רבקה אוני: מה אם מערכת הבריאות בהייתה שומרת עלינו בריאים?

אז בשנה הראשונה שלי במכללה נרשמתי לסטז' במחלקת הביות בשירותים המשפטיים של בוסטון. הופעתי ביום הראשון מוכנה להכין קפה ולשכפל, אבל הוצמדתי עם עורך דין צדיק ומלא השראה ששמו ג'ף פורסל, שדחף אותי לטווח הירי מהיום הראשון.

ובמשך תשעה חודשים הייתה לי הזדמנות לערוך עשרות שיחות עם משפחות קשות יום בבוסטון שהיו באים ומעלים בעיות בדיור, אבל תמיד הסתתרו בעיות בריאות. אז היה לי לקוח שנכנס, שרצו לגרש אותו מביתו כי הוא לא שילם שכר דירה. אבל הוא לא שילם שכר דירה כמובן, כי הוא משלם לתרופות לאיידס. והוא לא יכול לשלם לשניהם. היו לנו אמהות שהיו נכנסות, לבת יש אסטמה, מתעוררת מכוסה בג'וקים כל בוקר. ואחד משיטות העבודה שלנו היה לשלוח אותי לבתים של הקליינטים האלו עם בקובוקים גדולים מזכוכית, והייתי אוספת את הג'וקים, מדביקה אותם עם דבק חם ללוח שהיינו מביאים לבית המשפט. ותמיד נצחנו כי השופטים היו כל כך מוגעלים. הרבה יותר יעיל, אני חייבת לציין, מכל דבר אחר שלמדתי באוניברסיטה.

אבל לאורך תשעת החודשים הללו, נהייתי מתוסכלת כי הרגשתי שאנחנו מתערבים בחיי הלקוחות בשלב מאוחר מידי בחייהם-- שכאשר הם הגיעו אלינו, הם כבר היו במשבר. ובסוף השנה הראשונה שלי במכללה, קראתי מאמר על העבודה שד"ר בארי צוקרמן עשה כיושב ראש של מחלקת ילדים במרכז הרפואי בבוסטון. והאיש הראשון שהוא העסיק היה עורך דין לייצג את המטופלים.

אז התקשרתי לבארי, ועם ברכתו, באוקטובר 1995 נכנסתי לחדר המתנה באחד ממרפאות הילדים במרכז הרפואי בבוסטון. אני לעולם לא אשכח, את הטלוויזיות המקרינות סרטים מצויירים ללא סוף והלאות של אמהות שלקחו שניים, שלושה ולפעמים ארבעה אוטובוסים כדי להביא את הילד שלהם לרופא היה מורגש באוויר.

לרופאים, כך נראה, לא היה מספיק זמן לכל המטופלים, לא משנה כמה ניסו. ובמשך שישה חודשים, הייתי תופסת אותם במסדרון ושואלת אותם שאלות תמימות אבל עקרוניות: "אם היה לך משאבים ללא הגבלה, מה הדבר שהיית נותן למטופלים?"

ושמעתי את אותו הסיפור שוב ושוב, סיפור ששמענו מאות פעמים מאז. הם אמרו "בכל יום יש לנו מטופלים שבאים למרפאה-- לילד יש דלקת באוזן, אני נותן מרשם לאנטניביוטיקה. אבל הבעיה האמיתית היא שאין אוכל בבית. הבעיה האמיתית היא שהילד חי עם עוד 12 אנשים בדירת שני חדרים. ואני אפילו לא שואל על הבעיות האחרות כי אין לי מה לעשות בעניין. יש לי 13 דקות עם כל מטופל. מטופלים נערמים בחדרי ההמתנה. אין לי מושג איפה מזווה האוכל הקרוב. ואפילו אין לי עזרה." במרפאה הזאת, אפילו היום, יש שתי עובדות סוציאליות לכל 24,000 המטופלים במחלקת ילדים, שזה מצב טוב לעומת מרפאות אחרות.

אז ."בריאות מובילה" נוצרה מהשיחות האלו -- מודל פשוט שרופאים ואחיות יכולים לתת מרשמים לאוכל מזין, חימום בחורף ועוד משאבים בסיסים למטופלים שלהם באותו האופן שהם נותנים מרשם לתרופות. מטופלים לוקחים את המרשמים לשולחן שלנו בחדר ההמתנה של המרפאה שם יש לנו גרעין של סטודנטים שעברו הכשרה שעובדים יחד עם המשפחות הללו לחבר אותם למשאבים שנמצאים בקהילה שלהם.

אז התחלנו עם שולחן קטן בחדר המתנה- ממש כמו עמדת ילדים מוכרי לימונדה. אבל היום יש לנו אלף סטודנטים תומכים שעובדים עם כמעט 9,000 מטופלים ומשפחותיהם עם המשאבים שהם צריכים כדי להיות בריאים.

אז לפני 18 חודשים קבלתי אימייל ששינה את חיי האימייל היה מד"ר ג'ק גייגר, שכתב מכתב לברך אותי על "בריאות מובילה" ולחלוק, כפי שהוא אמר, קצת מידע היסטורי. ב1965 ד"ר גייגר ייסד את אחד משני מרכזי הבריאות הראשונים בארץ הזאת, באיזור עוני מחפיר בדלתא של מיסיסיפי. וכל כך הרבה מהמטופלים שהגיעו אליו סבלו מתת תזונה שהוא התחיל לתת מרשמים למזון. והם היו לוקחים את המרשמים למכולת השכונתית ששם הם היו ממלאים את המרשמים ובעלי המכולת היו מחייבים את בית המרקחת של המרפאה. וכאשר המשרד להזדמנות כלכלית בוושינגטון -- שמימן את המרפאה של גייגר -- שמע על העסק הזה, הם היו נסערים. והם שלחו ביורוקרט להגיד לגייגר שהוא מצופה להשתמש בדולרים שלהם לטיפול רפואי -- ולטענה זו גייגר ענה תשובה מפורסמת והגיונית, "בפעם האחרונה שבדקתי את הספרים שלי, הטיפול הייעודי לתת תזונה הוא אוכל."

(צחוק)

אז כשקיבלתי את האימייל הזה מד"ר גייגר, ידעתי שהייתי צריכה להיות גאה להיות jkק מההיסטוריה הזאת. אבל האמת היא שנשברתי. הנה אנחנו 45 שנה לאחר שגייגר נתו מרשמי מזון למטופלים שלו, ויש לי רופאים שאומרים לי, "בנושאים אלו אנו פועלים לפי שיטת ה'לא שואל לא מגלה'" ארבעים וחמש שנה לאחר גייגר, "בריאות מובילה" צריכה להמציא מחדש את המרשם לצרכים בסיסיים. אז ישבתי שעות על גבי שעות לנסות להבין את היום המוזר הזה. איך זה אם לדורות היה לנו כלי די פשוט לשמור על מטופלים במיוחד מטופלים קשיי יום שיהיו בריאים, ולא השתמשנו בו? ואם ידענו מה צריך על מנת שיהיה לנו מערכת בריאות לעומת מערכת לטיפול בחולי, למה לא עשינו זאת?

השאלות האלו בראשי, אינן קשות כי התשובות מורכבות, הם קשות כי הם מצריכות מאיתנו להיות כנים. האמונה שלי היא שזה כואב מידי לבטא את השאיפות שלנו למערכת הבריאות, או אפילו להודות שיש לנו כאלה. כי אם היינו עושים זאת, הם היו כל כך רחוקים מהמציאות. אבל זה לא משנה את האמונה שלי שכולנו, עמוק בפנים, כאן בחדר הזה וברחבי הארץ הזאת, שותפים לרצונות דומים. ואם נהיה כנים עם עצמנו ונקשיב, כולנו מצפינים עמוק בלב שאיפה אחת למערכת הבריאות שלנו: שתשמור אותנו בריאים.

השאיפה הזאת שמערכת הבריאות תשמור אותנו בריאים היא עוצמתית מאוד. והדרך שאני חושבת על זה היא שמערכת הבריאות היא כמו כל מערכת אחרת. זה רק מערכת של בחירות של אנשים. ואם נחליט לבחור בחירות שונות? ואם נחליט לקחת את כל החלקים של מערכת הבריאות ששטו רחוק מאיתנו ולעמוד איתנים ולהגיד "לא! הדברים האלו שלנו. הם ישומשו למטרות שלנו. הם ישומשו לממש את השאיפות שלנו"? מה אם כל מה שאנחנו צריכים לממש את השאיפות שלנו למערכת הבריאות שלנו היה עומד לפנינו רק מחכה שנשתמש בו?

אז פה "בריאות מובילה" מתחילה. התחלנו עם פנקסי מרשמים -- פיסת נייר רגילה -- ושאלנו, לא מה המטופלים צריכים על מנת להבריא -- אנטיביוטיקה, משאף, תרופות -- אלא מה המטופלים צריכים כדי להיות בריאים, ולא לחלות מלכתחילה? ובחרנו להשתמש במרשם למטרה הזאת. אז רק קילומטרים ספורים מכאן במרכז הרפואי הארצי לילדים, כשמטופלים באים לחדר הרופא, הם נשאלים כמה שאלות. הם נשאלים "אם האוכל אוזל בסוף החודש? יש לך בית בטוח?" וכשרופאה מתחילה את הביקור, היא יודעת משקל, גובה, אם יש אוכל בבית, אם המשפחה גרה בבית מחסה. וזה לא רק מוביל למערכת בחירות מרפאתית טובה יותר, אבל הרופא יכול גם לתת מרשמים למשאבים אלו למטופל, כאשר הם משתמשים ב"בריאות מובילה" כהפניה.

הבעיה היא, כשברגע שטועמים איך זה לממש את השאיפות שלך למערכת הבריאות, אתה רוצה עוד. אז חשבנו, אם אנחנו יכולים להשיג רופאים פרטיים לתת מרשמים למשאבים הבסיסיים למטופלים שלהם האם אנחנו יכולים להשיג מערכת בריאות שלמה שתשנה את החזקה שלה? אז ניסינו.

אז היום במרכז הרופאי בבית חולים הארלם כשמטופלים באים עם מדד מסת גוף גבוה, הרישומים הרפואיים האלקטרוניים אוטומטית נותים מרשם ל"בריאות מובילה". והמתנדבים שלנו יכולים לעבוד איתם לחבר את אותם המטופלים לאוכל בריא ותכוניות התעמלות בקהילות שלהם. יצרנו חזקה שאם אתה מטופל בבית החולים הזה עם מדד מסת גוף גבוה, ארבע הקירות של חדר הרופא בדרך כלל לא יספקו את כל מה שאתה צריך כדי להיות בריא. אתה צריך יותר.

אז מצד אחד זה רק רישום בסיסי של רישום רפואי אלקטרוני. אבל מצד שני, זה שינוי דרמטי של הרשם הרפואי האלקטרוני מהמאגר הסטטי של מידע דיאגנוסטי לכלי שמשווק בריאות. במגזר הפרטי, כשאתה מוציא את הערך המוסף מהשקעה של עלות קבועה, זה חברה ששווה מליארד דולר. אבל בעולם שלי, זה נקרא הפחתת השמנת יתר וסכרת. זה נקרא מערכת בריאות -- מערכת בה רופאים נותנים פתרונות לשיפור הבריאות, ולא רק לנהל מחלה.

אותו הדבר מחדר ההמתנה. כל יום במדינה הזאת שלושה מליון מטופלים עוברים דרך בערך 150,000 חדרי המתנה במרפאות. ומה הם עושים כשהם שם? הם יושבים, בוהים בדגי הזהב באקווריום, קוראים עותקים מיושנים של מגזינים. אבל בעיקר כולנו יושבים לעד, מחכים. איך הגענו למצב הזה שאנחנו משקיעים מאות דונמים ואלפי שעות להמתנה? מה אם היה לנו חדר המתנה שבו אתה לא רק יושב כשאתה חולה, אלא אתה הולך לשם כדי להבריא. אם שדות תעופה יכולים להפוך לקניונים ומק'דולנדס יכול להפוך לגן שעשועים, בטח אנחנו יכולים להמציא מחדש את חדרי ההמתנה.

וזה מה ש"בריאות מובילה" מנסה לעשות, לקחת בחזרה את הקרקעות והזמן הזה. ולהשתמש בה כשער לחבר בין מטופלים למשאבים שהם צריכים על מנת להיות בריאים. אז זה חורף קשה מצפון מזרח, ולבן שלך יש אסטמה, כיבו לך את החימום, וכמובן שאתה בחדר ההמתנה בטיפול נמרץ, כי הקור השפיע על האסטמה של הבן שלך. אבל מה עם במקום לחכות שעות בחשש, חדר ההמתנה היה המקום ש"בריאות מובילה" הפעילה את החימום שלך מחדש?

וכמובן כל זה דורש כוח אדם גדול יותר. אבל אם אנחנו יצירתיים, יש לנו גם את זה. אנחנו יודעים שהרופאים והאחיות ואפילו העו"סים לא מספיקים, והדקות הספורות של מערכת הבריאות מגבילים מאוד. בריאות לוקחת יותר זמן. זה דורש צבא לא רפואי של עובדי בריאות קהילתיים ומארגני תיקים ועוד הרבה.

אבל מה אם חלק קטן של אותה מערכת בריאות באה היו ה11 מליון סטודנטים בארץ הזאת? משוחררים מהאחריות של המרפאה, לא מוכנים לקבל "לא" כתשובה מהביורוקרטיות האלו שנוטים למחוץ את המטופלים, ועם יכולות מדהימות להוצאת מידע הנובע משימוש בגוגל במשך שנים.

עכשיו אתם חושבים שזה לא מציאותי שסטודנט שמתנדב יכול להתחייב בצורה הזאת יש לי שני מילים בשבילכם: טירוף מרץ. שחקן הכדורסל הממוצע משקיע 39 שעות בשבוע לספורט שלו. וללא תלות בדעה שלנו בעניין זה המציאות. ו"בריאות מובילה" מבוססת על המסקנה שבמשך יותר מידי זמן דרשנו פחות מידי מהסטודנטים שלנו בנוגע להשפעה אמיתית על קהילות במצוקה. נבחרות ספורט של מכללות אומרות, "אנחנו ניקח עשרות שעות במגרש באיזה קמפוס בשעות לא שעות של הבוקר ואנחנו נמדוד את התפקוד שלך ושל הקבוצה שלך, ואם אתה לא משתווה או לא מגיע, אנחנו נוציא אותך מהקבוצה. אבל אנחנו נשקיע המון באימון ופיתוח שלך, וניתן לך חבורה מדהימה של עמיתים" ואנשים מתייצבים בדלת רק כדי לקבל הזדמנות להיות חלק מזה.

אז ההרגשה שלנו היא, שאם זה מספיק טוב לקבוצת הרגבי, זה מספיק טוב לבריאות ועוני. "בריאות מובילה" גם מגייסת אנשים בתחרותיות, מכשירה באינטנסיביות, מאמנת במקצועיות, דורשת שעות רבות, בונה קבוצה מגובשת ומודדת תוצאות -- מין תוכנית כמו "למד למען אמריקה" למערכת הבריאות.

עכשיו בעשר הערים הגדולות בארה"ב עם המספר הגדול ביותר של מטופלים, לכל אחת מהן יש לפחות 20,000 סטודנטים. לניו יורק לבד יש חצי מליון סטודנטים. וזה לא רק כוח אדם לטווח קצר לחבר מטופלים למשאבים בסיסיים, זה הדור הבא של מנהיגי מערכת הבריאות ששהו שנים, שלוש וארבע שנים בחדרי ההמתנה של המרפאות ודברו עם מטופלים על הצרכים הבסיסיים שלהם. ועוזבים עם הידיעה, היכולת והיעילות לממש את השאיפות הבסיסיות שלנו למערכת הבריאות. והקטע הוא, שיש אלפי אנשים כאלו כבר עכשיו.

אז מיה לוזאדה היא מתמחה ראשית במחלקה הפנימית במרכז הרפואי אוניברסיטת סאן פרנסיסקו, אבל למשך שלוש שנים כסטודנטית היא התנדבה ב"בריאות מובילה" בחדר ההמתנה במרכז הרפואי בוסטון, מיה אומרת "כאשר חברי לכיתה כותבים מרשם, הם חושבים שהם סיימו את תפקידם. כשאני כותבת מרשם, אני חושבת, האם המשפחה יכולה לקרוא את המרשם? יש להם דרך להגיע לבית המרקחת? יש להם אוכל כדי לקחת עם התרופות? יש להם ביטוח כדי למלא את המרשם? אלו השאלות שלמדתי ב"בריאות מובילה", לא בבית הספר לרפואה."

אף אחד מהפתרונות האלו -- פנקס המרשמים, הרשם הרפואי האלקטרוני, חדר ההמתנה, צבא הסטודנטים -- מושלמים. אבל הם לרשותנו -- דוגמאות פשוטות של משאבים לא מנוצלים של מערכת הבריאות שאם ניקח בחזרה ונייעל אותם, יכולים לממש את השאיפה הבסיסית למערכת בריאות.

אז הייתי בשירותים המשפטיים בערך תשעה חודשים כשהרעיון התחיל להתגבש בראשי. וידעתי שאני צריכה לספר לג'ף פורסל, עורך הדין שלי, שהחלטתי לעזוב. וחששתי נורא, כי חשבתי שהוא יתאכזב ממני שאני נוטשת את הקליינטים שלנו למען רעיון משוגע. וישבתי איתו ואמרתי, "ג'ף, יש לי רעיון שאנחנו יכולים להזיז סטודנטים לעזור לצרכים הבסיסיים של מטופלים". ואני היה כנה, כל מה שרציתי הוא שהוא לא יכעס עלי. אבל הוא אמר כך, "רבקה, כשיש לך חזון, יש לך מחויבות לממש אותו, את חייבת ללכת אחר החזון." וכל מה שהיה לי לומר היה "וואו. זה קצת מלחיץ." כל מה שרציתי הוא ברכה, לא רציתי מנדט. אבל האמת היא שכל דקה בחיי מאז אני רודפת אחר החזון הזה.

אני מאמינה כי לכולנו יש חזון למערכת הבריאות בארץ הזאת. ואני מאמינה כי בסוף היום כשאנחנו מודדים את מערכת הבריאות שלנו, זה לא יהיה על פי מחלות שנרפאו, אלא על פי מחלות שנמנעו. זה לא יהיה על ידי פלאי הטכנולוגיה או התחכום של המתמחים שלנו, אלא על ידי הנדירות בהם משתמשים בהם. וחשוב מכל אני מאמינה שכאשר נמדוד את מערכת הבריאות, זה היה לא על פי איך המערכת הייתה , אלא על פי מה שבחרנו שתהייה..

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)