ר.א. משלקאר: עיצובים פורצי דרך למוצרים בעלי עלות נמוכה מאוד

המטרה העיקרית היא תמיד לקבל תשואה על הכסף שלנו. כל הזמן אנחנו מבקשים לקבל תשואה על הכסף שלנו. מה שאנחנו לא מחפשים הוא תשואה עבור ההמונים, כאשר אנחנו מפיקים תשואה על הכסף שלנו. האם אכפת לנו מארבע מיליארד האנשים אשר רמת הכנסותיהם הינה פחות משני דולר ליום, מה שנקרא "התחתית של הפירמידה"? מהם האתגרים הכרוכים בקבלת תשואה על הכסף שלנו בנוסף לתשואה עבור ההמונים? מה שתיארנו פה זה במונחים של ביצועים מול מחיר. מי שיש לו כסף, כמובן, יכול לקבל תשואה. הוא יכול לקבל מרצדס במחיר גבוה מאוד, עם ביצועים גבוהים מאוד. אך למי שאין כסף, מה קורה? ובכן, הוא ירכב באופניים, ויסחב את משקלו עצמו בנוסף למשקל אחר כלשהו, כדי שיכול להרוויח את לחמו בעבור אותו יום. אמנם, עניים לא נשארים עניים, הם הופכים להיות שכבה נמוכה-בינונית. ואם זה אכן קורה, אזי, כמובן, התנאים משתפרים, והם מתחילים לרכב על קטנועים. אבל האתגר הינו, שוב, כי לא מקבלים הרבה תשואה, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם יותר מאותו קטנוע. העניין הוא האם באותו מחיר תוכל לתת להם תשואה נוספת? תשואה עודפת, בקשר ליכולתם לנסוע ברכב, לקבל את אותו הכבוד, לקבל את אותה הבטיחות, זה הרי נראה בלתי אפשרי.

עכשיו, זה משהו שרואים ברחובות של הודו כל הזמן. אבל, הרבה אנשים רואים את אותו הדבר וחושבים אחרת, ואחד מהם נמצא פה, ראטן טאטא. הדבר המדהים במנהיגינו הינו כי, בנוסף לתשוקה בבטנם, אשר לרובם המוחלט יש, הם גם מאוד חדשניים. חדשן הוא אחד אשר אינו יודע שדבר הוא בלתי אפשרי. הם מאמינים כי הכל אפשרי. אך למנהיגים אדירים כמו ראטן יש חמלה. ומה שאתה אמרת, לקאשמי, הוא נכון מאוד: זה לא רק ראטן טאטא, אלא כל בית טאטא על פני זמן. הרשו לי לאשר את מה שהיא אמרה. אכן, הלכתי יחף עד שהייתי בן 12. נאבקתי לגמור כל יום זה היה עניין מאוד גדול. וכשסיימתי את מבחני ה-SSC, בכיתה יא' עמדתי במקום האחד-עשר מבין 125,000 תלמידים. אבל עמדתי לעזוב את בית הספר, כי אמי הענייה לא יכלה לשלם את דמי הלימוד. וזה היה הודות לקרן טאטא, אשר נתנה לי שישה רופי בחודש, כמעט דולר אחד בחודש על פני שש שנים. ובזכות זה, אני עומד בפניכם. ובכן, זה בית טאטא. (מחיאות כפיים) חדשנות, חמלה ותשוקה. הם מרכיבים את כל זה.

וזו היתה חמלה אשר הציקה להם, כי כאשר הוא ראה - ובכן, הוא אמר לי לפני בערך שמונה או תשע שנים איך הוא נסע במכונית שלו - ודרך אגב, הוא נוהג במכונית שלו - והוא ראה בגשם, משפחה כמו זאת אשר הראתי לכם רטובים ביחד עם תינוקם. והוא אמר, "ובכן, אני חייב לתת להם רכב אשר יוכלו להרשות לעצמם, רכב בלאק אחד, רכב באלפיים דולר." כמובן, ברגע שאומרים כזה דבר אנשים יגידו שזה בלתי אפשרי. וזה מה שסוזוקי אמר. הוא אמר, יתכן שיבנה תלת-אופן עם גלגל חילוף. ותוכל לראות פה את האילוסטרציה. אבל את זה הם לא בנו. הם בנו מכונית אמיתית. ננו. ואציין כי אני עומד על 184 ס"מ ראטן יותר גבוה ממני, ולנו יש מספיק מקום מקדימה ומספיק מקום מאחורה ברכב הספציפי הזה. רכב נפלא. וכמובן, אין הצלחה כמו הצלחה; הציניקנים אז שינו כיוון, ואחד אחרי השני התחילו גם הם להגיד, "כן, אנחנו גם רוצים ליצור רכב במקטע הננו. אנו נייצר רכב במקטע הננו."

ואיך הסיפור הנפלא הזה התגלה, של יצירת הננו? הרשו לי לספר לכם מעט בעניין. לדוגמה, איך התחלנו: ראטן התחיל עם צוות של חמישה מהנדסים, כולם צעירים בשנות העשרים לחייהם. והוא אמר, "אני לא אגדיר לכם את הרכב, אבל כן אגדיר לכם את העלות. העלות הינה לאק אחד, 100,000 רופי, ותסתדרו בתנאים אלה." והוא אמר להם, "תטילו ספק על דברים בלתי ניתנים לספק. תאתגרו את עצמכם." ובנקודת זמן מסויימת, הוא היה כולו שקוע באתגר, עד שהוא עצמו הפך לחבר הצוות. התאמינו? אני עדיין שומע את הסיפור של עיצוב החד-וישר אשר בו השתתף. עד לחצות, הוא חשב. ובבוקר היה חוזר עם כל מיני פתרונות. אך מי היה ראש הצוות? ראש הצוות היה גיריש וואג, בחור בן 34 מפונה. והגיל הממוצע בצוות הננו היה רק 27 שנים.

והם עשו חידושים בעיצוב ומעבר לזה. הם שברו הרבה נורמות של סטנדרטים קונבנציונלים בפעם הראשונה. למשל, מנוע גז עם שני צילינדרים שומש ברכב עם מוט איזון אחד. דבקים החליפו מסמרות. היתה יצירה משותפת, יצירה משותפת ענקית, עם מוכרים וספקים. כל רעיון התקבל בברכה. 100 ספקים הועברו ליד המתקן, ומודלים עסקיים חדשניים פותחו עבור סוכני מכירות רכב. דמיינו כי בן אדם המוכר בדים, למשל, עכשיו מוכר ננו. זאת אומרת, זה היה חידוש אדיר. לחפש פתרונות למקטעים מחוץ למקטע של מכוניות. זה היה חדשנות פתוחה, רעיונות מכל מקום התקבלו בברכה. המנגנון של מושבי מסוקים וחלונותיהם שומש, דרך אגב, בנוסף לדשבורד בהשראת רכבים דו-גלגליים. קווי הדלק והנורות היו בסגנון רכבים דו-גלגליים.

ואולם העיקר היה לקבל יותר מפחות. כל הזמן, קבלת הנחיה. אתה לא רשאי לסתור את ההנחיה הזאת, שהיא 100,000 רופי, 2,000 דולר. ולכן, כל רכיב היה צריך לשרת מטרה נוספת. למשל מעלה המושב שירת כתושבת למושב בנוסף לחלק מבני של הקשיחות הפונקציונלית. מחצית מהחלקים כלולים בננו בהשוואה לרכב פרטי רגיל. האורך קטן בשמונה אחוז, דרך אגב. אבל הרכבים הבסיסיים לעומת זאת שהם שמונה אחוז פחות, יש בהם עשרים ואחד אחוז יותר מקום בפנים.

ומה שקרה היה - יותר מפחות - תוכלו לראות כמה יותר מכמה פחות. כאשר המכונית "מודל טי" הוצגה לראשונה - וזה, דרך אגב, עם כל המספרים מותאמים למחירי 2007 - המודל טי של פורד עלה 19,700 דולר. הפולקסווגן עלה 11,333. ובריטיש מוטור עלה 11,000. והננו עלה בול אלפיים דולר. זאת הסיבה שהתחיל שינוי בפרדיגמה כאשר אותם אנשים אשר לא חלמו שיישבו במכונית, אשר סחבו את כל משפחתם על קטנוע, התחילו לחלום שיהיו במכונית שלהם. והחלומות האלה מתגשמים. הנה תמונה של בית ונהג ומכונית ליד ביתי. שם הנהג הינו נרן. הוא קנה לעצמו ננו. וכפי שרואים, יש מקום פיזי אשר נוצר לו כשהוא מחנה את הרכב ליד רכב של הבעלים, אבל יותר מזה, נוצר מקום בראש "כן, הנהג שלי יגיע במכונית ויחנה אותו." וזאת הסיבה שאני קורא לזה חדשנות טרנספורמטיבית. מדובר לא רק בחדשנות טכנולוגית, אלא חדשנות חברתית.

גבירותיי ורבותיי, זה המקום שבו הנושא המפורסם של לקבל יותר מפחות נהיה חשוב. אני זוכר שדיברתי בעניין זה בפעם הראשונה באוסטרליה, לפני כשנה וחצי, כאשר כיבדו אותי בחברות באקדמיה שלהם. ולא האמנתי כי, בארבעים שנה, הייתי ההודי הראשון שאליו הוענק אותו כבוד. ונושא ההרצאה שלי לכן היה "חדשנות הודית מגנדי להנדסה גנדית" וכיניתי את עיקרון ה"יותר מפחות עבור יותר ויותר אנשים" בשם "הנדסה גנדית". והנדסה גנדית, לדעתי, הינה ההנדסה אשר תקדם את העולם, אשר תחולל שינוי, לא רק בשביל מעטים, אלא עבור כולם. תרשו לי לעבור מנושא ניידות ברכב לניידות אינדיבידואלית עבור אנשים חסרי מזל אשר איבדו את רגליהם. הנה אזרח אמריקאי ובנו עם רגל מלאכותית. מהו מחירה? 20,000 דולר. וכמובן, רגליים אלה מעוצבות כך שאפשר לדרוך רק על מדרכות או רחובות מושלמים.

לצערנו, זה לא המצב בהודו. תוכלו לראות אותו הולך יחף על אדמה מסורבלת, לפעמים בביצות, וכדומה. יותר מזה, לא רק הם הולכים רחוק לעבודה, ולא רק הם רוכבים באופניים לעבודה, הם גם רוכבים בשביל העבודה, כפי שתראו פה. והם מטפסים בשביל העבודה. חייבים לעצב רגל מלאכותית עבור תנאים אלה. מאתגר, כמובן. עבור ארבעה מיליארד אנשים, הכנסותיהם מסתכמות בפחות משני דולר ליום. ואם תציע נעל בעלות של 20,000 דולר מדובר בהכנסות של 10,000 ימי עבודה. פשוט אין להם. ולכן, חייבים לחפש אלטרנטיבות.

וכך נוצר הרגל הג'איפורית בהודו. היתה בה מערכת אספקה והתאמה פרוסתטית אשר היתה מהפכנית יציקה מהירה ורכיבים מודולאריים אשר אפשרו התאמה פרסונאלית של האיבר במקום. יכולת להתאים את זה בעצם בשעה, דרך אגב, כאשר הרגליים האחרות מאותו הסוג לקחו בערך יום שלם, וכדומה. המעטפת החיצונית נוצרת מצינורות פוליאטילין מחוממים בצפיפות גבוהה במקום ביריעות מחוממות ועיצוב ייחודי של קרסול גבוה ומראה אנושית, גמישות וביצועים. והייתי רוצה להראות איך זה נראה ואין זה עובד. (מוזיקה) תראו, הוא קופץ. אתם רואים בכמה לחץ זה יכול לשאת.

כל אדם עם איבר מלמטה מהברך יוכל לעשות את זה. ... מעל האיבר, אכן, יהיה קשה ... "זה כאב?" "לא ... בכלל לא." ... הוא יכול לרוץ קילומטר בארבע דקות ושלושים שניות ...

קילמטר אחד בארבע דקות ושלושים שניות. (מחיאות כפיים) אז בזה מדובר. ולכן המגזין "טיים" שם לב ברגל הזו בעשרים ושמונה דולר, בעצם. (מחיאות כפיים) סיפור נפלא.

בואו נעבור למשהו אחר. אני מדבר אודות לקבל יותר מפחות עבור יותר אנשים. בואו נעבור לנושא הבריאות. דיברנו על ניידות וכדומה, בואו נדבר בעניין הבריאות. מה קורה בתחום הבריאות? אתם יודעים, יש מחלות חדשות אשר דורשות תרופות חדשות. ואם תסתכלו על פיתוח תרופות מלפני עשר שנים ועכשיו, מה קרה? לפני עשר שנים, עלה לנו בערך רבע מיליארד דולר. היום, זה עולה אחד וחצי מיליארד דולר. הזמן שלקח להביא מולקולה חדשה לשוק, אחרי כל הניסויים בבני אדם ובעלי חיים, היה עשר שנים, עכשיו זה חמש עשרה שנים. האם אנחנו מקבלים יותר תרופות בגלל ההשקעה של יותר זמן וכסף? לא, לצערנו. קיבלנו בעבר ארבעים, עכשיו זה ירד לשלושים. אז בעצם, אנחנו מקבלים פחות מיותר עבור פחות ופחות אנשים. למה פחות ופחות אנשים? מפני שהדבר כל כך יקר, אשר מעטים יכולים להרשות לעצמם לקנות אותו.

הנה דוגמא. פסוריאזיס הינה מחלה קשה מאוד של העור. עלות הטיפול הינה עשרים אלף דולר. זריקות של נוגדנים מתחת לעור באלף דולר, דרך אגב, עשרים מהן. זמן לפיתוח - בערך עשר שנים ובערך שבע מאות מיליון דולר. בואו נתחיל ברוח של יותר מפחות עבור יותר אנשים ובואו נעמיד מספר מטרות. למשל, אנחנו לא רוצים את זה בעשרים אלף דולר; אין לנו סכום זה. האם אפשר לעשות את זה במאה דולר? זמן לפיתוח - לא עשר שנים. אנחנו ממהרים. חמש שנים. עלות הפיתוח - כמה מאות מיליוני דולרים. מצטערים - אנחנו לא יכולים להוציא יותר מעשרה מיליון דולר. זה נראה מאוד אמיץ. זה נראה מגוחך לגמרי.

אתם יודעים משהו? זה הושג בהודו. מטרות אלו הושגו בהודו. ואיך הושגו? פעם סר פרנסיס בייקון אמר, "כשתרצה להשיג תוצאות אשר לא הושגו בעבר, פנטזיה טיפשית היא לחשוב שאפשר להשיגן באותן שיטות אשר שומשו בעבר." ולכן, התהליך הסטנדרטי, כאשר מפתחים מולקולה, ומנסים אותו בעכברים ובבני אדם לא משיג את אותן תוצאות - מיליארדי הדולרים אשר הושקעו. חוכמת ההודים היתה להשתמש בידע המסורתי, אולם, לבחון אותו בשיטות מדעיות ולעבור את הדרך הזו מבני אדם לעכברים ושוב לבני אדם, ולא ממולקולה לעכברים לבני אדם. וכאן ההבדל התגלה. ותראו את השילוב הזה של רפואה מסורתית, רפואה מודרנית, מדע מודרני. יזמתי תוכנית גדולה תחת חסות ה-CSIR לפני בערך תשע שנים. יצאו מתוכנית זו לא רק פתרונות לפסוריאזיס, לסרטן ולמגוון רחב של דברים, אשר שינו את כל הפרדיגמה. ותראו כי פריצת הדרך ההודית הזו בתחום הפסוריאזיס שהושגה דרך שיטת הפרמקולוגיה ההפוכה הזו שיטות שונות אלו תוכלו לראות לפני הטיפול ולאחר הטיפול. זה באמת להשיג יותר מפחות עבור יותר ויותר אנשים, כי כל הטיפולים האלה עכשיו ברי-הישג.

תרשו לי רק להזכיר לכם מה אמר מהטמה גנדי. הוא אמר, "כדור הארץ מספק מספיק לצרכים של כל אדם, אך לא לרצונות של כל אדם." פשר הדברים הוא כי חייבים להשיג יותר מפחות ופחות ופחות כדי שנוכל לשתף בזה יותר ויותר אנשים, לא רק הדור הנוכחי, אלא גם דורות העתיד. והוא גם אמר, "כל המצאה מדעית היא יקרת ערך אשר הינה לטובת הכלל." פשר הדברים הינו שהמצאות אלו חייבים להיות עבור יותר ויותר אנשים, ולא רק עבור מעטים. לפיכך, גבירותיי ברבותיי, זה הנושא, להשיג יותר מפחות עבור יותר אנשים. ותשימו לב, כי לא מדובר בלהשיג מעט יותר ממעט פחות. לא מדובר בעלות נמוכה. מדובר בעלות נמוכה ביותר. אי אפשר להגיד כי הטיפול עולה עשר אלף דולר, אך עבור עניים נספק אותו בתשעת אלפים דולר. צר לי, זה אינו עובד. חייבים לתת אותו במאה דולר, מאתיים דולר. האם זה אפשרי? זה נעשה אפשרי, דרך אגב, מסיבות אחרות. אז לא מדובר בעלות נמוכה, מדובר בעלות נמוכה ביותר. לא מדובר במוצרים ברי-הישג, מדובר במוצרים ברי-הישג בצורה קיצונית. בגלל ארבעה מיליארד בני אדם אשר הכנסותיהם הן מתחת לשני דולר ליום. לא מדובר בחדשנות אקסקלוסיבית. מדובר בחדשנות כוללנית. ולכן, לא מדובר בחדשנות הדרגתית, מדובר בחדשנות מהפכנית. הרעיונות חייבים להיות כך שמתחילים לחשוב במונחים אחרים לגמרי. וכן אוסיף, כי לא רק מדובר בלהשיג יותר מפחות עבור יותר אנשים על ידי יותר ויותר אנשים, עד שכל העולם עובד כך.

מאוד נגע לליבי כשראיתי פריצת דרך לאחרונה. לדוגמא, אינקובטורים עבור פעוטים לא נגישים באפריקה. לא נגישים בכפרים בהודו. ופעוטים מתים. אינקובטור עולה אלפיים דולר. ופה יש אינקובטור בעשרים וחמישה דולר אשר מבצע את העבודה ואשר נוצר על ידי מי? על ידי סטודנטים צעירים מאוניברסיטת סטנפורד בפרויקט של יצירת מוצרים ברי-הישג בצורה קיצונית. ליבם במקום הנכון, כמו ראטן טאטא. לא רק מדובר בחדשנות, חמלה ותשוקה - חמלה שבלב ותשוקה שבבטן. זה העולם החדש אותו חייבים ליצור. וזו הסיבה שהמסר הוא של הנדסה גנדית.

גבירותיי ברבותיי, ברצוני לסיים לפני הזמן. גם אני פחדתי משמונה עשרה הדקות האלו. יש לי עוד דקה וחצי. המסר הסופי הוא: הודו נתן מתנה גדולה לעולם. מה היא? במאה העשרים, נתנו לעולם את גנדי. במאה העשרים ואחת, המתנה היא מאוד מאוד חשובה לעולם כולו, בין אם זה משבר כלכלי עולמי, ובין אם זה התחממות גלובלית - כל בעיה שעולה היא בעיה של להשיג יותר מפחות עבור יותר ויותר אנשים - לא רק הדורות הנוכחיים, אלא גם דורות העתיד. וזה יכול לבוא רק מהנדסה גנדית. ובכן, גבירותיי ורבותיי, הנני מתכבד להודיע על המתנה של המאה העשרים ואחת לעולם מהודו הנדסה גנדית.

(מחיאות כפיים)

לקשמי פרטורי: תודה רבהלך, דוקטור משלקאר (ר.א. מקלקאר: תודה רבה לכם.)

ל.פ: שאלה קצרה בשבילך. כשהיית ילד קטן בבית הספר מה היו מחשבותיך, כלומר, מה חשבת שתוכל להיות? מה הניע אותך, לדעתך? האם היה לך חזון? מה הניע אותך?

ראם: אספר לך סיפור שהניע אותי, אשר שינה את חיי. אני זוכר שהלכתי לבית ספר עני, כי אמא שלי לא יכלה לאסוף את עשרים ואחד הרופי, חצי הדולר הזה אשר נדרש בזמן הקבוע. זה היה בית ספר תיכון. זה היה בית ספר עני עם מורים עשירים, ברצינות. ואחד מהם היה מורה לפיזיקה. יום אחד, הוא לקח אותנו החוצה לשמש וניסה להראות לנו איך למצוא אורך המיקוד של עדשה קמורה. העדשה היתה פה. פיסת הנייר היה שם. הוא הזיז אותה למעלה ולמטה. והיתה נקודת אור שם למעלה. ואז הוא אמר, "זה אורך המיקוד". אבל אז הוא החזיק את זה במקום זמן מה, לקשמי, ואז פיסת הנייר נשרפה. כאשר הנייר נשרף, משום מה הוא פנה אליי, אמר לי, "משלקאר, כך, אל תפזר את האנרגיות שלך, אם תמקד את האנרגיות שלך, תוכל להשיג כל דבר שבעולם." זה היה מסר אדיר: תתמקד ותשיג הכל. ואז אמרתי, "המדעים כה נפלאים, שאני חייב להיות מדען." אבל יותר מזה, התמקדו ותוכלו להשיג הכל. ומסר זה, בשיא הרצינות, מאוד חשוב לחברה של היום.

מה עושה אורך המיקוד? יש לו קווים מקבילים, שהם קרני השמש. ומאפיין של קווים מקבילים הינו שהם אינם נפגשים. מה עושה עדשה קמורה? גורמת להם להיפגש. זו המנהיגות של העדשה הקמורה. אתם יודעים מה עושים המנהיגים של היום? עדשה קעורה. מפזרים אותם עוד יותר. אז אני למדתי את הלקח של המנהיגות של עדשה קמורה משם. וכאשר הייתי במעבדה הכימית הלאומית, כאשר הייתי במועצה למחקר תעשיית המדע - ארבעים מעבדות - כאשר שתי מעבדות לא דיברו זו עם זו, אני בניתי צוותים במועצה. וכרגע אני מכהן כנשיא הברית מחקר הבינלאומי, שישים אלף מדענים בתשע מדינות, מהודו לארצות הברית. אני משתדל לבנות צוות בינלאומי, אשר יבחן את האתגרים הגלובליים הענקיים אשר נתקל בהם העולם. זה היה הלקח. זה היה הרגע ההשראתי.

ל.פ: תודה רבה לך. (ראם: תודה רבה.)

(מחיאות כפיים)