את העניין, ואנחנו יכולים להגיד: "כן, פחמן דו-חמצני גורם עכשיו לכדור הארץ להתחמם." עכשיו, יש לנו דרכים רבות לחקור שונות טבעית. כעת אני אראה לכם כמה דוגמאות לכך.

זוהי האונייה בה ביליתי את שלושת החודשים האחרונים בקוטב הדרומי. זו אוניית קידוח מדעית. אנחנו יוצאים, לתקופה של מספר חודשים כל פעם, וקודחים בקרקעית הים על מנת להוציא משקעים שמספרים לנו על שינויי אקלים. אחת הדרכים להבנת העתיד שאפקט החממה צופן לנו היא לקדוח מטה בזמן, לתקופה האחרונה שבה היה לנו פחמן דו-חמצני בכמות כפולה לעומת זו שיש היום. וזה מה שאנחנו עשינו עם האונייה הזאת. זה מדרום לחוג הקוטב הדרומי. בתמונה זה נראה ממש טרופי. זה מיום אחד שבו זכינו לים שקט ולשמש, שזו הסיבה שיכולתי לרדת מהאונייה. רוב הזמן זה נראה כך. היו לנו גלים של עד 15 מטר ורוחות במהירות ממוצעת של בערך 75 קמ"ש לאורך רוב המסע וכאלו שהגיעו למהירות של 130-150 קמ"ש.

אז הנסיעה הזו בדיוק הסתיימה, וכרגע אני לא יכול להראות לכם יותר מדי תוצאות משם. אבל בואו נלך אחורה עוד שנה, למשלחת קידוח אחרת שהייתי מעורב בה. המשלחת הייתה בהובלת רוס פאוול וטים נייש. זה פרוייקט 'אנדריל'. ואנחנו יצרנו את בור הקידוח הראשון אל תוך מדף הקרח הצף הגדול ביותר בכדור הארץ. זה דבר מטורף, מכשיר קידוח גדול כזה עטוף בשמיכה כדי שלכולם יהיה חם, קודח בטמפרטורות של מינוס 40 מעלות. אנחנו קדחנו בים רוס. הנה, פה זה מדף הקרח של ים רוס, מצד ימין. אז מדף הקרח הצף העצום הזה שהוא בגודל של אלסקה מגיע ממערב אנטארקטיקה. עכשיו, מערב אנטארקטיקה זה החלק של היבשת בו הקרח יושב מעל קרקעית שנמצאת בעומק של עד 2000 מטר. אז יריעת הקרח הזו צפה למחצה, והיא חשופה לאוקיינוס, לחום של האוקיינוס.

זהו החלק של אנטארקטיקה שאנו מודאגים לגביו. בגלל שהיא צפה למחצה, אתם יכולים לתאר לעצמכם, ברגע שגובה פני הים עולה קצת הקרח מתרומם מעל הקרקעית, ואז הוא יכול להתנתק ולצוף צפונה. כאשר הקרח נמס, גובה פני הים עולה בשישה מטרים. אז אנחנו קודחים אחורה בזמן כדי לראות עד כמה הדבר הזה קרה לעיתים קרובות, ובדיוק כמה מהר הקרח הזה נמס. אתם יכולים לראות את האיור שם מצד שמאל. אנחנו קדחנו דרך מאה מטרים של מדף הקרח הצף, אחר כך דרך 900 מטרים של מים ואז עוד 1,300 מטרים לתוך קרקעית הים. כך שמדובר בבור הקידוח הגיאולוגי העמוק ביותר אי פעם.

זה לקח בערך 10 שנים לארגן את הפרוייקט הזה. וזה מה שאנחנו מצאנו. אז 40 מדענים יושבים ועובדים על הפרוייקט הזה, ואנשים מבצעים כל מיני אנליזות שהן ממש מסובכות ויקרות. אבל מסתבר שמה שסיפר את הסיפור בצורה הכי טובה היה התיאור החזותי הפשוט הזה. אתם יודעים, אנחנו ראינו את זה בדגימות הליבה כשהן עלו למעלה. ראינו את החילופים האלה בין משקעים שנראים ככה - כאן יש סוגים שונים של חצץ והרבה חול. זה סוג החומר שנמצא בעומק הים. הדרך היחידה שהוא יכול להגיע לשם היא אם קרח מוביל אותו החוצה. אז אנחנו יודעים שמלמעלה ישנו מדף קרח. ולצד הדבר הזה מופיע לחילופין משקע שנראה כך. זה פשוט יפהפה. המשקע הזה מורכב כל כולו מקליפות של צמחים מיקרוסקופיים. הצמחים הללו זקוקים לאור שמש, אז כשאנו מוצאים את המשקע הזה אנחנו יודעים שמלמעלה אין קרח. אנחנו ראינו בערך 35 חילופים כאלה בין מים פתוחים למים מכוסים בקרח, בין החצץ למשקעים האלה של הצמחים.

אז מה שזה אומר לנו, המשמעות של זה היא שאיזור ים רוס, מדף הקרח הזה, נמס ונוצר מחדש בערך 35 פעמים. וזה ב-4 מיליון השנים האחרונות. זה היה לגמרי בלתי צפוי. אף אחד לא תיאר לעצמו שיריעת הקרח של מערב אנטארקטיקה היא עד כדי כך דינמית. למעשה, במשך שנים הדעה הרווחת הייתה "הקרח נוצר לפני עשרות רבות של מיליוני שנים, והוא נמצא שם מאז." כעת אנו יודעים שבעבר הקרוב שלנו הקרח נמס ונוצר שוב וגובה פני הים עלה וירד, שישה מטרים בכל פעם.

מה גרם לכך? ובכן, אנחנו די בטוחים שמדובר היה בשינויים מאוד קטנים בכמות אור השמש שמגיעה לאנטארקטיקה, וזה נגרם רק על ידי שינויים טבעיים במסלולו של כדור הארץ. אבל זוהי נקודת המפתח: אתם יודעים, הדבר הנוסף שגילינו הוא שיריעת הקרח עברה איזשהו סף, שכדור הארץ התחמם מספיק - המספר הוא משהו בין מעלת צלזיוס אחת למעלה וחצי - כדור הארץ התחמם מספיק כך שהוא נהיה... כך שיריעת הקרח נהייתה מאוד דינמית ונמסה בקלות רבה מאוד. ומה מסתבר? במאה השנים האחרונות אנחנו בעצם שינינו את הטמפרטורה בדיוק במידה המתאימה. אז כעת רבים מאיתנו משוכנעים שמערב אנטארקטיקה, יריעת הקרח של מערב אנטארטיקה, מתחילה להימס. אנחנו כן מצפים לראות עלייה בגובה פני הים בסדר גודל של 1-2 מטרים עד סוף המאה הנוכחית. והעלייה גם עלולה להיות גדולה יותר. אלו השלכות חמורות עבור מדינות כמו קיריבטי למשל, אתם יודעים, מקומות בהם הגובה הממוצע הוא קצת יותר ממטר מעל פני הים.

טוב, אז הסיפור השני שאני אספר מתרחש כאן בגלפגוס. זה אלמוג שהולבן, אלמוג שמת במהלך ה'אל ניניו' של 1982-83. זה מהאי צ'מפיון. זוהי מושבה של המין 'פאבונה קלאבוס', בערך בגובה של מטר. והיא מכוסה באצות. זה מה שקורה. כאשר הדברים האלו מתים, מיד נכנסים לשם אורגניזמים והם מצפים את המשטח המת הזה וחיים עליו. כך, כאשר מושבת אלמוגים מתה כתוצאה מאירוע של 'אל ניניו' זה משאיר את התיעוד הבלתי מחיק הזה. ואז אפשר בעצם ללכת לחקור אלמוגים ולהבין באיזו תדירות רואים את הדבר הזה. אז אחד מהדברים שחשבו עליהם בשנות השמונים היה ללכת ולקחת ליבות מתוך ראשי אלמוגים ברחבי גלפגוס ולגלות כל כמה זמן התרחש אירוע הרסני. ורק שתדעו, ה'אל ניניו' של 1982-83 הרג 95 אחוז מכל האלמוגים כאן בגלפגוס. לאחר מכן הייתה תמותה דומה ב-97'-98'. ולאחר שקדחנו אחורה בזמן בין 200 ל-400 שנה, מה שגילינו היה שהאירועים הללו היו ייחודיים. לא ראינו אף אירוע אחר של תמותה המונית. כך שאותם האירועים מהעבר הקרוב שלנו הם באמת ייחודיים. אז או שהאירועים האלה הם פשוט מקרים באמת מפלצתיים של 'אל ניניו', או שהם פשוט 'אל ניניו' מאוד חזקים שאירעו כאשר ברקע קיימת התחממות גלובלית. בכל מקרה, מדובר בחדשות רעות עבור האלמוגים של איי גלפגוס.

כך אנו דוגמים את האלמוגים. למעשה, זה באי הפסחא. תראו את המפלצת הזאת. האלמוג הזה הוא בגובה שמונה מטרים, כן? והוא גדל כבר בערך 600 שנה. עכשיו, סילביה ארל הפנתה אותי בדיוק לאלמוג הזה. היא צללה פה עם ג'ון לורט, אני חושב שזה היה ב-1994, והיא אספה גוש קטן ושלחה אותו אליי. אנחנו התחלנו לעבוד עליו, והבנו שמתוך אנליזה של אלמוג כזה אנחנו יכולים לדעת מה הייתה הטמפרטורה באוקיינוס העתיק. אז יש לנו מקדחת יהלום. אנחנו לא הורגים את המושבה - אנחנו לוקחים דגימת ליבה קטנה מלמעלה. הליבה יוצאת החוצה בתור גלילים של אבן גיר, ואת החומר הזה אנחנו לוקחים אחר כך למעבדה ועושים לו אנליזה. אתם יכולים לראות פה מצד ימין כמה מליבות האלמוגים.

אנחנו עשינו את זה ברחבי מזרח האוקיינוס השקט. אנחנו מתחילים לעשות את זה גם במערב האוקיינוס השקט. אני אחזיר אתכם לרגע לכאן, לאיי גלפגוס. אנחנו עבדנו בהתרוממות קרקע מרתקת פה במפרץ אורבינה. במקום הזה, ברעידת אדמה ב-1954, המשטח הימי התרומם במהירות רבה מחוץ לאוקיינוס, והוא התרומם בין שישה לשבעה מטרים. לכן, עכשיו אתם יכולים להסתובב בתוך שונית אלמוגים מבלי להירטב. אם תלכו שם על הקרקע זה נראה ככה, והאלמוג הזה הוא גולת הכותרת. הוא בקוטר 11 מטר, ואנחנו יודעים שהוא התחיל לגדול בשנת 1584. תארו לעצמכם. האלמוג הזה גדל לו בשמחה במים הרדודים האלו עד ל-1954, כשאירעה רעידת האדמה.

עכשיו, הסיבה שאנחנו יודעים שמדובר ב-1584 היא שלאלמוגים האלה יש פסי גדילה. כאשר חותכים אותם, פורסים את הליבות לחצי ועושים סריקת רנטגן, רואים מעין פסים בהירים וכהים. כל אחד כזה מייצג שנה. אנחנו יודעים שהאלמוגים הללו גדלים בערך סנטימטר וחצי בשנה, ואנחנו פשוט סופרים עד למטה. הדבר הנוסף שמאפיין אותם הוא שיש להם את הכימיה הנפלאה הזאת. אנחנו יכולים לעשות אנליזה לסידן הפחמתי ממנו האלמוג מורכב, ואז יש המון דברים שאפשר לעשות. אבל במקרה הזה, מדדנו את האיזוטופים השונים של חמצן. היחס ביניהם אומר לנו מהי הטמפרטורה של המים. בדוגמה הזאת, ניטרנו את השונית הזו באיי גלפגוס בעזרת רשמי טמפרטורה, כך שאנו יודעים את טמפרטורת המים שבהם האלמוגים גדלים. אז, אחרי שאנחנו קוצרים אלמוג מסוים, אנחנו מודדים את היחס הזה וכפי שאתם יכולים עכשיו לראות, יש התאמה מושלמת בין העקומות הללו.

במקרה הזה, באיים האלה, אלמוגים, אתם יודעים, מתעדים שינויים במים באיכות של מכשירי מדידה. וכמובן שכאן מדי הטמפרטורה שלנו לוקחים אותנו רק כ-50 שנה אחורה. האלמוג מסוגל לקחת אותנו מאות ואלפי שנים אחורה. אז זה מה שאנחנו עושים: אנחנו איחדנו הרבה סדרות נתונים שונות. לא מדובר רק בקבוצה שלי - יש אולי 30 קבוצות ברחבי העולם שעושות את זה. אבל אנחנו מקבלים רשומות, באיכות של מכשירי מדידה או קרוב לכך, של שינויי טמפרטורה שהולכים מאות שנים אחורה, ואנחנו מקבצים אותן ביחד. הנה תרשים מלאכותי. יש פה משפחה שלמה של עקומות.

מה שקורה הוא כזה: אנחנו רואים כאן את אלף השנים האחרונות של הטמפרטורה על פני כדור הארץ. כאן יש 5 או 6 מקבצים של נתונים, אבל כל אחד מהמקבצים האלה מייצג קלט ממאות רשומות מהסוג הזה מתוך אלמוגים. אנחנו עושים דברים דומים עם ליבות של קרח. אנחנו עובדים עם טבעות של עצים. ובצורה הזו אנו מגלים מהו באמת המצב הטבעי ועד כמה המאה האחרונה היא שונה. ואני בחרתי בתרשים הזה בגלל שהוא מורכב ונראה מבולגן. זה הכי מבולגן שיכול להיות. אתם יכולים להיות שיש שם כמה אותות, כמה מהרשומות מראות טמפרטורות נמוכות יותר מהאחרות. כמה מהן מראות שונות גדולה יותר. אבל כולן אומרות לנו מהי השונות הטבעית. חלקן מחצי הכדור הצפוני, חלקן מכל רחבי הגלובוס.

אבל הנה מה שאנחנו יכולים להגיד: המצב הטבעי באלף השנים האחרונות היה שכדור הארץ מתקרר. הוא התקרר עד לשנת 1900 פחות או יותר. וישנה שונות טבעית שנגרמת על ידי השמש, שנגרמת על ידי מקרי 'אל ניניו'. שונות בסדר גודל של מאה שנה או עשור, ואנחנו יודעים את הגודל שלה - זה משהו בין שתי עשיריות לארבע עשיריות של מעלת צלזיוס. אבל אז ממש בסוף, אתם רואים שם בשחור את הרישום ממכשירי מדידה. ושם למעלה זו הטמפרטורה ב-2009. אתם יודעים, במאה השנים האחרונות אנחנו חיממנו את הגלובוס בערך במעלת צלזיוס, ואין שום דבר בחלק הטבעי של התיעוד הזה שדומה למה שראינו במאה האחרונה. אתם יודעים, זה מה שחזק בטענה שלנו, הקביעה שאנחנו עושים משהו שהוא באמת שונה.

אז אסיים את דברי בדיון קצר לגבי העלייה בחומציות האוקיינוס. אני אוהב לבחור בזה בתור מרכיב של שינוי גלובלי שאני יכול לדבר עליו, כי אפילו אם אתה מתנגד עיקש לתיאוריית ההתחממות הגלובלית, וזו קהילה שאני פונה אליה לעתים קרובות יחסית, אתה לא יכול להתכחש לפיזיקה הפשוטה של פחמן דו-חמצני שמתמוסס באוקיינוס. אתם יודעים, אנחנו מזרימים המון פחמן דו-חמצני לתוך האטמוספירה - מדלקים מאובנים, מייצור של בטון. כרגע, בערך שליש מהפחמן הדו-חמצני הזה מתמוסס ישר לתוך הים. ובעודו עושה כך, הוא הופך את האוקיינוס לחומצי יותר. אז עם זה אתם לא יכולים להתווכח. זה מה שקורה כרגע, וזו סוגיה שהיא שונה מאוד מהסוגיה של התחממות גלובלית. יש לה הרבה מאוד השלכות.

ישנן השלכות לאורגניזמים פחמתיים. קיימים הרבה מאוד אורגניזמים שיוצרים את הקונכייה שלהם מסידן פחמתי - צמחים ובעלי חיים כאחד. חומר המסגרת העיקרי בשוניות האלמוגים הוא סידן פחמתי. זהו חומר שהוא מסיס יותר בנוזל חומצי. אז אחד הדברים שאנחנו רואים הוא שאורגניזמים נאלצים להשקיע יותר אנרגיה מטבולית על מנת ליצור ולתחזק את הקונכיות שלהם. באיזשהו שלב, ככל שהמאורע הנקודתי הזה, ככל שהספיגה הזו של פחמן דו-חמצני באוקיינוס תימשך, החומר הזה באמת יתחיל להתמוסס. ובשוניות אלמוגים, בהן נעלמים חלק מהאורגניזמים העיקריים, שמהווים מסגרת, אנחנו נראה פגיעה רצינית במגוון הביולוגי הימי. אבל לא רק יצרני הסידן הפחמתי מושפעים מכך. קיימים הרבה תהליכים פיזיולוגיים שמושפעים מהחומציות של האוקיינוס. כל כך הרבה תגובות שבהן מעורבים אנזימים וחלבונים הן רגישות להרכב החומצי של האוקיינוס. אז כל הדברים הללו - דרישות מטבוליות גדולות יותר, פחות הצלחה בתהליך הרבייה, שינויים בנשימה ובמטבוליזם - אתם יודעים, אלו דברים שיש לנו סיבות פיזיולוגיות טובות לצפות שהם יחוו לחץ כתוצאה מהמאורע הנקודתי הזה.

אנחנו הצלחנו למצוא כמה דרכים מעניינות למדי לעקוב אחרי רמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה, מיליוני שנים אחורה. בעבר היינו עושים את זה רק עם ליבות של קרח, אבל במקרה הזה, אנחנו הולכים 20 מיליון שנה אחורה. אנחנו לוקחים דוגמיות מהמשקע, והוא אומר לנו מהי רמת הפחמן הדו-החמצני באוקיינוס, ולפיכך מהי רמת הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה. העניין הוא כזה: צריך ללכת אחורה בערך 15 מיליון שנה כדי למצוא זמן שבו רמות הפחמן הדו-חמצני היו בערך מה שהן היום. צריך ללכת אחורה בערך 30 מיליון שנה כדי למצוא זמן שבו רמות הפחמן הדו-חמצני היו כפולות ממה שהן היום. עכשיו, המשמעות של זה היא שכל האורגניזמים שחיים בים התפתחו באוקיינוס הכימוסטטי הזה, עם רמות פחמן דו-חמצני נמוכות ממה שהן היום. זוהי הסיבה שהם אינם מסוגלים להגיב או להסתגל לעלייה המהירה הזו בחומציות שמתרחשת עכשיו.

צ'רלי וירון יצא בהצהרה הזו בשנה שעברה: "התחזית של עלייה בחומציות האוקיינוס בהחלט עשויה להיות החמורה ביותר מבין כל התוצאות החזויות של שחרור פחמן דו-חמצני בידי האדם." ואני חושב שזה בהחלט עשוי להיות נכון, אז בזה אני אסיים. אתם יודעים, אנחנו כן צריכים את האיזורים המוגנים, בהחלט. אבל למען האוקיינוסים, אנחנו חייבים להגביל את פליטות הפחמן הדו-חמצני מהר ככל האפשר.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)