פיליפ הווארד: ארבע דרכים לתקן מערכת משפטית שבורה.

תמיד התעניינתי ביחס שבין מבנים פורמליים והתנהגות אנושית. אם תבנה כביש רחב לפאתי העיר, אנשים יעברו לשם. ובכן, החוק גם הוא מניע עוצמתי להתנהגות אנושית. מה שארצה לדבר עליו היום הוא הצורך לבחון ולפשט את החוק לשחרר את האנרגיה והתשוקה של העם האמריקאי כדי שנוכל להתחיל להתמודד עם האתגרים העומדים בפני החברה שלנו.

ייתכן שהבחנתם שהחוק שלנו גדל והתעבה במידה רבה במהלך חייכם, במהלך העשור או שנים האחרונים. אם אתה מנהל עסק, קשה לעשות משהו מבלי להעזר בייעוץ משפטי. ואכן, יש תופעה עכשיו שהיועצים המשפטיים הופכים למנכ"לים. זה דומה קצת לסרט "פלישת חוטפי הגופות". אתה צריך עו"ד כדי לנהל חברה, כיוון שיש כל כך הרבה חוקים. אבל לא רק עסקים מושפעים מזה. למעשה, זה משפיע גם על פעילויות היומיום של אנשים רגילים.

לפני כמה שנים, טיילתי באזור קודי, ויומינג. זו הייתה שמורת דובי גריזלי, אם כי אף אחד לא אמר לי את זה לפני שהגענו לשם. המדריכה שלנו בשמורה הייתה מורה למדע מקומית. היא לא הוטרדה כלל מהדובים, אך היא הייתה מבועתת מעורכי דין. הסיפור התחיל לדלוף. היא בדיוק הייתה מעורבת במקרה בו הורה איים לתבוע את בית הספר כיוון שהיא הורידה את הציון של תלמיד בעשרה אחוזים לאחר שהוא הגיש עבודה באיחור. המנהל לא רצה להתעמת עם ההורה כיוון שהוא לא רצה להיגרר להליכים משפטיים. אז, היא נאלצה ללכת לפגישה אחר פגישה, שבהן אותם טיעונים נטענו פעם אחר פעם. לאחר 30 ימים של לילות ללא שינה, היא נכנעה לבסוף, והעלתה את הציון. היא אמרה, "החיים קצרים מדי, אני פשוט לא יכולה להמשיך עם זה."

בערך באותו הזמן, היא עמדה לקחת שני תלמידים לכנס מנהיגות בלרמי, שנמצאת כמה שעות נהיגה משם, והיא עמדה להסיע אותם ברכב שלה, אבל בית הספר אמר, "לא, את לא יכולה להסיע אותם ברכב מטעמי חבות משפטית. את חייבת לנסוע באוטובוס בית ספר." אז, הם סיפקו אוטובוס שיכל להכיל 60 אנשים והסיע את שלושתם הלוך וחזור בנסיעה בת כמה שעות ללרמי.

גם בעלה מורה למדע, והוא לקח את כיתת הביולוגיה שלו לסיור בפארק הלאומי הקרוב. אלא, שנאמר לו שהשנה הם לא יוכלו לצאת לסיור כיוון שאחד הילדים בכיתה נכה, ולכן יתר 25 התלמידים לא יכולים גם הם לצאת לסיור. בסוף היום יכולתי למלא ספר עם סיפורים הקשורים לחוק ומשפט מהמורה האחת הזו.

עכשיו, אותנו לימדו להאמין שהחוק הוא הבסיס לחירות. אבל איכשהוא, בדרך זו או אחרת במהלך העשורים האחרונים ארצם של החופשיים הפכה לשדה מוקשים משפטי. החוק ממש שינה את חיינו בדרכים שאינן ניכרות, במבט ראשון. ויחד עם זאת, כשלוקחים צעד לאחור, ומביטים על הכל מרחוק, רואים את זה כל הזמן. החוק שינה את הדרך בה אנו מדברים. דיברתי עם חבר שהוא רופא ילדים בצפון קרולינה. הוא אמר, "טוב, אתה יודע שאני לא מטפל בפציינטים באותה הדרך, לא היית רוצה להגיד משהו נמהר שיוכל לשמש נגדך." זה רופא, שחייו מוקדשים לטיפול באנשים. אפילו למשרד עריכת הדין שלי יש רשימת שאלות שאסור לי לשאול כאשר אני מראיין מועמדים. לדוגמה כמו השאלה המרושעת, והמלאה באינטרסים נסתרים וכפל משמעיות, "מאיפה את/ה?" (צחוק)

במשך 20 שנים, פעילים לרפורמה בדיני הנזיקין משמיעים קול זעקה וקובעים שהתביעות יצאו משליטה. ופעם בכמה זמן אנו קוראים, על תביעות משוגעות, כמו הבחור במחוז של קולומביה שתבע את השירות ניקוי יבש שלו עבור 54 מליון דולר כיוון הם איבדו את זוג המכנסיים שלו. התיק נוהל במשך שנתיים. אני חושב שהוא עדיין בהליכי ערעור.

אבל המציאות היא, שהתיקים המשוגעים האלו הם יחסית נדירים. ולרוב הם לא מנצחים. סך העלויות הישירות של תביעות נזיקין במדינה הזו הוא בערך שני אחוזים, שהוא בערך כפול ממדינות אחרות. אבל, בדומה למיסים, זה לא שיעור משתק יתר על המידה. אלא שהעלויות הישירות הן רק קצהו של הקרחון.

מה שקרה כאן, שוב, כמעט מבלי שידענו, הוא שהתרבות שלנו השתנתה. אנשים לא מרגישים יותר חופשיים לפעול על פי מיטב שיקול דעתם. אז, מה אנחנו עושים בנידון? אנו בוודאי לא רוצים לוותר על הזכות, לקבל סעד מבתי המשפט היכן שאנשים פעלו שלא כשורה. אנו זקוקים לרגולציה כדי להבטיח שאנשים לא יזהמו וכדומה. אין לנו אפילו את אוצר המילים כדי להתמודד עם הבעיה הזו. וזה כיוון שיש לנו מסגרת התייחסות שונה.

אומנו לחשוב שהדרך לחשוב על כל סכסוך, כל סוגייה, היא כעל סוגייה של זכויות היחיד. וכך אנו מביטים במיקרוסקופ משפטי, ומסתכלים על הכל. האם אפשרי שישנן נסיבות מקלות שמסבירות מדוע ג'וני הגיש את העבודה באיחור בקודי, ויומינג? האם זה ייתכן שהרופא יכול היה לעשות משהו אחרת כשהאדם החולה נעשה חולה יותר. כמובן שהטיית הראייה בדיעבד מושלמת. תמיד אפשר לדמיין אירוע בו ניתן היה לעשות משהו אחרת.

ועדיין, אומנו לאמץ את עינינו כדי להביט במיקרוסקופ המשפטי הזה, בתקווה שנוכל לשפוט כל סכסוך כנגד הסטנדרט של חברה מושלמת, שבה כולם מסכימים מה הוגן, והיכן שתאונות נכחדו, וסיכונים נעלמו לבלי שוב. מובן שזוהי אוטופיה, זוהי נוסחה לשיתוק, לא חירות. זהו אינו בסיסו של החוק, זהו אינו הבסיס לחברה חופשית. אז, עכשיו ארצה להציג את הראשונה מארבע ההצעות שאני עתיד להציג בפניכם, כדי לפשט את החוק. יש לשפוט חוק, בעיקר, על פי השפעתו על החברה הרחבה, ולא על פי אופן השפעתו על הסכסוך הפרטני. חיוני בהחלט.

אז, בואו ניקח צעד לאחור מהאנקדוטות, לרגע ונביט על החברה שלנו מלמעלה. האם היא עובדת? מה המידע הרחב יראה לנו? ובכן, מערכת הבריאות שונתה. תרבות שההתגוננות פושה בה. חוסר אמון אוניברסלי במערכת הצדק. רפואה מתגוננת בקנה מידה אוניברסלי. קשה מאד למדוד כיוון שישנם מוטיבים משולבים. רופאים יכולים לפעמים להרוויח יותר על הזמנת בדיקות. ואפילו הם לא יודעים מה נכון או לא נכון. אבל הערכות ריאליות סבות בין 60 מיליארד ל-200 מיליארד דולר בשנה. זה מספיק כדי לספק טיפול לכל האנשים בארה"ב, שאין להם ביטוח בריאות.

הליטיגטורים אומרים, "ובכן, הפחד המשפטי הזה מאלץ רופאים לתפקד טוב יותר, רפואית." ובכן, זה גם נבדק, על ידי המכון לרפואה ואחרים. מסתבר שזה לא המקרה. הפחד צינן את האינטראקציה המקצועית כך שאלפי מקרים של טעויות טרגיות מתרחשות כיוון שרופאים מפחדים לדבר, "האם אתה בטוח שזהו המינון הנכון?" כיוון שהם לא בטוחים, והם לא רוצים לשאת באחריות המשפטית.

בואו נביט בבתי הספר. כפי שראינו עם המורה בקודי, ויומינג, נראה שהיא הושפעה ע"י החוק. מסתבר שבתי ספר טובעים, מילולית, בחוק. תוכלו להחזיק אגף שלם בספריית המשפטים עבור כל אחד מהקונספטים המשפטיים הבאים. הליך הוגן, חינוך מיוחד, אף ילד לא נותר מאחור, אפס סובלנות, חוקי עבודה. וכך זה ממשיך. עשינו מחקר על כל החוקים שמשפיעים על בית ספר אחד בניו יורק. למועצת החינוך לא היה מושג. עשרות אלפי כללי פרטיות, 60 צעדים כדי להשעות תלמיד מבית ספר. זוהי הנוסחה לשיתוק. מהן ההשלכות? אחת היא פגיעה בסדר.

שוב, מחקרים הראו קשר ישיר לעלייה בהליכים ההוגנים. הארגון "אג'נדה ציבורית" עשה סקר בעבורנו, לפני כמה שנים ובו הם מצאו ש-43 אחוזים ממורי התיכונים באמריקה אומרים שהם מבלים לפחות חצי מזמנם בשמירה על הסדר בכיתה. זה אומר שהתלמידים הללו מקבלים פחות חצי מזמן הלמידה שהם אמורים לקבל, כי אם ילד אחד מפריע בכיתה אף אחד לא יכול ללמוד. ומה קורה כאשר המורה מנסה להשליט סדר בכיתה? הם מאויימים בהליכים משפטיים. סקרנו גם ש-78 אחוז ממורי התיכונים והחטיבות באמריקה אויימו על ידי התלמידים שלהם בתביעות בגין הפרת זכויותיהם. על ידי התלמידים שלהם. זה לא שלרוב הם תובעים. זה לא שהם יזכו, אבל זו אינדיקציה להתנוונות הרשויות.

ואיך מערכת המשפט הזו עובדת עבור הממשלה? לא נראה שהיא עובדת מאד טוב, נכון? לא בסקרמנטו ולא בוושינגטון. לפני כמה ימים, במהלך נאום "מצב המדינה", הנשיא אובמה אמר, ואני חושב שכולנו נוכל להסכים עם המטרה הזו, "ממסילות הרכבת הראשונות, למערכת הכבישים הבין מדינתיים, האומה שלנו הייתה תמיד ראשונה להתחרות. אין שום סיבה שלאירופה או לסין יהיו הרכבות המהירות ביותר." ובכן, למעשה ישנה סיבה, ביקורות סביבתיות התפתחו לתהליך שבו הופכים כל אבן בכל פרוייקט גדול, שנמשך קרוב לעשור, נלוות שנים של התדיינות משפטית, על ידי כל מי שאינו אוהב את הפרוייקט.

אז, וכשאני נשאר מעל לכדור הארץ לעוד שנייה אחת, אנשים מתנהגים כמו אדיוטים, (צחוק) בכל רחבי המדינה. (מחיאות כפיים) אדיוטים. לפני כמה שנים, מחוז ברווארד, פלורידה, אסר על ריצה בהפסקות. (צחוק) זה אומר שלכל הבנים תהיה הפרעת קשב. אני מתכון, זוהי פשוט נוסחה לכשלון.

הכי אהובות עליי הן כל תוויות האזהרה. זהירות, התוכן חם. על מיליארדי כוסות קפה. ארכיאולוגים יגלו אותן בעוד אלפי שנים מבלי שידעו דבר על רפואה מתגוננת, ויראו את כל התוויות האלו, התוכן חם מאד. הם יחשבו שזה היה סוג של מעורר תאווה. זה ההסבר היחידי. כיוון שלמה תדרש להגיד לאנשים שמשהו הוא חם? (באנגלית גם: מושך/ת) האזהרה האהובה עליי נרשמה על פתיון באורך עשרה ס"מ. אני גדלתי בדרום, והעברתי את תקופות הקיץ בדיג. פתיון באורך עשרה ס"מ, הוא פתיון דיג גדול, קרס עם שלושה להבים מאחור ונכתב עליו, "מסוכן בבליעה". (צחוק)

אז, אף אחד מהאנשים האלה לא עושה מה שהוא חושב שנכון. ולמה לא? כיוון שהם לא בוטחים בחוק. למה הם לא בוטחים בחוק? כיוון שהוא נותן לנו את הרע מכל העולמות. הוא אקראי. כל אחד יכול לתבוע בגין כמעט כל דבר ולהציג זאת בפני מושבעים. אין אפילו צורך לנסות להיות עקבי. ובנוסף, הוא גם מפורט יתר על המידה. באזורים שעברו רגולציה, יש כל כך הרבה כללים שאף בן אדם לא יכול להכיר את כולם. אז איך מתקנים את זה? היינו יכולים לבלות 10,000 משכי חיים בניסיון לקצוץ את הג'ונגל המשפטי, אבל האתגר כאן הוא לא רק בתיקון החוק. כיוון שהמשוכה בדרך להצלחה היא אמון.

כדי שהחוק יהיה פלטפורמה לחירות, על אנשים לבטוח בו. אז זו ההצעה השניה שלי. אמון הוא תנאי חיוני לחברה חופשית. החיים מסובכים דיים מבלי שנדרש לפחד המשפטי. אבל החוק שונה מסוגים אחרים של חוסר ודאות. כיוון שהוא נושא עימו את כוחה של המדינה. כך שהמדינה יכולה להתערב. החוק למעשה משנה את הדרך בה אנשים חושבים. זה כמו לשאת על כתפייך עורך דין קטן במשך כל היום, לוחש באוזנך, "האם זה יכול להשתבש? ייתכן שמשהו לא ילך כשורה?" זה מדיח אנשים מהחלק החכם של המוח הבאר החשוכה והעמוקה של תת המודע, היכן שאינסטינקטים וניסיון, וכל יתר האלמנטים שמרכיבים יצירות, ושיקול דעת נמצאים. זה מניע אותנו לעבר הקליפה הדקה של ההגיון המודע

ועד מהרה הרופא אומר, "טוב אני מפקפק שכאב הראש הזה הוא גידול, אבל מי יוכל להגן עלי אם זה גידול, אז אולי פשוט אזמין את סריקת ה-MRI." אז, בזבזת 200 מיליארד דולר בבדיקות בלתי הכרחיות. כשאתה גורם לאנשים להיות מודעים להחלטות שלהם, מחקרים מראים שאתה גורם להם לבצע החלטות גרועות יותר. אם תאמר לפסנתרנית לחשוב לפני שהיא נוגעת בקלידים כשהיא מנגנת את היצירה, היא לא תוכל לנגן את היצירה. מודעות עצמית היא האויב של ההגשמה. אדיסון אמר זאת בצורה הטובה ביותר. הוא אמר, "לכל הרוחות, אין לנו חוקים פה, אנו מנסים להשיג משהו." (צחוק)

אז, איך נחדש את האמון? שינויים קטנים בחוק הם בבירור לא מספיק טובים. ורפורמת חוק, שהיא רעיון נהדר, מנמיכה את העלויות אם אתה איש עסקים, אבל היא כמו להניח פלסטר על פצע פעור של חוסר אמון. מדינות שעברו רפורמת מס מאסיבית עדיין סובלות מכל הפתולוגיות של חוסר אמון. אז, מה שצריך זה לא רק להגביל תביעות, אלא ממש ליצור קרקע מוצקה של חופש. מסתבר שלחירות יש מבנה פורמלי. והוא: החוק מגדיר גבולות, בצד אחד של הגבולות הללו נמצאים כל הדברים שאתה לא יכול לעשות, או חייב לעשות. אסור לגנוב. חייבים לשלם מיסים. אבל אותם הגבולות אמורים להגדיר ולהגן על קרקע מוצקה של החירות.

ישעיה ברלין הגדיר זאת כך, "החוק מגדיר חזיתות, שלא צויירו באופן מלאכותי, שמאחוריהן, יהיו האנשים מוגנים לחלוטין." שכחנו את החלק השני. הסכרים נפרצו. אנשים משתכשכים בחוק במשך היום כולו. אז, מה שצריך עכשיו הוא לבנות מחדש את הגבולות האלו. וזה חשוב במיוחד לבנות אותם מחדש לתביעות. כי מה שאנשים יכולים לתבוע, קובע את גבולות חירויות כל היתר. אם מישהו מגיע תביעה, שבה ילד נפל מנדנדה, זה לא משנה מה קרה בתביעה, כל הנדנדות ייעלמו. כי אף אחד לא רוצה לקחת את הסיכון ולהתבע. וזה בדיוק מה שקרה. אין נדנדות, גני שעשועים, סחרחרות, חבלי טיפוס, שום דבר שעשוי לעניין ילד מעל לגיל 4, כיוון שזה לא מערב סיכון כלשהוא.

אז, איך בונים מחדש? החיים מורכבים מדי בשביל... (מחיאות כפיים) החיים מורכבים מדי בשביל תוכנת מחשב. כל הבחירות האלו כוללות הכרעות ערכיות ונורמות חברתיות, לא עובדות אובייקטיביות. והנה ההצעה הרביעית. זה מה שיש לנו, הפילוסופיה אליה אנו צריכים לעבור. והיא מורכבת משני אלמנטים מרכזיים. אנחנו חייבים לפשט את החוק. אנחנו צריכים להגר מכל המורכבות הזו לעבר עקרונות ומטרות כלליים החוקה היא רק בת 16 עמודים. והיא עבדה לא רע במשך 200 שנה.

החוק חייב להשאר פשוט כדי שאנשים יוכלו להטמיע אותו בבחירות היומיומיות שלהם. אם הם לא יכולים להטמיע את החוק, הם לא יוכלו לבטוח בו. ואיך אפשר לפשט את החוק? כי החיים מורכבים. והשינוי הזה הוא הקשה והגדול ביותר. אנחנו צריכים לחדש את סמכותם של שופטים ונציגי המערכת לפרש וליישם את החוק. (מחיאות כפיים) אנחנו חייבים להאניש מחדש את החוק לעשות את החוק פשוט, כך שתוכלו להרגיש חופשיים, האנשים האחראיים צריכים להיות חופשיים לעשות שימוש בשיקול דעתם לפרש וליישם את החוק בהתאמה לנורמות חברתיות סבירות. כשאתם הולכים במורד הרחוב במהלך היום, אתם נאלצים לחשוב, שאם יהיה סכסוך, יהיה אדם בחברה שיראה את זה מתפקידו להגן עליכם ביעילות במידה ונהגתם בצורה סבירה. האדם הזה לא קיים כיום.

זוהי המשוכה הקשה ביותר. למעשה זה לא מאד קשה - 98 אחוזים מהמקרים הם קלים מאד. אולי תהיה לך עילה בביהמ"ש לתביעות קטנות לפיצוי בגין אובדן זוג מכנסיים שווים 100 דולר, אבל לא תהיה לך עילה של מיליוני דולרים בבתיהמ"ש. התיק יסולק מבלי לפגוע בזכויות, או יוגש מחדש בביהמ"ש לתביעות קטנות. לוקח חמש דקות, זהו זה. זה לא כזה קשה.

אבל זו משוכה קשה כי נתקענו בביצה משפטית כי התעוררנו בשנות ה-60 לכל הערכים הגרועים האלו, גזענות, אפליה מגדרית, זיהום. אלו היו ערכים רעים. ואנחנו רצינו ליצור מערכת משפטית שבה אף אחד לא יוכל להחזיק עוד בערכים רעים. הבעיה היא, שיצרנו מערכת שבה חיסלנו את הזכות להחזיק בערכים טובים. זה לא אומר שהאנשים בשליטה יוכלו לעשות כאוות נפשם. הם עדיין יוגבלו במטרות משפטיות ועקרונות. המורה תהיה חייבת דין וחשבון למנהל. השופט יהיה חייב דין וחשבון לביהמ"ש לערעורים. הנשיא יהיה חייב דין וחשבון למצביעים. אבל האחריות, במעלה הסולם ההיררכי תבחן את ההחלטה כנגד ההשפעה שלה על כולם, ולא רק כנגד חוסר שביעות רצונו של אדם אחד. אי אפשר לנהל חברה על המכנה המשותף הנמוך ביותר. (מחיאות כפיים)

אז, מה שצריך הוא שינוי בסיסי בפילוסופיה. נוכל לחסל הרבה מהעניינים האלו עם שינוי פילוסופי. לימדו אותנו שסמכות ושלטון הן אויבות החופש. זה לא נכון. סמכות היא למעשה, חיונית לקיומו של חופש. חוק הוא מוסד אנושי. אחריות היא מוסד אנושי. אם למורים אין את השררה לנהל את הכיתות, לשמר סדר, יכולת הלמידה של כולם נפגעת. אם לשופט אין את השררה להשליך תביעות לא מבוססות כולנו נסתובב במהלך היום, משליכים מבט מעבר לכתף. אם המשרד לאיכות הסביבה לא יכול להחליט שחוטי החשמל טובים לסביבה, אז אין סיכוי להעביר אנרגיה מחוות הרוח לעיר. חברה חופשית דורשת אורות אדומים ואורות ירוקים, אחרת היא תתדרדר ותאט עד עצירה מוחלטת. אז זה מה שקרה לאמריקה. הסתכלו סביב.

אז, מה שהעולם צריך עכשיו, זה לחדש את הסמכות לבצע בחירות רווחות. זו הדרך היחידה לקבל בחזרה את החופש שלנו. וזו הדרך היחידה לשחרר אנרגיה ותשוקה שנדרשת כדי לעמוד באתגרים של זמננו. תודה לכם. (מחיאות כפיים)