ריצ'ארד סימור: איך יופי מרגיש

בעבר, כשהייתי קטן - ודרך אגב, באמת הייתי קטן פעם אבא שלי סיפר לי סיפור על שען מהמאה ה-18 ועל מה שהוא עשה: הוא היה מכין שעונים נפלאים ונהדרים ויום אחד, אחד הלקוחות שלו נכנס לסדנה שלו וביקש ממנו לנקות שעון שקנה. והשען פירק את השעון ואחד החלקים שהוא פירק היה אחד מגלגלי האיזון ובזמן פירוק השעון, הלקוח שם לב שבגב אחד הגלגלים הייתה חריטה של מילים והוא שאל את השען: למה אתה חורט דברים במקום שאף אחד לא יכול לראות? והשען הסתובב אליו ואמר לו אלוהים יכול לראות את זה. עכשיו, אני לא אדם מאמין בכלל, גם אבי לא היה אבל בנקודה זו, הרגשתי שמשהו קורה פה. עברה בי תחושה בתוך אוסף הורידים והעצבים שלי, ואולי גם כמה שרירים שמתחבאים איפה שהוא אבל הרגשתי משהו. וזו הייה תגובה פזיולוגית. ומשלב זה והלאה, מאז שהייתי קטן התחלתי לחשוב על דברים בצורה שונה.

וכאשר התחלתי את הקריירה שלי בתור מעצב, שאלתי את עצמי שאלה פשוטה אחת: האם אנחנו חווים יופי במחשבה או שאנחנו מרגישים אותו? אתם כנראה יודעים את התשובה כבר. ואני מניח שאתם חושבים שהתשובה היא שאנחנו מרגישים יופי. ומכאן המשכתי לקריירת העיצוב שלי והתחלתי לגלות דברים מסעירים. אחת העבודות הראשונות שלי הייתה בתחום עיצוב הרכב זו הייתה עבודה מאוד מרגשת. ובזמן העבודה המרובה, אני והצוות גילינו משהו שממש ריתק אותי, ואולי אתם יכולים לזכור את זה. אתם זוכרים כשהאורות ברכב היו נכבים ונדלקים בשניה, ברגע שסגרת את הדלת? ואז מישהו, אני חושב שאלו היו ב.מ.וו, הציגו לנו את האור שנכבה לאט. זוכרים את זה? אני זוכר את זה במדויק. אתם זוכרים את הפעם הראשונה שהייתם במכונית שעושה את זה? אני זוכר שישבתי שם ואמרתי, 'זה מדהים' ואני חושב שעד היום לא מצאתי מישהו שלא אוהב את האורות שנכבים לאט ותהיתי לי, למה זה ככה?

אז התחלתי לשאול את עצמי שאלות לגבי זה והדבר הראשון היה לשאול אנשים: "האם אתה אוהב את זה?" "כן" "למה?" והם היו עונים "הא, זה מרגיש לי טבעי" או "זה נעים" ואמרתי לעצמי, זה לא מספיק טוב אני צריך להעמיק את זה יותר כי בתור מעצב, אני צריך את אוצר המילים, אני צריך את המקלדת, של איך זה באמת עובד. אז החלטתי לבצע כמה נסויים והבנתי לפתע שיש כבר משהו שעושה בדיוק את זה - מאור לחושך ב-6 שניות. בחיקוי מדוייק. יודעים מה זה? מישהו?

זה השימוש בחלק הזה של המוח החלק האיטי של המוח, השימוש בו. וזו לא מחשבה, זו תחושה. ואם תהיו מוכנים לעשות לי טובה, במשך ה-14 דקות הקרובות אתם מוכנים להרגיש דברים?

אני לא רוצה שתחשבו יותר מדי אלא דווקא שתרגישו. אני הרגשתי תחושה של רוגע, מלווה בציפיה. והדבר הזה שמצאתי הוא אולם הקולנוע. האמת שזה קרה פה בדיוק - מאור לחושך ב-6 שניות וכשזה קורה, אתם יושבים וחושבים "הו לא, הסרט עומד להתחיל" או שאתם חושבים "זה נפלא, אני מצפה לזה. אני מקבל תחושה של ציפיה" ? בכל מקרה, אני לא נאורוכירורג. אני לא יודע אם יש דבר כזה שנקרא רפלקס מותנה. אבל יכול להיות שיש בגלל שכאשר אני מדבר עם אנשים שחיים בהמיספרה הצפונית והולכים לקולנוע, מבינים למה אני מתכוון. וחלק מהאנשים שאני מדבר איתם כאלו שמעולם לא היו בסרט או באולם קולנוע לא מבינים את זה באותה הדרך. כולם אוהבים את זה אבל חלק אוהבים את זה יותר מאחרים.

וזה מוביל אותי לחשוב על זה בדרך אחרת. אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו חושבים שיופי הוא במערכת הלימבית - אם זה לא רעיון מיושן. אלו ה-"ביטים", מוקדי ההנאה ואולי מה שאני רואה וחש ומרגיש עוקף את המחשבה שלי. החיווט ממנגנוני התחושה לביטים האלו קצר יותר מהמרחק שהביטים שנעים אל החלק שאחראי על החשיבה, הקורטקס, צריכים לעבור. הם מגיעים ראשונים. אז איך אנחנו גורמים לזה לעבוד? וכמה מהתגובה שלנו לזה היא תוצר של מה שאנחנו כבר יודעים או של מה שאנחנו הולכים ללמוד?

זה אחד הדברים היפים ביותר שאני מכיר. זו שקית פלסטיק. וכשהסתכלתי עליה בפעם הראשונה חשבתי, לא, אין שום דבר יפה בזה. ואז גיליתי, לאחר החשיפה לחפץ, שאם אני אשים את שקית הפלסטיק הזו בשלולית מזוהמת או זרם מלא בקוליפורמים ודברים דוחים אחרים אז המים המזוהמים האלו יעברו את קירות השקית באוסמוזה ויגיעו לתוך השקית כמי שתיה נקיים. ופתאום, שקית הפלסטיק הזו הפכה ליפה בעיני.

עכשיו, אני אבקש ממכם שוב להפעיל את המעגל הרגשי. בבקשה תנתקו את המוח ותנו לרגש לעבוד. תסתכלו על זה. מה אתם מרגישים לגבי זה? האם זה יפהפה? האם זה מרגש? אני בוחן את הפרצופים שלכם עם בתשומת לב רבה. יש פה אדונים שנראים משועממים, וכמה גברות שנראות כמתעניינות חלקית, והם קולטים משהו. אולי זו תמימות שהם קולטים. עכשיו אומר לכם מה זה. מוכנים? זהו המעשה האחרון עלי אדמות של ילדה קטנה בת חמש בשם היידי רגע לפני שהיא מתה מסרטן עמוד השדרה. זה הדבר האחרון שהיא עשתה, המעשה הפיזי האחרון שלה. הסתכלו על התמונה. הסתכלו על התמימות, על היופי שבתמונה. האם עכשיו זה יפהפה?

עצרו. עצרו. איך אתם מרגישים? היכן אתם מרגישים את זה? אני מרגיש את זה כאן. ואני מביט בפנים שלכם, בגלל שהן אומרות לי משהו. הגברת שם בוכה, דרך אגב. אבל מה אתם עושים? אני בוחן מה אנשים עושים. אני בוחן פנים. אני בוחן תגובות. בגלל שאני מוכרח לדעת איך אנשים מגיבים לדברים. ואחת ההבעות הכי נפוצות על פניהם של אנשים כשהם ניצבים מול יופי או מול משהו טעים להלפליא, היא הבעת ה-"או מיי גוד", כפי שאני קורא לה. ודרך אגב, אין הנאה בהבעה הזו, זו לא הבעת ה-"זה מדהים!" הגבות זזות כך, העיניים לא מפוקסות, והפה פתוח לרווחה. זו לא הבעה של שימחה. יש בה משהו אחר, משהו מוזר קורה. ניראה כאילו שרגש ההנאה מתקשח כתוצאה מכל מני דברים חיצוניים.

'חודר' היא מילה שאני אוהב בתור מעצב. חודר זה משהו שמעורר תגובה רגשית עמוקה, ולרוב זו תגובה רגשית עצובה, אבל זה חלק מהעבודה. זה לא רק על דברים נחמדים. וזוהי הדילמה, הפרדוקס, של יופי. באופן תחושתי, אנו קולטים כל מני דברים - דברים טובים, רעים, מרגשים, מפחידים - כדי לקבל את החשיפה הסנסורית, כדי להבין מה קורה. רגש של חמלה הוא ללא ספק חלק ממה שקלטנו כשהבטנו בציור של אותה ילדה קטנה. אבל גם ניצחון, הרגשה של התעלות, של "אה, לא ידעתי את זה. זה חדש לי" זה נמצא שם גם. וכשאנו מכינים את הכלים הללו כמעצב, אני כולי מתרגש בגלל שכפי שאמרתי, אלו דברים שנראה כאילו הם מגיעים אל המוח לפני ההבנה, לפני שניתנת לנו האפשרות לשנות אותם. כמו טריקים אלקטרוכימיים.

עכשיו, עוד דבר שמעניין אותי הוא זה: האם זה אפשרי להפריד בין יופי פנימי לחיצוני? הכוונה היא לדברים עם יופי פנימי, משהו שהוא יפהפה מטבעו, משהו שיפה לכולם. נורא קשה למצוא כאלה. אולי לכם יש כמה דוגמאות אישיות. אך נורא קשה למצוא משהו כזה, משהו שהוא יפה לכולם, בלי לדעת עליו משהו ספציפי מראש. ולכן רוב היופי הוא חיצוני. הוא מתווך ע"י אינפורמציה, לפני ההבנה. או שהאינפורמציה נמצאת מאחור, כמו במקרה של הציור של הילדה שהראתי לכם.

עכשיו, כשאנו מדברים על יופי אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרבה ניסויים נעשו בצורה זו, עם פנים ומה לא. ואחד הניסויים הכי מעיקים, בעיניי, היה הניסוי שאמר שיופי נמצא בסימטריות. ובכן, זה וודאי לא כך. זה ניסוי מעניין יותר בו חציי פנים הוצגו לכמה אנשים שהתבקשו לסדר את הפנים ברשימה, מהיפה ביותר לפחות יפה ולאחר מכן הוצגו להם הפנים השלמות. ומה שהם גילו היה צירוף מיקרים כמעט מושלם. כך שזה לא קשור לסימטריה. למעשה, לגברת הזו יש פנים לא סימטריות במיוחד שכל אחד משני חצייו יפים. אך הם שונים.

וכמעצב, איני יכול שלא להתעמק בזה אז פרקתי את זה לחלקים, כך... וניסיתי להבין מה הם האלמנטים האינדיבידואלים אך בעזרת הרגש. ובכן, אני מרגיש רגש של שמחה ושל יופי כשאני מביט בעין הזו. אני לא מקבל את זה מהגבה. ותעלת האוזן לא עושה לי את זה בכלל. כך שאני לא בטוח כמה כל זה עוזר לי, אבל זה כן עוזר לכוון אותי למקומות מהם הרגשות נובעים. וכפי שאמרתי, אני לא מדען מוח, אך כדי להבין אני יכול להתחיל להרכיב דברים שידלגו במהרה מעל החלק החושב הזה, ויביאו אותי ישירות לאלמנט הפרה-מחשבתי המהנה.

אנאיס נין והתלמוד מלמדים אותנו שוב ושוב שאנו רואים דברים לא כפי שהם, אלא כפי שאנחנו. אז אני עומד להראות לכם, באופן די נמהר, משהו שהוא יפהפה בשבילי. וזוהי ה- F1 MV אגוסטה. אהה. זה כלכך... כאילו, אני לא יכול להסביר לכם כמה האובייקט הזה מעודן. אבל אני יודע למה הוא כזה בשבילי, הוא כזה בגלל שהוא מלא שכבות. שכבות על גבי שכבות. זהו רק החלקיק שחודר אל המימד הפיזי. אך זה משהו גדול בהרבה. שכבות על גבי שכבות של הסטוריה, ספורט, פרטים שמהדהדים. כלומר, אם אנמק חלק מהם עכשיו - אני יודע על זרימה שכבתית כשזה נוגע בחפצים שנועדו לפלח את האויר והדבר הזה עושה זאת באופן מושלם, אתם בטח שמים לב לזה. וזה מרגש ומסעיר אותי, ואני מרגיש את זה כאן.

החלק הזה, הסוד הגדול של עיצוב מכוניות, ההשתקפות. זה לא קשור לצורות, אלא לאיך שהצורות מחזירות אור. הדבר הזה למשל - אור מרצד עליו כשאתה בתנועה, כך שזה הופף לחפץ קינטי למרות שזה למעשה לא זז, וזוהי תוצאה של העיצוב הגאוני. ודרך אגב, התבליט הקטן הזה על השלדה התחתונה מסמל לרוכב שמשהו מתרחש מתחתיו. במקרה הזה, שרשרת מתכת שנעה בכ-480 קמ"ש וגוררת את הכח מהמנוע. אני מתרגש להפליא בזמן שמוחי ועיניי עוברים על דברים אלו.

לַכָּה מטיטניום כאן. אני לא יכול לתאר לכם כמה זה מדהים. זו הדרך לעצור את המשוגע שבא במהירות מטורפת מאחורי ההגה. עכשיו אני באמת מתרגש. וכמובן, לאופנוע מירוצים אין קיקסטנד אך לזה, בגלל שזה אופנוע כביש, הסטנד מתקפל ונכנס כולו לתוך החריץ הקטן הזה פה. וזה נעלם. ואני לא יכול לתאר לכם כמה קשה ליצר את הרדיאטור הזה, שמתעקל. למה הם עשו אותו ככה? בגלל שהם ידעו שיצטרכו לדחוף את הגלגל כלפי פנים בשביל האווירודינמיקה. כך שזה יותר יקר, אבל זה יפהיפה. וכדי להשלים את המלאכה, שם המותג - אוגוסטה, הרוזן אוגוסטה, מההיסטוריה של הדבר הנפלא הזה.

החלק שאתם לא רואים הוא הגאון שיצר את זה, מאסימו טמבוריני הם קוראים לו "השרברב" באיטליה. וגם "מאסטרו" בגלל שהוא למעשה מהנדס, ואומן, ופסל, כולם בבת אחת. נעשו פה כלכך מעט פשרות, שאתם לא שמים לב בכלל

אבל לרוע המזל, אנשים כמותי צריכים להתמודד עם פשרות ביופי על בסיס יומי. אנחנו מוכרחים להתמודד עם זה אז אני צריך לעבוד עם ספקים, ועם טכנולוגיות, ואני צריך לעבוד עם כל השאר כל הזמן, וככה פשרות מתחילות למצוא את דרכן פנימה. אז הסתכלו עליה. הייתי צריך להתפשר מעט פה. נאלצתי להזיז את החלק הזה מעט, רק כמה מילימטרים. אף אחד לא שם לב עדיין, לא כך? ראיתם מה עשיתי? הזזתי שלושה דברים במילימטר. יפה? כן. יפהפיה? אולי פחות. אך בסופו של דבר, הצרכן אומר שזה לא באמת משנה כך שזה בסדר, לא כן? עוד מילימטר? אף אחד לא ישים לב להתפצלות בקוים ולשינוים הקטנים. זה כה פשוט לאבד יופי בגלל שיופי נורא קשה להשגה. ורק מעט אנשים יכולים לעשות 'יופי'. וקבוצת מיקוד לא יכולה לעשות זאת. וצוות יכול רק לעיתים רחוקות. זה דורש מין מוח מרכזי, אם תרצו כדי לתמרן את כל האלמנטים הללו באותו הזמן.

זהו בקבוק מים יפהפה חלקכם מכירים אותו עוצב ע"י המעצב רוס לאבגרוב. זה די קרוב ליופי פנימי. כל עוד אתה יודע איך מים נראים אתה יכול לחוש את זה. זה מקסים בגלל שזה התגלמות של משהו צונן וערב לחך. זה מוצא חן בעיניי יותר מאשר זה מוצא חן בעינייכם, כי אני יודע כמה קשה לעשות דבר כזה. זה כלכך קשה ליצור משהו שמחזיר אור בדרך זו, שיוצא מתוך הכלי בדרך הנכונה, שיורד לאורך הקווים בלי ליפול. מתחת לזה, כמו בסיפור על הברבור, יש מיליון דברים שקשה לעשות. אז כל הכבוד. זו דוגמה נפלאה של חפץ פשוט. והחפץ שהראתי לכם קודם היה גדול ומורכב. ועל כן הם עוסקים ביופי בדרכים מעט שונות.

אני מניח שכולכם, כמוני, נהנים להסתכל על רקדנית בלט רוקדת. וחלק מההנאה היא העובדה שאתם יודעים כמה זה קשה. ואולי אתם גם לוקחים בחשבון את העובדה שזה כואב נורא. מישהו מכם ראה פעם את אצבעות הרגליים של רקדנית בלט אחרי שהיא מורידה את הנעליים? בזמן שהיא רוקדת ועושה את כל התנועות החינניות שהיא עושה משהו נורא קורה שם למטה והעובדה שאנו מודעים לזה מובילה להבנה עמוקה של היופי הטמון בזה.

אני לא משתמש במילישניות בדרך הנכונה כאן, אז אנא סילחו לי. מה שאני צריך לעשות כעת, בעזרת הרגש, מה שאני צריך לעשות זה לספק מספיק מהאנזימים האלו, מהגירוים האלה שבאים בשלב מוקדם של התהליך כדאי שתכלו לקלוט אותם לא דרך המחשבה, אלא דרך הרגש. אז אנחנו נעשה ניסוי קטן. מוכנים? אני עומד להראות לכם משהו רק לרגע אחד, מוכנים? אוקיי. חשבתם שאלו אופניים כשהראתי לכם את זה? זה לא. ענו לי על זה - האם חשבתם שזה משהו מהיר כשראיתם את זה? כן. האם חשבתם שזה מודרני? כן. האינפורמציה הזו נקלטה על ידכם ישר. ובגלל שאלו היו המחשבות הראשונות שעלו במוחכם המוח צריך להתמודד איתם כעט. ומה שמעניין זו העובדה שהאופניים הללו עוצבו כך בכוונה, על מנת ליצור תחושה של טכנולוגיה ירוקה, ותחושה שהם טובים בשבילך ושהם קלים וחלק מהעתיד.

האם זה לא בסדר? ובכן, במקרה הזה זה בסדר כי האופניים הללו אכן מאד ידידותיים לסביבה. אך אתם משועבדים לתמונה שראיתם לרגע. אנחנו משועבדים לחלקיקי השניה הראשונים ועובדה זו היא מה שקובעת את מידת הצלחתם של רוב העבודות שלי בעודן מונחות על מדף בחנות. העבודה מצליחה או נכשלת באותן אלפיות השניה. אתם עלולים לראות 50, 100 אולי 200 דברים על מדף בזמן שאתם הולכים לאורכו, והעבודה שלי היא לעבוד בתוך המרחב הזה כדי להבטיח שהעבודה שלי תביא אתכם אליה.

ולסיום, השכבה האהובה עלי, שכבת הידע. חלקכם בטח מכירים את זה. מה שמדהים בזה, והסיבה שאני כה אוהב לחזור לזה, זה שאנו לוקחים משהו שמשעמם או שנוא עליך, כמו לקפל בגדים, ואם אתם יכולי לעשות זאת... מי יכול לעשות זאת? מישהו ניסה פעם? כן? זה נהדר, לא כך? תסכלו על זה. רוצים לראות את זה שוב? אין זמן. אומרים לי שיש לי רק עוד שתי דקות, אבל לכו ל-youtube ותמצאו את זה תחת "לקפל טִי שֶׁרְט". ככה צעירים שמקבלים משכורת רעב מקפלים את החולצות שלכם. אולי לא ידעתם את זה. אבל איך אתם מרגישים לגבי זה? זה מרגיש נפלא כשאתם עושים זאת בעצמכם, אתם מצפים לזה, וכשאתם מספרים על זה למישהו אחר, כפי שוודאי עשיתם, אתם נשמעים נורא חכמים. בועת הידע שנמצאת מסביב, הדבר הזה שלא עולה כלום, כי ידע הוא חינם, שימו את כל זה ביחד ומה אנחנו מקבלים?

שימושיות גוררת צורה? רק לפעמים, רק לפעמים. הצורה היא השימושיות. היא מעניקה לנו מידע, היא נותנת לנו אינפורמציה לפני שאנו בכלל מודעים לזה. ולכן, בתור מעצב, הפסקתי להשתמש במילים כמו "צורה" והפסקתי להשתמש במילים כמו "שימושיות". מה שאני מנסה להשיג עכשיו זה את השימושיות הריגשית של דברים, כי אם אני יכול להשיג את זה אז אני יכול ליצור דברים נהדרים, ולעשות זאת שוב ושוב. ואתם יודעים מה הם המוצרים שאני מדבר עליהם כי חלק מהם נמצאים בבעלותכם. אלו הדברים שתצילו אם ביתכם יעלה באש. יצירת הקשר הריגשי הזה בין המוצר לבינכם הוא טריק אלקטרוכימי שקורה לפני שאתם בכלל מודעים לכך.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)