רני גליסון על תעלולים טלפוניים אנטי-חברתיים

אני רוצה לדבר איתכם היום על שני דברים: האחד, עלייתה של תרבות הזמינות, והשני, בקשה. אנחנו רואים עלייה של זמינות מובלת על ידי שגשוג של מכשירים ניידים עולמית, בכל השכבות החברתיות. אנחנו רואים, יחד עם שגשוג זה של מכשירים ניידים ציפייה לזמינות. ועם זה באה נקודה שלישית, שהיא מחוייבות - ומחוייבות לזמינות זו.

והבעייה היא, שאנחנו עדיין עובדים ומעצבים מנקודת מבט חברתית כיצד אנחנו מרשים לאנשים להיות זמינים. יש פער מהותי, למעשה, בין מה שאנחנו מוכנים לקבל התנצלות להאנס רוסלינג - הוא אמר שכל מה שלא משתמש בנתונים אמיתיים הוא שקר - אבל הפער הגדול כאן הוא איך אנחנו מתמודדים עם זה מנקודת מבט ציבורית. אז פיתחנו אסטרטגיות ודרכים מסויימים בכדי לטשטש.

לראשונה קוראים "ההרכנה" ואם פעם הייתם בפגישה שמשחקים מעין "דג מלוח", אתם יושבים שם, מסתכלים על הבן אדם, מחכים שהם יסיטו מבט, ואז מהר בודקים את המכשיר. למרות שאפשר לראות שהבחור מימין תופס אותו.

"המתיחה." הבחור משמאל אומר, "לך לעזאזל, אני הולך לבדוק את המכשיר." אבל הבחור פה מימין הוא מבצע את המתיחה. זה ה-להגייי-י-ע, הסיבוב הפיזי להביא את המכשיר בדיוק תחת שפת השולחן.

או האהוב עלי ביותר, ה-"אוהב אותך; תתכוון לזה" (צחוק) שום דבר לא אומר "אני אוהב אותך" כמו "אני אמצא מישהו אחר שאכפת לי ממנו"

או זה, שמגיע אלינו מהודו. אתם יכולים למצוא את זה ב'יוטיוב', האיש שוכב על אופנוע תוך כדי כתיבת סמס. או מה שנקרא "אלוהים אדירים, תעצרו אותי לפני שאני הורג שוב!" זהו בעצם המכשיר.

מה שזה עושה, (צחוק) זה התנגשות ישירה אנחנו רואים התנגשות ישירה בין זמינות ומה שמתאפשר עם זמינות וצורך אנושי בסיסי - שאנחנו שומעים עליו הרבה - ליצור סיפורים משותפים. אנחנו מאד טובים ביצירת סיפורים אישיים אבל אלה הסיפרים המשותפים שהופכים אותנו לתרבות. וכשאתם עומדים עם מישהו ואתם על המכשיר הנייד, מעשית מה שאתם אומרים לו, זה "אתה לא חשוב כמו, באמת, כמעט כל דבר שיכול להגיע אלי דרך המכשיר."

הסתכלו מסביב. יכול להיות מישהו שעכשיו על המכשיר, המשתתף בתרחיש רב מימדי.

(צחוק)

המציאות שלנו כרגע היא פחות מעניינת ממה שנספר עליה אחר כך.

את התמונה הזו אני אוהב. הילד המסכן הזה הוא אביזר - אל תבינו אותי לא נכון, אביזר מרצון - אבל הנשיקה שמתועדת נראית מבאסת.

זה כמו למחוא כפיים ביד אחת.

תוך שאנו מאבדים את ההקשר של הזהות שלנו, נעֶשה מאד חשוב שמה שנשתף יהפוך להקשר של סיפורים משותפים, ויהפוך לָהקשר בו אנו חיים. הסיפורים שאנו מספרים - מה שאנו מחצינים - הופך להיות מה שאנחנו. אנו לא סתם מקרינים זהות, הסיפורים יוצרים אותה.

לכן זוהי בקשתי מכל הנוכחים בחדר. אנחנו יוצרים את הטכנולוגיה שעומדת ליצור חווית שיתוף חדשה, שתיצור את העולם החדש. ולכן בקשתי היא, אנא, בואו ניצור טכנולוגיות שהופכות אנשים ליותר אנושיים, ולא לפחות.

תודה.