רג'אווה ק.ק.: מה תוכנית '200 השנה' שלכם?

לפני 75 שנה בערך, סבי, כאיש צעיר, נכנס לאוהל שעבר שינוי לכדי אולם קולנוע בדומה לזה, והוא התאהב ללא תקנה באישה שראה על "מסך הכסף": לא אחרת ממיי ווסט, כאב הלב של שנות ה-30, והוא מעולם לא יכול היה לשכוח אותה. למעשה, כאשר נולדה ביתו שנים רבות לאחר מכן, הוא רצה לקרוא לה על שם מיי ווסט, אבל האם אתם יכולים לדמיין ילדה הודית בשם מיי ווסט? המשפחה ההודית אמרה, אין סיכוי!

אז כשאחי התאום קשאבה נולד, הוא החליט לטפל עם איות השם קשאבה. הוא אמר, אם מיי ווסט יכולה להיות מ-י-י, אז למה קשאבה לא יכול להיות ק-איי-אי? אז הוא שינה את האיות של קשאבה. עכשיו לקשאבה היה בן שנקרא רהאן לפני מספר שבועות. הוא החליט לאיית, או, בעצם, לשנות את האיות של רהאן עם איי-אי .

אתם יודעים, סבי נפטר לפני שנים רבות כשהייתי קטן, אבל אהבתו למיי ווסט חייה עדיין כשגיאות כתיב בדי.אן.איי של הצאצאים שלו. זה בשבילי מורשת מוצלחת. (צחוק)

אתם יודעים, באשר אליי, לאישתי ולי יש פרוייקט מורשת משוגע משלנו. אנחנו למעשה יושבים כל כמה שנים, מתווכחים, לא מסכימים, רבים, ולמעשה מגיעים לתוכנית '200 השנה' שלנו.

החברים שלנו חושבים שאנחנו משוגעים. ההורים שלנו חושבים שאנחנו קוקו. מפני, שאתם יודעים, שנינו מגיעים ממשפחות שהן ממש מעריצות ענווה ותבונה, אבל שנינו אוהבים לחיות גדול מהחיים. אני מאמין בקונספט של רג'ה יוגי: תהיה בן אדם לפני שאתה הופך לסגפן. זה אני ככוכב רוק, אפילו אם זה בתוך הבית שלי. אתם יודעים?

אז כשנטרה ואני ישבנו כדי להכין את התוכנית הראשונה שלנו לפני 10 שנים, אמרנו שאנחנו רוצים שהמיקוד של התוכנית הזו יהיה מעבר לעצמנו. ומה אנחנו מתכוונים במעבר לעצמנו?

ובכן 200 שנה, חישבנו, זה בסוף הקשר הישיר שלנו עם העולם. אין אף אחד שאני אפגוש בחיי שיחיה מעבר ל-200 שנה, אז חשבנו שזה מקום מעולה בו אנחנו צריכים להציב את התוכנית שלנו ולתת לדמיון שלנו לעוף.

אתם יודעים, אני אף פעם לא האמנתי במורשת. מה אני עומד להשאיר אחרי? אני אומן. עד שיצרתי קריקטורה על 9/11. זה יצר לי כל כך הרבה צרות. כל כך התרגזתי. אתם יודעים, קריקטורה שהיתה אמורה להיות קריקטורת השבוע ובסופו של דבר נשארה הרבה יותר.

עכשיו אני בעסק של יצירת אומנות שבטוח תשרוד אחרי, ואני חושב על מה אני רוצה להשאיר אחרי דרך הציורים האלה.

אתם יודעים, קריקטורת ה-9/11 הרגיזה אותי כל כך שהחלטתי שאני לעולם לא אצייר קריקטורות יותר. אמרתי, אני לעולם לא אעשה יותר פרשנות כנה פומבית שוב.

אבל כמובן שהמשכתי ליצור אומנות שהיתה כנה ובסיסית, מפני ששכחתי מאיך אנשים הגיבו לעבודות שלי.

אתם יודעים, לפעמים לשכוח זה כל כך חשוב כדי להשאר אידיאליסטי. אולי אובדן הזיכרון הוא כה חיוני לשרידות שלנו כבני אנוש.

אחד הדברים חשובים ביותר בתוכנית '200 השנה' שלי שנטרה ואני כותבים הוא מה לשכוח בנוגע עצמנו. אתם יודעים, אנחנו לוקחים כל כך הרבה מטען, מהורינו, מהחברה שלנו, מכל כך הרבה אנשים -- פחדים, חוסר בטחון -- ותוכנית '200 השנה' שלנו באמת מפרטת את כל בעיות הילדות שלנו שאנחנו צריכים לשכוח. למעשה שמנו תאריך תפוגה על כל בעיות הילדות שלנו. התאריך האחרון ששמתי היה, אמרתי, אני עומד להפיג את הפחד שלי מחמותי השמאלנית, הפמיניסטית, וזה היום הוא היום! (צחוק) היא צופה. (צחוק)

בכל אופן, אתם יודעים, אני באמת מקבל החלטות כל הזמן על איך אני רוצה לזכור את עצמי, וזה סוג ההחלטה הכי חשוב שאני עושה. וזה מתורגם ישירות לציורים שלי. אבל כמו חברי, אני יכול לעשות את זה ממש טוב בפייסבוק, פינטרסט, טוויטר, פליקר, יוטיוב. רק תגידו ואני שם. התחלתי להוציא למיקור חוץ את הזיכרון שלי לעולם הדיגיטלי, אתם יודעים? אבל זה בא עם בעיה. זה כל כך קל לחשוב על טכנולוגיה כמטפורה לזיכרון, אבל המוחות שלנו לא מכשירי זיכרון מושלמים כמו טכנולוגיה. אנחנו זוכרים רק מה שאנחנו רוצים. לפחות אני ככה. והייתי רוצה לחשוב שהמוחות שלנו הם אוצרים מוטים של הזיכרון שלנו, אתם יודעים? ואם טכנולוגיה היא לא המטפורה לזיכרון, אז מה היא?

נטרה ואני משתמשים בטכנולוגיה שלנו ככלי בתוכנית '200 השנה' שלנו כדי ממש לאצור את המורשת הדיגיטלית שלנו.

זו תמונה של אימי, והיא פתחה לאחרונה חשבון פייסבוק. אתם יודעים לאן זה הולך. והייתי מאוד תומך עד שהתמונה הזו הופיעה בדף הפייסבוק שלי. (צחוק)

ולמעשה הסרתי את התיוג של עצמי בהתחלה, ואז הרמתי את הטלפון, ואמרתי, "אמא, את לעולם לא תשימי תמונה שלי בבקיני שוב." והיא אמרה, "למה? אתה נראה כל כך חמוד יקירי." ואמרתי, "את פשוט לא מבינה."

אולי אנחנו הדור הראשון שבאמת מבין את האצירה הדיגיטלית של עצמנו. אולי אנחנו הראשונים אפילו לתעד באופן אקטיבי את החיים שלנו.

אתם יודעים, בין אם אתם מסכימים עם, אתם יודעים, מורשת או לא, אנחנו למעשה משאירים מאחור עקבות דיגיטליות כל הזמן. אז נטרה ואני באמת רצינו להשתמש בתוכנית '200 השנה' שלנו כדי לאצור את המורשת הדיגיטלית הזאת, ולא רק מורשת דיגיטלית אלא אנחנו מאמינים באצירת המורשת של העבר שלי וגם העתיד שלי.

איך, אולי תשאלו?

ובכן, כשאני חושב על העתיד, אני לעולם לא רואה את עצמי נע קדימה בזמן. אני למעשה רואה את הזמן נע לאחור כלפי. אני יכול ממש לדמיין את העתיד שלי מתקרב. אני יכול להתחמק ממה שאני לא רוצה ולמשוך את מה שאני רוצה. זה כמו במשחק וידאו של מסלול מכשולים. והשתפרתי יותר ויותר בלעשות את זה. אפילו כשאני מצייר, אני למעשה מדמיין שאני מאחורי הציור, הוא כבר קיים, ומישהו מביט בו, ואני רואה אם הם מרגישים את זה בקרביהם. האם הם מרגישים את זה מהלב, או שזה רק דבר מחשבתי? וזה באמת מיידע את הציור שלי. אפילו כשאני עושה תערוכה, אני באמת חושב על, מה אנשים צריכים לקחת איתם?

אני זוכר שכשהייתי בן 19, עשיתי, רציתי לעשות את תערוכת האומנות הראשונה שלי, ורציתי שכל העולם ידע עליה. לא הכרתי את TED אז, אבל מה שעשיתי היה שסגרתי את עיניי חזק, והתחלתי לדמיין. יכולתי לדמיין אנשים מגיעים, לבושים יפה, נראים יפה, הציורים שלי עם כל התאורה, ובהדמיה שלי ראיתי למעשה שחקנית מאוד מפורסמת שמשיקה את התערוכה שלי, נותנת לי אמינות. והתעוררתי מההדמיה שלי ואמרתי, מי זו הייתה? לא יכולתי להגיד אם זו הייתה שבנה אזמי או רקה, שתי שחקניות הודיות מאוד מפורסמות, כנו המריל סטריפ של הודו.

ובסופו של דבר, למחרת בבוקר כתבתי מכתב לשתיהן, ושבנה אזמי ענתה, ובאה והשיקה את התערוכה הראשונה שלי לפני 12 שנה. ועם איזה זבנג זה התחיל את הקרירה שלי! אתם יודעים, כשאנחנו חושבים על זמן בדרך זו, אנחנו יכולים לאצור את רק את העתיד אלא גם את העבר. זו תמונה של משפחתי, וזו נטרה, אשתי. היא היוצרת-שותפה של תוכנית '200 השנה' שלי.

נטרה היא מורה להסטוריה בבית ספר תיכון. אני אוהב את נטרה, אבל אני שונא היסטוריה. אני תמיד אומר, "נטס, את חייה בעבר בזמן שאני אצור את העתיד, וכשאני אסיים, את יכולה ללמוד על זה." (צחוק)

היא החזירה לי חיוך ביקורתי, וכעונש, היא אמרה, "מחר אני מלמדת כיתה את ההסטוריה ההודית, ואתה תשב בה, ואני אתן לך ציון."

ואני כאילו, "אוי אלוהים." הלכתי.

למעשה הלכתי וישבתי בשיעור שלה. היא התחילה בלתת לתלמידים מסמכים ממקור ראשון מהודו, פקיסטן, ומאנגליה, ואמרתי, "וואו." אז היא ביקשה מהם להפריד עובדות מהטיות. ואמרתי "וואו," שוב. אז היא אמרה, "תבחרו את העובדות וההטיות שלכם ותצרו תמונה של הסיפור שלכם על כבוד."

הסטוריה ככלי הדמיה? קיבלתי כל כך הרבה השראה.

הלכתי ויצרתי גירסה משלי של ההסטוריה ההודית. למעשה כללתי סיפורים מסבתי. היא עבדה במרכזיית הטלפונים, והיא הייתה שומעת למעשה שיחות בין נהרו ואדווינה מאונטבטן. והיא נהגה לשמוע כל מיני דברים שהיא לא הייתה אמורה לשמוע. אבל, אתם יודעים, כללתי דברים כאלה. זו הגרסה שלי להסטוריה ההודית.

אתם יודעים, אם זה ככה, הסתבר לי שאולי, רק אולי, המטרה העיקרית של מוחינו הוא לשרת את היושר שלנו. לכו תגידו לפייסבוק להבין את זה!

נטרה ואני לא כותבים את תוכנית '200 השנה' שלנו עבור מישהו אחר שיבוא ויבצע אותה בעוד 150 שנה. דמיינו לקבל חבילה שאומרת, מהעבר, אוקיי עכשיו אתם אמורים לבלות את שארית חייכם בלעשות את כל זה. לא. אנחנו למעשה כותבים את זה רק כדי להציב את הכוונות שלנו נכון.

אתם יודעים, נהגתי להאמין שחינוך הוא הכלי הכי חשוב כדי להשאיר מורשת בעלת משמעות. חינוך הוא נפלא. הוא באמת מלמד אותנו מי אנחנו, ועוזר לנו לשים את עצמנו בהקשר בעולם, אבל זה באמת היצירתיות שלי שלימדה אותי שאני יכול להיות הרבה יותר ממה שהחינוך שלי אמר לי שאני.

הייתי רוצה לטעון שיצירתיות היא הכלי הכי חשוב שיש לנו. היא מאפשרת לנו ליצור את מי שאנחנו, ולאצור את מה שיהיה.

הייתי רוצה לחשוב -- תודה לך.

הייתי רוצה לחשוב על עצמי כמספר סיפורים, היכן שהעבר והעתיד שלי הם רק סיפורים, הסיפורים שלי, מחכים שיספרו אותם ויספרו אותם שוב. אני מקווה שלכולכם תהיה יום אחד ההזדמנות לחלוק ולכתוב את סיפור '200 השנה' שלכם.

תודה רבה לכם.

שוקראן! (מחיאות כפיים)