ריק סמולן מספר את סיפורה של נערה

חלקכם שמעתם את הסיפור הזה בעבר, אבל למעשה יש מישהו בקהל שלא שמע את הסיפור הזה -- לא לפני קהל -- קודם לכן, אז אני קצת יותר נרגש מהרגיל, לספר את הסיפור הזה היום. הייתי צלם במשך שנים רבות. ב-1978 עבדתי עבור המגזין "טיים" וקיבלתי משימה בת שלושה ימים לצלם ילדים אמרי-אסייתים. ילדים שנולדו לחיילים אמריקאים בכל דרום מזרח אסיה, ואז נזנחו. 40,000 ילדים בכל אסיה. קודם לכן אפילו לא שמעתי את המילה "אמרי-אסייתים". ביליתי כמה ימים בצילום של ילדים במדינות שונות וכמו הרבה צלמים ועיתונאים, תמיד קיוויתי שכשהתמונות שלי יפורסמו הן אולי גם ישפיעו על המצב ולא רק יתעדו אותו.

הושפעתי מאד ממה שראיתי, והייתי כל כך לא מרוצה מהכתבה שפורסמה עם התמונות, שהחלטתי לקחת חופשה בת שישה חודשים. הייתי בן 28. החלטתי שאני אמצא שישה ילדים, במדינות שונות וממש אבלה זמן עם הילדים ואנסה לספר את הסיפור שלהם, קצת יותר טוב ממה שחשבתי שעשיתי עבור המגזין "טיים". במהלך העבודה על הסיפור חיפשתי ילדים שלא צולמו בעבר, הארגון "פרל בק" שעובד עם הרבה אמריקאים שתרמו כספים כדי לעזור לחלק מהילדים האלו. והאדם, שניהל את הארגון בקוריאה, אמר לי שישנה נערה צעירה, בת 11, שגדלה אצל סבתה. והסבתא מעולם לא הרשתה לאף אדם מערבי לראות אותה. בכל פעם שאדם מערבי הגיע לכפר, היא החביאה את הילדה. מובן שהסתקרנתי מייד. ראיתי צילומים שלה, והחלטתי שאני רוצה ללכת. והם אמרו לי, "אין סיכוי. הסבתא הזו לא תרשה -- אתה יודע אין סיכוי שהיא אי פעם תרשה לך לפגוש את הילדה הזו שהיא מגדלת".

לקחתי איתי מתורגמנית, ויצאתי לכפר מצאתי את הסבתא וישבתי לדבר איתה. ולמרבה תדהמתי, היא התירה לי לצלם את נכדתה. מאחר ושילמתי על זה בעצמי, שאלתי את המתורגמנית אם זה יהיה בסדר אם אשאר למשך השבוע. היה לי שק שינה. למשפחה היה צריף קטן בצד הבית, אז אמרתי, "האם אוכל לישון בשק השינה שלי בערבים?" ופשוט אמרתי לילדה הקטנה, ששמה היה הון סוק לי, שאם אני אעשה משהו שמביך אותה -- היא לא דיברה מילה אנגלית, למרות שהיא נראתה מאד אמריקאית -- היא תוכל פשוט להרים את יד ולהגיד "עצור". ואני אפסיק לצלם. ואז המתורגמנית שלי עזבה. אז הנה אני, לא מדבר מילה בקוריאנית, וזה הלילה הראשון בו פגשתי את היון סוק. אמא שלה הייתה עדיין בחיים. אמא שלה לא גידלה אותה, סבתא שלה גידלה אותה. ומייד הבחנתי כמה אהבה שררה בינהן. הסבתא הייתה מאוהבת ומלאת חיבה כלפי הילדה הקטנה הזו. הם ישנו על הרצפה בלילה. הדרך שהם מחממים בתים בקוריאה היא להניח לבנים תחת הרצפה, כך שהחום מוקרן מהרצפה מעלה. היון סוק הייתה בת 11.

צילמתי, כמו שאמרתי, הרבה מהילדים הללו. היון סוק הייתה למעשה הילדה החמישית שמצאתי כדי לצלם. וכמעט באופן מוחלט, כל הילדים האלו, סבלו מנזק פסיכולוגי שנגרם כתוצאה מלעג והדחייה מהחברה. קוריאה הייתה כנראה המקום הכי גרוע עבור הילדים האלו. ומה שהדהים אותי מייד לכשפגשתי את היון סוק היה כמה שהיא נראתה בטוחה בעצמה, כמה שמחה ורגועה. תזכרו את התמונה הזו, כי אני הולך להראות לכם עוד תמונה מאוחר יותר אבל אתם יכולים לראות עד כמה היא דומה לסבתה, למרות שהיא נראית כל כך מערבית. החלטתי לעקוב אחריה לבית הספר. זו הפעם הראשונה שנשארתי איתה. זו הדרך לבית הספר. זו התאספות הבוקר מחוץ לבית הספר שלה. הבחנתי שהיא השתובבה הרבה. כשהמורים היו שואלים שאלות, היא הייתה הראשונה להרים את היד. שוב, בכלל לא ביישנית או מופנמת, כלל לא דומה ליתר הילדים שצילמתי. שוב, הראשונה שהולכת ללוח כדי לענות על שאלות. נכנסת לצרות אחרי שלחשה משהו באוזני החברה הכי טובה באמצע הכיתה. אחד הדברים שאמרתי לה באמצעות המתורגמנית-- שוב, חוץ מהקטע של להגיד "עצור" -- היה לא לשים אליי לב. והיא באמת פשוט התעלמה ממני במשך רוב הזמן. שמתי לב שבהפסקה, היא הייתה הילדה שבחרה את יתר הילדות שיהיו בנבחרת שלה. זה היה מאד ברור, כבר מההתחלה, שהיא הייתה מנהיגה. זה בדרך הביתה. וזו צפון קוריאה במעלה הגבעה. זה במעלה האזור המפורז. למעשה הם היו מכסים את החלונות מדי לילה, כך שהאור לא ייראה, כי הממשלה הדרום קוריאנית אמרה במשך שנים שצפון קוריאה עשויה לפלוש בכל רגע. אז כך זה היה -- ככל שהיית קרוב לצפון קוריאה, כך זה היה יותר מפחיד.

לעיתים תכופות, בבית הספר, הייתי מצלם תמונות, והיא הייתה לוחשת משהו באוזני חברה, ומסתכלת עליי ואומרת "עצור". ואני הייתי נעמד דום, וכל הילדות היו פורצות בצחוק, אז זו הייתה סוג של בדיחה קטנה. (צחוק) סוף השבוע הגיע והמתורגמנית שלי חזרה, כיוון שביקשתי ממנה לחזור, כדי שאוכל להודות לסבתא ולהיון סוק באופן רשמי. ובמהלך השיחה בין הסבתא למתורגמנית, הסבתא מתחילה לבכות. ואני אומר למתורמגנית, "מה קורה? למה היא בוכה?" והיא דיברה עם הסבתא לרגע, ואז גם היא התחילה לדמוע. ואני אומר "אוקיי, מה עשיתי, מה קורה, למה כולם בוכים?" והמתורגמנית אמרה "הסבתא אומרת שהיא חושבת שהיא עומדת למות, והיא רוצה לדעת אם תיקח את היון סוק איתך לאמריקה." ואני אמרתי "אני בן 28, אני חי במלונות, ואני לא נשוי." אני מתכוון, התאהבתי בילדה הזו, אבל אני -- אתם יודעים, הייתי ברמה הרגשית של ילד בן 12. אם אתם מכירים צלמים, הבדיחה היא שזו הדרך הטובה ביותר להאריך את גיל ההתבגרות -- "מצטער, אני צריך לצאת למשימה, אני אחזור." ואז אתה לעולם לא חוזר.

אז שאלתי את המתורגמנית למה היא חושבת שהיא עומדת למות. האם אני יכול להביא אותה לביה"ח, לשלם עבור רופא? היא סירבה לקבל כל עזרה שהיא. אז כשיצאתי החוצה, נתתי כסף למתורגמנית ואמרתי, "בבקשה תחזרי פנימה ותראי אם את יכולה לעשות משהו." ונתתי לסבתא את כרטיס הביקור שלי. ואמרתי "אם את רצינית, אני אנסה למצוא משפחה בעבורה." ומייד כתבתי מכתב לחברים הכי טובים שלי באטלנטה, שכבר היה להם ילד בן 11. החבר הכי טוב שלי אמר בטעות יום אחד משהו לגבי שהוא רוצה עוד ילד. אז הנה החברים שלי, ג'ין וגייל, לא שמעו ממני בערך שנה ולפתע אני מתקשר ואומר "אני בקוריאה ופגשתי ילדה מדהימה." ואמרתי "הסבתא חושבת שהיא חולה, אבל אני חושב שאולי נצטרך להביא את הסבתא גם." ואמרתי "אני אשלם --" אני מתכוון, הייתה לי כבר תמונה מלאה בראש. בכל מקרה, עזבתי. למעשה, החברים שלי אמרו שהם יהיו מאד מעוניינים לאמץ אותה ואני אמרתי "תראו, אני חושב שאני אפחיד את הסבתא למוות אם אני אכתוב לה מכתב ואספר לה שאתם מוכנים לאמץ אותה, אני רוצה לחזור ולדבר איתה." אבל אני במהלך של משימה. חשבתי שאחזור בעוד כמה שבועות ואדבר עם הסבתא

וביום חג המולד, הייתי בבנגקוק עם קבוצה של צלמים וקיבלתי מברק-- אלו היו ימים שהיית מקבל מברקים -- מהמגזין "טיים" לפיו מישהו בקוריאה מת והשאיר לי את הילד שלהם בצוואה. והאם ידעתי משהו על זה? כי לא אמרתי להם מה אני עושה, בכלל שכל כך כעסתי על הסיפור שהם פרסמו. אז חזרתי לקוריאה, וחזרתי לכפר של היון סווק והיא לא הייתה שם. והבית שבו ביליתי זמן היה ריק. היה נורא קר. אף אחד בכפר לא הסכים לספר לי איפה היון סוק, כיוון שהסבתא תמיד הסתירה אותה מזרים. והם לא ידעו שום דבר לגבי הבקשה שהיא ביקשה ממני. אז לבסוף מצאתי את מיונג-סונג, שהייתה החברה הכי טובה שלה, שנהגה לשחק איתה אחרי בית ספר כל יום, ומיונג-סונג, אחרי קצת לחץ ממני ומצד המתורגמנית, נתנה לנו כתובת מחוץ לסיאול. הלכתי לכתובת הזו ודפקתי על הדלת, וגבר פתח את הדלת. זה לא היה אזור מאד יפה של סיאול, והרחובות בחוץ היו רחובות בוץ. דפקתי על הדלת, והיון סוק פתחה את הדלת, העיניים שלה היו אדומות, והיא נראתה בהלם, היא לא זיהתה אותי -- לא זיהתה אותי בכלל וגבר ניגש לדלת, ונבח משהו בקוריאנית. ואמרתי למתורגמנית, "מה הוא אמר?" היא אמרה, "הוא רוצה לדעת מי אתה". אז אמרתי, "טוב, תגידי לו שאני צלם." התחלתי להסביר מי אני והוא התפרץ. והיא אמרה, "הוא יודע מי אתה, מה אתה רוצה?" אמרתי, "טוב, תגידי לו שהתבקשתי ע"י הסבתא של הילדה הקטנה הזו, למצוא עבורה משפחה." והוא אמר, "אני הדוד שלה, היא בסדר, אתה יכול ללכת עכשיו."

ואני הייתי -- אתם יודעים, הדלת נטרקה לי בפרצוף, והיה נורא קר, ואני מנסה לחשוב, "מה היה עושה הגיבור בסרט אם הייתי כותב את זה כתסריט?" אז אמרתי, "תראה, נורא קר עכשיו, ובאתי מרחוק, האם אכפת לך שאני אכנס רק לרגע? אני קופא." אז הבחור, בחוסר רצון, הכניס אותי והתיישבנו על הרצפה. אנחנו מתחילים לדבר ואני רואה אותו צורח משהו, והיון סוק נכנסת ומביאה לנו קצת אוכל. והיה לי סרט שלם בראש, של מעין סינדרלה. דמיינתי לעצמי ילדה קטנה ומדהימה מבריקה, שמחה, שכעת נראית מאד מופנמת, משועבדת ע"י המשפחה הזו. והייתי ממש מזועזע, ולא הצלחתי להחליט מה לעשות. וככל שניסיתי לדבר איתו, כך הוא נעשה פחות ידידותי. אז לבסוף החלטתי, אמרתי -"תראה, והכל דרך המתורגמנית, כי אתם יודעים, אני לא מדבר מילה בקוריאנית -- ואמרתי, "תראה, אני נורא שמח שיש להיון סוק משפחה לגור איתה. הייתי מאד מודאג לגביה. הבטחתי לסבתא שלה, אמא שלך, שאני אמצא משפחה, ועכשיו אני נורא שמח שאתה הולך לדאוג לה." אמרתי, "אבל אתה יודע, קניתי כרטיס טיסה, ואני תקוע כאן למשך שבוע." אמרתי, "אני נשאר במלון בעיר, האם תרצו לבוא ולאכול איתי ארוחת צהריים מחר? תוכל להתאמן על האנגלית שלך" - כי הוא אמר לי -- ניסיתי לשאול אותו שאלות על עצמו. אז הלכתי למלון, ומצאתי שני ילדים אמריאסייאנים מבוגרים יותר. ילדה שאמא שלה הייתה פרוצה, וגם היא הפכה לפרוצה, וילד שנכנס ויצא מבתי הכלא. ואמרתי להם, "תראו, יש את הילדה הקטנה הזו שיש לה סיכוי קטנטן לצאת מפה ולהגיע לאמריקה." אמרתי, "אני לא יודע אם זו ההחלטה הנכונה או לא, אבל הייתי רוצה שתבואו לארוחת צהריים מחר ותגידו לדוד איך זה מרגיש ללכת במורד הרחוב, מה אנשים אומרים לכם, מה אתם עושים לפרנסתכם. אני רוצה לגרום לו להבין מה יקרה אם היא תישאר כאן. ויכול להיות שאני טועה, אני לא יודע, אבל הייתי רוצה שתבואו מחר."

אז שניהם הגיעו לארוחת צהריים, וזרקו אותנו מהמסעדה. הם התחילו לצעוק עליו, הם היו -- זה נעשה ממש מכוער. ויצאנו החוצה, והוא זעם. וידעתי שהרסתי לגמרי את הכל. והנה אני, מנסה להחליט מה לעשות עכשיו. והוא התחיל לצעוק עליי, ואמרתי למתורגמנית, "אוקיי, תגידי לו להרגע, מה הוא אומר?" והיא אמרה, "הוא אומר מי אתה לכל הרוחות שתכנס לבית שלי, איזה אמריקאי עשיר עם מצלמה סביב צווארו, ותאשים אותי בשעבוד של האחיינית שלי? זו האחיינית שלי, אני אוהב אותה, היא הבת של אחותי. מי אתה לכל הרוחות, שתאשים אותי בכזה דבר?" ואני אמרתי" "תראה, אתה צודק לחלוטין. אני לא אעמיד פנים שאני מבין מה קורה כאן." אמרתי, "כל מה שאני יודע הוא שצילמתי הרבה מהילדים האלו, והתאהבתי באחיינית שלך, אני חושבת שהיא ילדה מיוחדת להפליא." ואמרתי, "תראה, אני אטיס את החברים שלי לכאן מארה"ב אם אתה רוצה לפגוש אותם, ותראה אם אתה מאשר אותם. אני רק חושב, ממה שאני מבין מהסיטואציה כאן, שיש לה סיכוי קטן מאד לחיות כאן את החיים שהיית רוצה שיהיו לה.

אז כולם אמרו לי לאחר מכן שלהזמין את ההורים המיועדים היה, שוב, הדבר הכי טיפשי שיכולתי לעשות, כי מי יכול להיות מספיק טוב עבור קרוב המשפחה שלך? אבל הוא הזמין אותי להגיע לטקס שהם ערכו באותו יום עבור הסבתא. הם ממש לוקחים פריטי לבוש ותמונות, ושורפים אותם כחלק מהטקס. ואתם יכולים לראות כמה שונה היא נראית כעבור רק שלושה חודשים. אני חושב שזה היה, תחילת פברואר. והתמונות קודם לכן צולמו בספטמבר. היה כומר אמריקאי שפגשתי במהלך העבודה על הסיפור שדאג ל-75 ילדים שגרו בבית שלו. היו לו שלוש נשים שעזרו לו לדאוג לילדים האלו. אז הצעתי לדוד שנלך לשם ונפגוש את האב קין, ונברר איך ילך הליך האימוץ. כי רציתי שהוא ירגיש כאילו שהעניין נעשה בצורה הכי לגיטימית וחוקית שאפשר.

אז זה בדרך לבית היתומים זה האב קין, הוא אדם נהדר. הילדים שגרים שם מגיעים מכל קוריאה, והוא היה מוצא משפחות עבור הילדים האלו. זוהי עובדת סוציאלית שמראיינת את היון סוק. עכשיו אני תמיד חשבתי שהיא לא הושפעה מהסיטואציה כלל, כי עבורי הסבתא נראתה כאחת מזקני הכפר, האדם שכולם -- במשך כל היום הבחנתי באנשים שבאו לבקר את הסבתא שלה. ותמיד הייתה לי תמונה מנטלית בראש שלמרות שזו הייתה בין המשפחות העניות בכפר, הם היו גם בין המשפחות המכובדות בכפר. ותמיד הרגשתי שהסבתא דרשה, והתעקשה שהכפריים יראו להיון סוק את אותו הכבוד שהם מראים לה. היון סוק נשארה אצל האב קין, והדוד שלה התיר לה להשאר שם עד שהאימוץ יושלם. הוא למעשה הסכים לאימוץ.

ואני עזבתי למשימה הבאה שלי, וחזרתי אחרי שבוע, והאב קין אמר, "אני חייב לדבר איתך לגבי היון סוק." ואני אמרתי, "אוי, אלוהים, מה עכשיו?" והוא לקח אותי לחדר שלו, וסגר את הדלת, ואמר, "יש לי 75 ילדים פה בבית היתומים, וזו אנדרלמוסיה שלמה. כאן בגדים, ושם ילדים, ו-אתה יודע, יש שלושה מבוגרים ו-75 ילדים -- אתה יכול לדמיין לעצמך." והוא אמר, "ביום השני להגעתה היא כתבה רשימה של כל השמות של הילדים המבוגרים ושל הילדים הקטנים. והיא מינתה לכל ילד קטן ילד גדול. ואז היא ארגנה רשימת עבודה מפורטת של מי מנקה מה בבית היתומים באותו יום." והוא אמר, "היא אומרת לי שאני מבולגן ושאני צריך לנקות את החדר שלי." והוא אמר, אני לא יודע מי גידל אותה, אבל," הוא אמר, "היא מנהלת את בית היתומים, והיא כאן רק שלושה ימים." (צחוק)

זה היה "יום סרט" שהיא ארגנה, בו כל הילדים יצאו לראות סרט הרבה מהילדים שאומצו כתבו לילדים האחרים, וסיפרו להם על החיים שלהם עם המשפחות החדשות שלהן. זה היה סיפור ממש גדול כשהמכתבים היו מגיעים. זו אישה שעובדת עכשיו בבית היתומים שבנה אומץ. ג'ין וגייל התחילו ללמוד קוריאנית ברגע שהם קיבלו את המכתב הראשון שלי. הם ממש רצו לקבל בברכה את היון סוק אל המשפחה שלהם. ואחד הדברים שהאב קין אמר לי כשחזרתי מאחד הטיולים האלו -- הוא שהיון סוק בחרה את השם נטשה, שלפי הבנתי, היא הכירה מצפייה מסרט מצוייר בשם "רוקי ובולנקוייל" בערוץ חיל האוויר האמריקאי. זה עשוי להיות אחד הסיפורים שאנו עומדים להפריך, בעוד רגע.

אז החבר שלי, ג'ין, הגיע לקוריאה עם הבן שלו, טים. גייל לא יכלה להגיע. והם בילו זמן רב סביב המילון כאן ג'ין מראה לדוד איפה אטנלטנה נמצאת על המפה, איפה שהוא גר. וכאן הדוד חותם על מסמכי האימוץ. עכשיו, יצאנו באותו ערב לארוחת ערב כדי לחגוג. הדוד שב למשפחה שלו, ונטשה, טים, ג'ין ואני יצאנו לארוחת ערב. ג'ין הראה לנטשה איך להשתמש בסכין ומזלג, ואז נטשה החזירה שיעור בשימוש בכלי אוכל. חזרנו לחדר המלון שלנו, וג'ין הראה גם לנטשה איפה נמצאת אטלנטה. זה הלילה השלישי שלנו בקוריאה. בלילה הראשון היה לנו חדר לידינו, עבור הילדים.

עכשיו, אני גרתי בחדר הזה בערך שלושה חודשים, זה היה מלון קוריאני קטן, בן 15 קומות. בלילה השני, לא שמרנו על החדר של הילדים, כי ישנו על הרצפה עם כל הילדים בבית היתומים. ובלילה השלישי, כשחזרנו, בדיוק יצאנו לארוחת ערב, שראיתם בתמונות, והגענו לקבלה, והבחור בקבלה אמר, "אין עוד חדרים פנויים בקומה שלכם הערב, אם אתם רוצים אתם יכולים לשכן את הילדים חמש קומות מתחתיכם, יש שם חדר פנוי." וג'ין ואני הסתכלנו זה בזה ואמרנו, "לא, אנחנו לא רוצים שני ילדים בני 11 במרחק חמש קומות." אז הבן שלו אמר, "אבא, יש לי שק שינה, אני אשן על הרצפה." ואני אמרתי, "כן, גם לי יש." אז טים ואני ישנו על הרצפה, נטשה קיבלה את המיטה, ג'ין קיבל את האחרת, הילדים נרדמו. היו הרבה אירועים מרגשים בשלושה ימים,

אנחנו שוכבים במיטה, וג'ין ואני מתלהבים מכמה מגניבים אנחנו. אמרנו, "זה כל כך אדיר, הצלנו את החיים של הילדה הקטנה הזו." אתם יודעים, היינו ממש מלאים בעצמנו. ונרדמנו -- עכשיו אני הייתי בחדר הזה, אתם יודעים, כבר כמה חודשים. והם תמיד מחממים נורא את החדרים בקוריאה, אז במשך היום תמיד השארתי את החלון פתוח. ואז בלילה, בערך בחצות, המלון מכבה את החימום. אז בסביבות השעה אחת בלילה, החדר נעשה קפוא, בערך 20 מתחת לאפס, ואני הייתי מתעורר. עשיתי את זה בכל לילה שישנתי שם. אז כמו תמיד, אחת בלילה, והחדר קפוא. אני ניגש לסגור את החלון ואני שומע אנשים צועקים מבחוץ, ואני חושב לעצמי, "אה, אנשים וודאי יוצאים מהברים." אני לא מדבר קוריאנית, אבל אני שומע את הקולות, ואני לא שומע כעס, אני שומע אימה. אז אני פותח את החלון, ומסתכל החוצה, ואני רואה להבות שבאות מהצד של המלון שלנו, והמלון עולה באש. אז אני רץ לג'ין, ואני מעיר אותו, ואני אומר, "ג'ין, אל תבהל, אבל אני חושב שהמלון עולה באש." עכשיו העשן והלהבות מגיעים לחלון שלנו, ואנחנו בקומה ה-11. שנינו נבהלים, "אלוהים ישמור, אלוהים ישמור" אנחנו מנסים להעיר את נטשה, ואנחנו הלא לא יכולים לדבר איתה. ואתם יודעים איך ילדים מתנהגים כשהם ישנו בערך שעה, זה נראה כאילו הם לקחו חמישה וליום, אתם יודעים, הם שפוכים לגמרי. ואנחנו לא יכולים לדבר איתה. אני זוכר שלבן שלו היו מגפי קשירה, ואנחנו מנסים לקשור את השרוכים שלו. אז אנחנו מנסים להגיע לדלת, אנו רוצים לדלת, ואנחנו פותחים אותה, וזה כמו להכנס לתוך תנור תעשייתי. אנשים צורחים, והצלילים של זכויות נשברות, ויש ט'מאפים, כאלה, מוזרים. תוך שתי שניות, החדר כולו התמלא עשן. וג'ין מסתובב ואומר לי, "אנחנו לא נצליח לעבור." והוא סוגר את הדלת, ועכשיו החדר כולו מלא בעשן. כולנו נחנקים, והעשן דולף לחדר דרך פתחי האוורור, מתחת לדלתות, ואנשים צורחים. אני רק זוכר את הכאוס הבלתי ייאמן הזה. אני זוכר את עצמי יושב ליד המיטה, והייתי פשוט -- נקרעתי בין שני רגשות -- האחד היה אימה מוחלטת, בסגנון של, "אלוהים, בבבקשה, אני רק רוצה להתעורר זה חייב להיות סיוט, לא יכול להיות שזה קורה, בבקשה, אני רק רוצה להתעורר, זה חייב להיות סיוט." והשני הוא אשמה. הנה אני משחק את אלוהים עם החיים של החברים שלי, הבן שלהם ונטשה. זה מה שאתה מקבל כשאתה מנסה לשחק את אלוהים, אתה פוגע באנשים. אני זוכר את תחושת האימה והפחד. וג'ין, ששכב על הרצפה, אומר, "בנאדם, אנחנו חייבים להספיג מגבות." ואני אמרתי, "מה?" הוא אומר, "אנחנו חייבים להספיג מגבות, או שנמות מהעשן." אז אנחנו רצים לשירותים, ומשיגים מגבות, ושמים אותן על הפנים שלנו ושל הילדים. והוא אומר, "יש לך נייר דבק לאיטום?" ואני אומר, "מה?", והוא אומר, "יש לך נייר דבק לאיטום?" ואני אומר, "כן, איפשהוא בתיק שלי" והוא אומר, "אנחנו חייבים לעצור את העשן." הוא אומר, "זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות, אנחנו חייבים לעצור את העשן." אני מתכוון - ג'ין, תודה לאל על ג'ין. אז אנחנו שמים את תפריטי שירות החדרים על פתחי האוורור, ושמנו שמיכות על החריץ שבדלת, שמנו את הילדים ליד החלון, כדי שינסו לשאוף קצת אוויר, והיה שם בניין, בניין חדש, שנבנה בדיוק מחוץ, מעברו השני של הרחוב. ובבניין היו צלמים שחיכו שאנשים יתחילו לקפוץ. 11 אנשים מתו בשריפה. חמישה אנשים קפצו ומתו, האחרים נהרגו ע"י העשן. אחרי 45 דקות היה קול עמום של דפיקות על הדלת, ואנשים שצעקו בקוריאנית. ואני זוכר -- נטשה לא רצתה שנפתח את הדלת -- סליחה, אני ניסיתי שלא לפתוח את הדלת, כי השקענו כל כך בחסימת הדלת, לא ידעתי מי זה, ולא ידעתי מה הם רוצים, ונטשה ידעה שאלו כבאים שמנסים לפנות אותנו. אני סוג של זוכר מאבק סביב הדלת, בניסיון לפתוח אותה. בכל מקרה, 12 שעות לאחר מכן, אני מתכוון, הם אמרו לנו לחכות בלובי. ג'ין השתמש במעיל ובאגרוף שלו כדי לפתוח את ארון המשקאות. אנשים שכבו על הרצפה. זה היה פשוט אחד הלילות המפחידים ביותר.

ואז, 12 שעות מאוחר יותר, שכרנו רכב, כמו שתיכננו, ונהגנו לכפר של נטשה. ולא הפסקנו להגיד, "אתם קולטים שעמדנו למות בשריפה במלון, לפני רק שמונה שעות?" זה כל כך מוזר איך שהחיים ממשיכים. נטשה רצתה להציג את אחיה ואביה לכל בני הכפר, והסתבר שהיום בו הגענו היה גם יום ההולדת 60 של אחד מזקני הכפר -- הבחור הזה בן 60. אז הפכנו את זה לחגיגה כפולה, כי נטשה הייתה האדם הראשון מהכפר שאי פעם הגיע לארצות הברית. אז היו שם אוהלי חממה. זה אחד מזקני הכפר שמלמד את ג'ין לרקוד. שתינו הרבה מאד יין אורז, שנינו היינו כל כך שיכורים, לא יכולתי להאמין.

זו התמונה האחרונה לפני שג'ין וטים חזרו לארה"ב. אנשי האימוץ אמרו לנו שזה ייקח עוד שנה עד שהאימוץ יושלם. כאילו, מה אפשר לעשות במשך שנה? אז גיליתי את השמות של כל הנציגים, בצד הקוריאני והאמריקאי, וצילמתי אותם ואמרתי להם, כמה מפורסמים הם יהיו כשהספר הזה יושלם. ארבעה חודשים מאוחר יותר, הגיעו מסמכי האימוץ. כאן נפרדים מכולם בבית היתומים. זה האב קין עם נטשה, בתחנת האוטובוס. דודה רבא שלה בשדה התעופה. היה לי עסק נפלא עם חברת התעופה "קטאי פסיפיק" במשך שנים רבות, שבתמורה לתמונות הם נתנו לי טיסות חופשיות בכל קווי התעופה שלהם. זו הייתה ההטבה האולטימטיבית. והטייס, שאותו הכרתי, כי הם נהגו לתת לי לשבת בכסא המפלט, כדי להסביר לכם כמה זמן עבר מאז. זה היה מטוס מסוג טרי-סטאר, אז הם הרשו לנטשה לשבת בכסא המפלט. והטייס, ג'ף קוולי, חזר למעשה ואימץ את אחד הילדים מבית היתומים, אחרי שהוא פגש את נטשה.

זה כעבור 28 שעות, באטלנטה, זו טיסה ארוכה מאד. רק כדי להוסיף קצת טירוף לעניין, גייל, האמא החדשה של נטשה, הייתה שלושה ימים לפני הלידה של בתה הביולוגית. אתם יודעים, אם הייתי כותב את זה, הייתי אומר, "לא, צריך לכתוב את התסריט אחרת." זה הלילה הראשון, מראים לנטשה את כל הדודים, הדודות ובני הדודים החדשים שלה. גייל וג'ין מכירים את כולם באטנלטנה. הם אחד הזוגות הכי חברותיים שיכולים להיות. בנקודת הזמן הזו, נטשה לא מדברת מילה באנגלית, למעט המעט שהאב קין לימד אותה. בצד ימין, זו קיילי, אחותה, שהיום היא רופאה. זו העסקה שהייתה לי עם נטשה, לפיה כשהגענו לאטלנטה היא תוכל לגזור את הזקן שלי. היא אף פעם לא מאד אהבה אותו.

היא למדה אנגלית בשלושה חודשים. היא הצטרפה לכיתה ז', עם בני הגיל שלה. נשבעת אמונים בפעם הראשונה. זו המורה לבישול שלה. נטשה אמרה שלי שהרבה ילדים חשבו שהיא מתנשאת, כי הם היו מדברים אליה, והיא לא הייתה עונה. הם לא הבינו שהיא פשוט לא דיברה כל כך טוב בהתחלה. אבל מה שהבחנתי, שוב, כצופה מהצד, זה שהיא הייתה זו שבחרה מי יהיה בקבוצה שלה. ונדמה הייתה שהיא הפכה פופולרית מאד, מהר מאד. עכשיו, זוכרים את התמונה, בהתחלה, בה היא דמתה נורא לסבתא שלה? אנשים תמיד אומרים כמה נטשה דומה לאמא שלה, גייל. זה רגע מותח במשחק הפוטבול הראשון, אני חושב. וקיילי -- אני מתכוון, זה היה כמעט כאילו קיילי הייתה הבת שלה. כאן היא מוטבלת לנצרות. הרבה הורים, כשהם מאמצים, מנסים למחוק את ההיסטוריה של הילד. ג'ין וגייל עשו את ההפך הגמור. הם למדו קוריאנית, וקנו בגדים קוריאניים ג'ין אפילו עשה עבודת קרמיקה קטנה במטבח, עם כתובית שסיפרה שפעם, מזמן, הייתה ילדה יפה, שבאה מהרי קוריאה כדי לחיות באושר ובעושר באטלנטה.

היא שונאת את התמונה הזו -- זו העבודה הראשונה שלה. היא קנתה מכונית אדומה עם הכסף שהרוויחה בברגר קינג. היא הייתה קפטיין קבוצת המעודדות. תחרויות יופי. הם נהגו לצלם את כרטיס חג המולד שלהם מדי שנה. ג'ין מחדש את המכונית הזו כבר מיליון שנה.

קודאק שכרה את נטשה להיות המתורגמנית שלהם באולימפיאדה בקוריאה. בעלה לעתיד, ג'ף, עבד עבור "קנון", ופגש את נטשה בכפר האולימפי. זה הטיול הראשון שלה לקוריאה, והנה הדוד שלה. זו אחותה למחצה. היא חזרה לכפר, זו האמא של החברה הכי טובה שלה. אני תמיד חשבתי שזו תלבושת שמאד דומה לסגנון לבוש של אנני הול. זה היה נורא מעניין לראות -- זו אמא שלה, שם ברקע. זו נטשה ביום נישואיה. ג'ין נראה קצת יותר מבוגר. זו סידני, שהולכת להיות בת שלוש בעוד כמה ימים. והנה אוון.

נטשה, את מוכנה לעלות לכאן רק לרגע, ואולי להגיד שלום לכולם? (מחיאות כפיים) נטשה למעשה מעולם לא שמעה אותי מספר את הסיפור. אני מתכוון, הסתכלנו על התמונות ביחד.

נטשה: ראיתי את התמונות מיליוני פעמים, אבל היום הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מציג את כל הסיפור. התחלתי לבכות.

ריק סמולן: אני בטוח שיש בערך 40 דברים שהיא הולכת להגיד לי. "זה לא מה שקרה, זה לא מה שאמרת". נטשה: אחרי זה, אני אעשה את זה אחרי זה. (צחוק)

ריק סמולן: בכל מקרה, תודה לכם, מייק וריצ'רד, על שהרשתם לי לספר את הסיפור. תודה רבה לכולכם. (מחיאות כפיים)