ראג'ווה ק.ק: 5 תקופות חיים של אמן

זה היה בכיתה ב', אני חושב, כשנתפסתי מצייר פסל ערום של מיכאלנג'לו . נשלחתי מייד לחדרה של מנהלת בית ספרי, מנהלת בית ספרי, נזירה מתוקה, התבוננה במחברתי בגועל, דיפדפה בין העמודים, ראתה את כל ציורי העירום -- האמת היא, נהגתי לצפות באימי מציירת ופשוט חיקיתי אותה -- והנזירה סטרה לי בפנים ואמרה, "אלוהים אדירים, התחיל כבר בגיל כזה הילד."

לי לא היה שום מושג על מה היא מדברת, אבל זה היה משכנע מספיק עבורי לא לצייר שוב לעולם עד שהגיעה כיתה ט'. תודות להרצאה ממש משעממת התחלתי לצייר קריקטורה של המורים שלי. וכמו שאתם בוודאי מדמיינים, זכיתי להמון פופולריות. אני לא עוסק בספורט, אני ממש גרוע בספורט. אין לי את הגדג'טים הכי מפוארים בבית. אני לא בראש הכיתה. כך שבשבילי, הקריקטורות סיפקו לי סוג של זהות. נעשתי פופולרי, אבל פחדתי שאתפס שוב. אז מה שעשיתי זה שבזריזות הרכבתי קולאג' של כל המורים שלי, היללתי את מנהל בית הספר שלי, שמתי אותו ממש במרכז, ושלחתי לו אותו במתנה. הוא נהנה מאוד לצחוק על חשבון המורים האחרים ותלה את הקולאז' על לוח המודעות. (הקהל צוחק) זה חלק מהקולאז'. ואני הפכתי לגיבור של בית הספר. כל התלמידים הבוגרים ממני הכירו אותי. הרגשתי ממש מיוחד.

אני חייב לספר לכם מעט על המשפחה שלי. זאת אמא שלי. אני אוהב אותה בטירוף. היא זו שלמדה אותי איך לצייר אבל, מעל הכל, היא לימדה אותי איך לאהוב. היא קצת ילדת פרחים. היא אמרה לי, " אל תגיד את זה," אבל אני אומר את זה בכל זאת. שאר המשפחה שלי הם אקדמאים משעממים, עסוקים באיסוף תארים מאוניברסיטאות פאר שילכו טוב עם רכב השגריר הקלאסי שלנו. אבא שלי הוא קצת שונה. אבא שלי האמין בגישה הוליסטית לחיים. ולמען האמת, בכל פעם שהוא לימד אותי, הוא נהג לומר, "אני שונא את הספרים האלו, אני שונא אותם כי הספרים האלו חטופים בידי המהפכה התעשייתית."

בעוד הוא עדיין החזיק בהשקפת העולם הזו, אני הייתי בן 16, השגתי לעצמי את עורך הדין הטוב בעיר, אחי הגדול קארטיק הושבתי אותו, ואמרתי לו, "אבא, אני החלטתי שהחל מהיום אני הולך להיות ממושמע, אני הולך להיות סקרן, אני הולך ללמוד כל יום דבר חדש, אני מתכוון להיות מאוד חרוץ, ואני לא הולך להיות תלוי במשפחה לא ריגשית ולא כלכלית." והוא ממש התרשם. הוא התרגש עד דמעות. הוא היה כבר מוכן לחבק אותי. ואז אמרתי לו, "שמור על המחשבה הזאת רגע." אמרתי, "אז אני יכול לעזוב את בית הספר?"

אבל, אם תרשו לי לקצר את הסיפור, אכן עזבתי את בית הספר על מנת לפתח קריירה כאמן קריקטורות. בטח עשיתי כ-30,000 קריקטורות. נהגתי לצייר ימי הולדת, חתונות, גירושים, כל דבר לכל אחד שרצה להשתמש בשירותי. אבל מעל הכל, לאורך מסעותיי, לימדתי ילדים לצייר קריקטורות. ובתמורה, למדתי איך להיות ספונטני. ומשוגע ופסיכי וכיפי. כשהתחלתי ללמד ילדים, חשבתי אולי עלי לעשות זאת באופן מקצועי. כשהייתי בן 18 פתחתי בית ספר משלי. אבל, בחור בן 18 שמנסה לפתוח בית ספר יתקשה מאוד אלא עם כן יש לו נותן חסות גדול או תומך גדול.

אז דפדפתי לי בדפי מגזין הטיימס ההודי כשגיליתי שראש ממשלת הודו מבקר בעיר מולדתי, בנגלור. וכמו שאתם בטח יודעים, באותה מידה שכל אמן קריקטורות במערב מכיר את בוש, ואם יצא לאותו אמן קריקטורות לפגוש את בוש, זה יהיה כיף גדול מאחר והפנים שלו הם גן עדן לאמן הקרירטורות. הייתי חייב לפגוש את ראש הממשלה שלי. הלכתי למקום בוא המסוק שלו היה מיועד לנחות. ראיתי שכבות של אבטחה. הצלחתי לפלס את דרכי דרך שלוש שכבות של אבטחה בכך שהרשמתי את השומרים עם הקריקטורות שלי, אבל נתקעתי! נתקעתי בשכבה השלישית. ומה שקרה, למזלי, זה שהבחנתי במדען גרעין שציירתי עבורו קריקטורות במסיבה שערך. ניגשתי עליו, ואמרתי, "שלום, אדוני. מה שלומך?" הוא אמר, "מה אתה עושה פה, ראג'ווה?" עניתי לו, "הגעתי כדי לפגוש את ראש הממשלה." הוא אמר, "או, גם אני." קפצתי למכוניתו, ולדרך יצאנו מבעד לשכבות האבטחה הנותרות. (מחיאות כפיים) תודה רבה. הושבתי אותו, איירתי אותו, ומאותו יום איירתי מאות מפורסמים.

זה אחד האייורים שזכורים לי לטובה סלמן ראשדי קצת התעצבן כמדומני בגלל, שאם תבחינו, שיניתי מעט את המפה של ניו-יורק. (הקהל צוחק) בכל אופן, השקופית הבאה שאני הולך להראות לכם -- (הקהל צוחק) אולי כדאי שאני פשוט אכבה את זה? השקופית הבאה שאני הולך להראות לכם, היא קצת יותר רצינית. התלבטתי אם לכלול אותה במצגת שלי בגלל שהקריקטורה הזו פורסמה לא זמן רב אחרי אסון התאומים. מה שהיה עבורי, אבחנה מאוד תמימה, התגלה כאסון. באותו ערב, הגעתי הביתה וגיליתי מאות מכתבי נאצה, מאות אנשים שכתבו לי שהם יכלו לחיות יום נוסף מבלי לראות את זה. נתבקשתי גם לעזוב את האיגוד, איגוד אמני קריקטורות אמריקני, בשבילי האיגוד היה עוגן. זה השלב בו הבנתי, שקריקטורות הן בעלות עוצמה רבה, אומנות ואחריות הולכות יד ביד.

על כל פנים, החלטתי שאני צריך לקחת הפסקה. עזבתי את עבודתי בעיתון, סגרתי את בית הספר שלי, ארזתי את העפרונות, המכחולים והדיו שלי, והחלטתי לצאת לטייל. בעוד טיילתי, אני זוכר, פגשתי קשיש מקסים, בעודי מאייר קריקטורה, שהתברר כאמן, באיטליה. הוא הזמין אותי לסטודיו שלו. הוא אמר לי, "קפוץ לבקר" כשהגעתי לשם, ראיתי משהו ממש מטריד. ראיתי מעין פורטרט של גוויתו העירומה תלוי מן התיקרה. אמרתי, "אלוהים אדירים. מה זה הדבר הזה?" ושאלתי אותו, והוא ענה, "אה, הדבר הזה? בלילה, אני מת. ובבוקר, אני נולד מחדש." חשבתי שהוא מטורלל, אבל משהו ברעיון הזה נגע בי. אהבתי את זה. חשבתי שיש בזה משהו יפהפה. אז אמרתי, "אני מת, לכן אני צריך להיוולד מחדש."

אם כך, רציתי להיות צייר כמוהו, מלבד העובדה, שאני לא יודע איך לצייר. אז ניסיתי לגשת לחנות לדברי אומנות. אתם ידעתם שיש מאות סוגים של מכחולים. תשכחו מזה, הם יבלבלו אתכם גם אם אתם יודעים איך לצייר. אז החלטתי, אני הולך ללמוד לצייר בעצמי. מייד אני אראה לכם סרטון קצרצר שמראה לכם איך ציירתי וקצת על העיר שלי, בנגלור (מוזיקה) הם היו צריכים להיות גדולים מהחיים. הכל היה צריך להיות גדול. הציור שאחריו היה אפילו גדול יותר. ואפילו גדול יותר. ובשבילי זה היה, הרגשתי צורך לרקוד בזמן שאני מצייר. זו היתה תקופה מרגשת. לא רק זה, אפילו התחלתי לצייר רקדניות. פה למשל תאכלו לראות רקדנית פלמנקו, עם זאת היתה רק בעיה אחת. לא הכרתי את תנועות הריקוד, אז התחלתי לעקוב אחריהן, הרווחתי קצת כסף, מכרתי את הציורים שלי ומייד מיהרתי לצרפת או ספרד כדי לעבוד איתן. זו היא פאפה לינארס, רקדנית פלמנקו ידועה.

אבל היתה לי רק בעיה אחת, הציורים שלי לא רקדו. לא משנה כמה אנרגיה השקעתי בהם בזמן שהכנתי אותם, הם אף פעם לא רקדו. אז החלטתי -- הייתי לי מעין התגלות משוגעת בשתיים בבוקר. הזמנתי כמה ידידות שלי, וציירתי על הגוף שלהן. ולאחר מכן ביקשתי מהן לרקוד מול אחד מצייורי. ולפתע, הציורים שלי התעוררו לחיים. ואז הייתי מספיק בר מזל להציג את המופע הזה בקליפורניה ביחד עם קירקס ולוסיטי. וישבתי כמוכם אי-שם בקהל. וראיתי את העבודה שלי קמה לחיים. אתם יודעים, בדרך כלל אתה עובד בבידוד, ומציג בגלרייה, אבל במקרה הזה, היצירה קמה לחיים, והיו איתי אמנים נוספים שעבדו איתי.

המאמץ המשותף היה נפלא. אמרתי לעצמי, אני הולך לשתף פעולה עם כל מי שאפגוש. התחלתי לעסוק באופנה. זו תערוכת אופנה שערכנו בלונדון שיתוף הפעולה הטוב ביותר, כמובן, היה עם ילדים. הם חסרי רחמים, הם כנים, אבל הם מלאים באנרגיה וכיף. זו עבודה שעשיתי, זו ספריה שעיצבתי עבור איגוד רובין הוד. ואני חייב לומר, ביליתי קצת זמן בברונקס עבדתי עם ילדים. ובתמורה לעבודה שעשיתי שם הם לימדו אותי איך להיות מגניב אני לא חושב שהצלחתי במיוחד, אבל הם ניסו בכל זאת. הם אמרו לי, "אל תגיד מצטער, תגיד, טעות שלי." (הקהל צוחק)

ואז אמרתי לעצמי, כל זה טוב ויפה אבל אני רוצה לצייר כמו צייר אמיתי. השכלה אמריקאית היא כל כך יקרה. הייתי בהודו באותו הזמן, צעדתי לי ברחוב, וראיתי צייר שלטי חוצות. והחברה האלה מציירים ציורים עצומים, והם נראים ממש טוב. ותהיתי איך הם מצליחים לעשות את זה מכל כך קרוב. אז יום אחד, נקרתה בדרכי ההזדמנות לפגוש את אחד החברה האלה, ואמרתי לו, "איך אתה מצייר ככה? מי למד אותך?" הוא ענה לי, "אה, זה מאוד פשוט. אני יכול ללמד אותך, אבל לצערי אנחנו עוזבים את העיר, בגלל שצייריי שלטי חוצות זה דבר שאבד עליו הקלח, מאחר והדפסה דיגיטלית החליפה אותם לגמרי." אמרתי לו, בתמורה ללימודי ציור, אני אתמוך בכם, וכך הקמתי חברה. ומאז, אני מצייר בכל מקום. זו ציור שעשיתי של אישתי בדירה שלי. זה ציור נוסף. ולמעשה, התחלתי לצייר על כל דבר. והתחלתי לשלוח אותם ברחבי העיר.

מאחר והזכרתי את אישתי, שיתוף הפעולה החשוב ביותר היה איתה, נאייטרה. נאייטרה ואני נפגשנו כשהיא הייתה בת 18. אני הייתי בטח בן כ-19 וחצי אז, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני גרתי בהודו. היא באמריקה. היא נהגה לבוא כל חודשיים לבקר אותי, ואז אמרתי, אני הגבר, אני הגבר, ואני הוא זה שצריך לבוא לבקר. אני צריך לחצות שבעה אוקיינוסים, ואני צריך לבקר אותה. עשיתי את זה פעמיים, והתרוששתי. אז אמרתי לה, "נייט'ס,אני לא יודע מה לעשות?" אז היא אמרה לי, " למה שלא תשלח לי את הציורים שלך? אבא שלי מכיר כמה חברה עשירים. ננסה לרמות אותם שיקנו את הציירים שלך, ואז..." אבל הסתבר לנו, אחרי ששלחתי את העבודות אליה, שהחברים של אביה, כמו רובכם פה, הם חנונים. אני סתם מתלוצץ. (הקהל צוחק) עכשיו, הם באמת היו חנונים גדולים, והם לא הבינו הרבה בנוגע לאומנות. אז נאייטרה מצאה את עצמה תקועה עם 30 ציורים שלי.

אז מה שעשינו זה ששכרנו רכב מסחרי קטן ונסענו לאורך כל החוף המזרחי בניסיון למכור את הציורים. היא יצרה קשר עם כל אחד שהיה מוכן לרכוש את העבודות שלי. היא הרוויחה מספיק כסף, היא מכרה את כל האוסף והרוויחה מספיק כסף בכדי להעביר אותי לארבע שנים עם עורכי דין, חברה, כל הסיפור, והיא הפכה להיות האמרגנית שלי. זה אנחנו בניו-יורק. שימו לב למשהו, פה אנחנו שווי ערך. משהו קרה במהלך הדרך. (הקהל צוחק)

אבל זה הביא לי -- העובדה שנאייטרה ניהלה את הקריירה שלי -- זה הביא לי המון הצלחה. הייתי ממש מאושר, תפסתי מעצמי קצת כוכב רוק. אהבתי את תשומת הלב. זה כל החשיפה שקיבלנו, ואז חשבנו, זה הזמן לחגוג. ואני אמרתי הדרך הטובה ביותר לחגוג תהיה להתחתן עם נאייטרה. אמרתי לה, "בואי נתחתן." אמרתי לה גם, "לא סתם חתונה. בואי נזמין את כל מי שעזר לנו, כל האנשים שקנו את העבודות שלנו." ולא תאמינו, אבל הרכבנו רשימה של 7,000 איש, שעזרו לנו -- רשימה מגוחכת לגמרי, אבל הייתי נחוש בדעתי להביא אתום להודו, אז -- רבים מהם כבר היו בהודו. מאה וחמישים אמנים התנדבו לעזור לי בחתונה. היו לנו מעצבי אופנה, אמני מיצב, דוגמניות, היו לנו מאפרים מקצועיים, צורפים, כל מיני סוגים של אנשים שעבדו איתי על מנת להפוך את החתונה שלי למיצג אומנותי. היה לי גם מיצג מיוחד כמחווה לחתני. הטלתי על פסלי הירקות לעבוד על זה בשבילי.

אבל כל ההתרגשות הזו הובילה לכך שהעיתונות כתבה עלינו. הופענו בעיתונים, אנחנו עדיין מופיעים פה ושם בחדשות, שלוש שנים לאחר מכן, אבל, לרוע המזל, דבר טרגי קרה ממש לאחר מכן. אמא שלי חלתה מאוד. אני אוהב את אמא שלי ונאמר לי לפתע שהיא עומדת למות. והם אמרו לי, אתה צריך להיפרד ממנה, אתה צריך לעשות את מה שאתה צריך לעשות. ואני הייתי הרוס. היו לי הופעות קבועות לכל השנה הקרובה. הייתי בשוונג. ולא יכולתי. פשוט לא יכולתי.

חיי לא היו חיים. לא יכולתי לחיות את אורך החיים הזה יותר. התחלתי לחקור את הנבכים האפלים יותר של המוח האנושי. כמובן, העבודה שלי הפכה למכוערת, אבל דבר נוסף קרה. איבדתי את כל הקהל שלי. כוכבי הבוליווד שנהגתי לבלות איתם ושנהגו לקנות את העבודות שלי נעלמו. האספנים, החברים, העיתונות, כולם אמרו, "נחמד, אבל תודה." "לא תודה" יותר נכון. אבל רציתי שאנשים באמת ירגישו את העבודה שלי מהקרביים שלהם, בגלל שבאמת ציירתי מהקרביים שלי. אם יופי זה מה שהם רצו, אמרתי, זה היופי שאני מוכן לספק לכם. זה עסק בפוליטיקה. מין הסתם, אף אחד מהם לא אהב את זה.

העבודות שלי הפכו גם אוטוביוגרפיות. בנקודה הזו, דבר נוסף קרה. חבר מאוד, מאוד יקר שלי יצא מהארון, ובהודו באותו תקופה, היה זה בלתי חוקי להיות הומוסקסואל, וזה מבחיל לראות כיצד אנשים מגיבים לאדם הומוסקסואל. הייתי מאוד מרוגז. אני זוכר את התקופה בה אמי נהגה להלביש אותי כמו ילדה קטנה -- זה אני בתמונה -- היא פשוט רצתה בת, והיו לה רק בנים. (הקהל צוחק) על כל פנים, אני לא יודע מה יאמרו החברים שלי אחרי השיחה הזו. זה סוד.

בכל אופן, אחרי הסיפור הזה, העבודות שלי נעשו קצת אלימות. התעסקתי באותה פעולה זיכרית שעליך לא לעשות. ודיברתי על החולשה שבמיניות הגברית. הפעם, לא רק האספנים שלי נעלמו, הפעילים הפוליטיים החליטו לנדות אותי ולאיים עלי ולאסור עלי מלהציג. זה נהיה מלוכלך, ואני קצת פחדן. אני לא יכול להתמודד עם איום. זה היה איום גדול.

אז, החלטתי שהגיע הזמן לסיים ולחזור הביתה. הפעם אמרתי לעצמי, בו ננשא דבר חדש. אני צריך להוולד מחדש. וחשבתי הדרך הטובה ביותר, כמו שרבים מכם שיש להם ילדים יודעים, הדרך הטובה ביותר לחתום חוזה חדש עם החיים, זה להביא ילד לעולם. החלטתי להביא ילד לעולם, ולפני שעשיתי את זה, למדתי בחיפזון מהם הדברים שיכולים להשתבש. איך משפחה יכולה לההפך ללא מתפקדת? ורודרה נולד. זה הוא בני הקטן.

ושני דברים קסומים התרחשו אחרי שהוא נולד. אמי באורך נס החלימה אחרי ניתוח מורכב, והאיש הזה נבחר נשיא המדינה הזו. ישבתי לי בבית וצפיתי. התחלתי לדמוע ואמרתי שם אני רוצה להיות. אז נאייטרה ואני אספנו את החיים שלנו, סגרנו את כל מה שהיה ברשותנו, והחלטנו לעבור לניו-יורק וזה צולם רק לפני שמונה חודשים.

עברתי בחזרה לניו-יורק, העבודה שלי השתנתה. כל הנוגע לעבודות שלי הפוך להיות שובב יותר. לזה קראתי "מה לעזאזל חשבתי לעצמי?" זה מדבר על גילוי עריות שכלי. אתם יודעים, אני אולי נראה ילד נחמד, תמים ומתוק. אבל אני לא. אני מסוגל לחשוב על כל דבר. אבל אני מאוד מתורבת בפעולות שלי, אני מבטיח לכם. (הקהל צוחק) זה איזה מקבץ של קריקטורות.

ולפני שאלך, הייתי רוצה לספר לכם סיפור קצר. שוחחתי עם אמי ואבי הבוקר, ואבא שלי אמר לי, "אני יודע שיש לך כל כך הרבה שאתה רוצה לאמר, אבל אתה חייב לדבר על העבודה שלך עם ילדים" אז אמרתי, בסדר.

אני עובד עם ילדים בכל רחבי העולם וזו שיחה שלמה בפני עצמה, אבל אני רוצה להותיר אתכם עם סיפור אחד שממש, ממש העניק לי השראה. פגשתי את בלינדה כשהיא היתה בת 16. אני הייתי בן 17. הייתי באוסטרליה, ולבלינדה היה סרטן, ונאמר לי שהיא לא צפויה לחיות עוד זמן רב. הם, למעשה, אמרו לי שלושה שבועות. נכנסתי לחדרה, ושם מצאתי ילדה ביישנית והיא היתה קרחת, והיא ניסתה להסתיר את הקרחות שלה. שלפתי את העט שלי, והתחלתי לצייר לה על הראש וציירתי לה כתר. ואז התחלנו לדבר, ובילינו נפלא ביחד -- סיפרתי לה איך מצאתי את דרכי לאוסטרליה, על איך שטיולתי כתרמילאי ואת מי רימיתי, ואיך נקנסתי, וכל שאר הסיפורים. וציירתי לה את הכל. ואז עזבתי. בלינדה מתה וכמה ימים לאחר מותה, פרסמו ספר שהיא כתבה, והיא השתמשה בקריקטורות שלי על הכריכה. והיא כתבה מסר קטן, היא רשמה, "היי ראג', תודה על המסע הקסום סביב העולם בשטיח המעופף."

בשבילי, האומנות היא המסע בשטיח המעופף. אני מקווה שתצטרפו אלי למסע, ותגעו בליבם של ילדים ותהיו כנים. תודה רבה רבה לכם. (מחיאות כפיים)