פיל פלייט: כיצד להגן על כדור הארץ מפני אסטרואידים

אני רוצה לדבר אתכם על משהו גדול יחסית. נתחיל בזה. לפני 65 מיליון שנים לדינוזאורים היה יום רע. (צחוק) גוש סלע ברוחב של כעשרה ק"מ, שנע בערך פי 50 מהר יותר ממהירות של קליע-רובה, התנגש בכדור הארץ. כל האנרגיה שלו שוחררה בבת-אחת וזה היה פיצוץ שהיה בלתי-נתפס. אם תקחו כל נשק גרעיני שנבנה אי-פעם בשיא המלחמה הקרה, תצרפו אותם ביחד ותפוצצו אותם בו-זמנית, זה יהיה אחד-חלקי-מיליון מהאנרגיה ששוחררה ברגע ההוא. לדינוזאורים היה יום ממש רע. אוקיי?

סלע ברוחב של עשרה ק"מ הוא גדול מאוד. כולנו גרים כאן בבולדר. אם אתם צופים מהחלון ואתם רואים את הר לונג, אתם וודאי מכירים אותו. עכשיו, קחו את הר לונג ושימו אותו בחלל. קחו את הר מיקר, צרפו אותו לשם, ושימו את זה בחלל גם כן, ואת הר האוורסט, ואת K2, ואת הרי ה"אינדיאן פיקס". אתם מתחילים להבין מהו גודל הסלע עליו אנו מדברים, אוקיי? אנו יודעים שהוא היה כזה גדול עקב ההשפעה שלו והמכתש שהוא יצר. הוא פגע במקום שהיום נקרא יוקטן, לחופי מפרץ מקסיקו. אפשר לראות כאן, הנה חצי-האי יוקטן, ניתן לזהות את קוזומל ליד החוף המזרחי.

תראו כמה גדול היה המכתש שנוצר. היה ענק. כדי שיהיה לכם קנה מידה, אוקיי, הנה. קנה המידה כאן הוא 50 מיילים למעלה, מאה ק"מ למטה. הדבר הזה היה ברוחב 300 ק"מ -- 200 מיילים -- מכתש עצום שפיזר החוצה כמות אדירה של אדמה שהתפזרה ברחבי העולם והציתה שרפות ברחבי כדוה"א, העיפה מספיק אבק כדי להסתיר את השמש היא הכחידה 75 אחוזים מהמינים על כדוה"א. לא כל האסטרואידים כאלה גדולים. כמה מהם קטנים יותר. הנה אחד שעבר מעל ארה"ב באוקטובר 1992. הוא עבר בשישי בערב. למה זה חשוב? כיוון שבתקופה ההיא, מצלמות וידאו רק התחילו להיות פופולריות, ואנשים הביאו אותן, הורים הביאו אותן, למשחקי הפוטבול של ילדיהם כדי לצלם אותם משחקים פוטבול. וכיוון שהוא עבר בשישי, הם יכלו לתפוס את הצילום המעולה הזה של הדבר הזה מתפרק בעודו עובר מעל וירג'יניה המערבית, מרילנד, פנסילבניה וניו-ג'רזי עד שהוא עשה את זה למכונית בניו-יורק. (צחוק)

זה אינו מכתש ברוחב 300 ק"מ, אבל מצד שני, אתם יכולים לראות את הסלע שמונח ממש כאן, בערך בגודל של כדור פוטבול, שפגע במכונית הזו וגרם לנזק הזה. הדבר הזה היה כנראה בגודל של אוטובוס כאשר הוא הגיע. הוא התפרק עקב לחצי האטמוספרה, התפורר, והחלקים התפרקו וגרמו למעט נזקים. לא תרצו שדבר כזה ייפול על רגלכם או על ראשכם, כי הוא יעשה לכם את זה. זה יהיה רע. אבל זה לא יכחיד את כל החיים על כדוה"א, כך שזה בסדר. אבל מתברר שלא צריך משהו ברוחב 10 ק"מ כדי לגרום לנזקים רבים. יש נקודת ביניים בין אבן קטנטנה לסלע עצום, ולמעשה, אם מישהו מכם טייל ליד וינסלו, אריזונה, ישנו מכתש שם במדבר שהוא כל כך אייקוני שהוא נקרא מכתש המטאור.

בשביל קנה מידה, הוא ברוחב של כק"מ וחצי. אם תציצו למעלה, זהו מגרש חניה, ואלו הם קרוונים שם. אז ברוחב כק"מ וחצי, בעומק 180 מטרים. מה שיצר את זה היה כנראה ברוחב של 25-45 מטרים, בערך בגודל של אולם מקי כאן. הוא התרסק במהירות עצומה, התנגש בקרקע, והתפוצץ באותה אנרגיה כשל פצצה גרעינית של 20 מגה-טון -- פצצה מאוד חזקה. זה קרה לפני 50,000 שנה, כך שאולי זה הרג כמה תאואים או אנטילופות, או משהו דומה שם במדבר, אבל כנראה שזה לא היה גורם להרס גלובלי.

מתברר כי הדברים הללו לא חייבים לפגוע בקרקע כדי לגרום לנזקים רבים. ב- 1908, מעל סיביר, ליד מחוז טונגוסקה -- למען מעריציו של דן אקרויד בקהל שראו את "מכסחי השדים", כשהוא סיפר על הקרע הבין-מימדי הגדול ביותר מאז הפיצוץ בסיביר ב1909, שם הוא טעה בתאריך, אבל זה בסדר. (צחוק) זה היה ב1908. בסדר, אני יכול לחיות עם זה. (צחוק) סלע נוסף נכנס לאטמוספרה של כדוה"א והוא התפוצץ מעל הקרקע, כמה ק"מ מעל פני-השטח של כדוה"א. החום של הפיצוץ הצית שריפה ביער מתחתיו ואז גל ההדף התפשט למטה והפיל עצים בשטח של מאות קמ"ר, אוקיי? הוא גרם להרס עצום. ושוב, זה היה סלע כנראה בערך בגודל של האולם בו אנו יושבים.

במכתש המטאור, הוא היה עשוי ממתכת, ומתכת קשה בהרבה, כך שהוא הגיע לקרקע. זה מעל טונגוסקה היה עשוי כנראה מאבן, שמתפוררת הרבה יותר, כך שהוא התפוצץ באוויר. בכל מקרה, מדובר בפיצוצים עצומים, 20 מגה-טון. כשהדברים הללו מתפוצצים, הם לא יגרמו לנזק אקולוגי גלובלי. הם לא יעשו משהו דומה לזה שהכחיד את הדינוזאורים. הם פשוט לא גדולים מספיק. אבל הם כן יגרמו לנזק כלכלי גלובלי, כיוון שהם לא חייבים לפגוע, בהכרח, כדי לגרום לנזק כזה. הם לא חייבים לגרום להרס גלובלי. אם אחד מהדברים הללו יפגע כמעט בכל מקום, הוא ייצור בהלה. אבל אם הוא יתרסק על עיר חשובה -- לא שעיר אחת חשובה מהאחרת, אבל אנו תלויים בכמה מהן יותר ברמה הכלכלית הגלובלית -- וזה יכול לגרום נזקים כבדים לנו כציביליזציה.

אז עכשיו כשהפחדתי אתכם למוות... (צחוק) מה אפשר לעשות לגבי זה? אוקיי? זהו איום פוטנציאלי. רק אציין שלא חווינו פגיעה עצומה כמו זו שהכחידה את הדינוזאורים כבר 65 מיליון שנה. הן מאוד נדירות. הקטנות קורות לעתים תכופות יותר, אבל בערך כל מילניום, כל כמה מאות או אלפי שנים, אבל זה דבר שיש להיות מודעים לו. ובכן, מה אפשר לעשות לגביהם? ראשית, עלינו למצוא אותם. זהו צילום של אסטרואיד שעבר אותנו ב2009. הוא ממש כאן. אבל אתם רואים שהוא מאוד עמום. אני לא בטוח אם אפשר לראות אותו בשורות האחרונות. אלו הם פשוט כוכבים. זהו סלע בערך ברוחב 27 מטרים, בערך בגודל של זה שהתפוצץ מעל טונגוסקה וזה שפגע באריזונה לפני 50,000 שנים.

הדברים הללו הם עמומים. קשה לראות אותם, והשמים גדולים מאוד. קודם כל עלינו למצוא את הדברים הללו. החדשות הטובות הן שמחפשים אותם. נאס"א הקדישה כסף לכך. הקרן הלאומית למדע, מדינות אחרות מאוד מעוניינות לעשות זאת. אנו בונים טלסקופים שמחפשים אחר האיומים. זהו צעד ראשון גדול, אבל מהו הצעד השני? הצעד השני הוא שאם נראה אחד מתקרב לעברנו, עלינו לעצור אותו. מה נעשה? כנראה שמעתם על האסטרואיד אפופיס. אם עדיין לא, אתם עוד תשמעו. אם שמעתם על האפוקליפסה של בני המאיה ב2012, אתם תשמעו על אפופיס, כיוון שאתם מחוברים לכל רשתות יום הדין בכל מקרה.

אפופיס הינו אסטרואיד שנתגלה ב2004. הוא בערך ברוחב של 230 מטרים, כך שהוא די גדול -- ענק, אתם יודעים, גדול יותר ממגרש פוטבול -- והוא עומד לחלוף על פני כדוה"א באפריל 2029. והוא עומד לחלוף כל כך קרוב שהוא יעבור מתחת ללוויני חיזוי מזג האוויר שלנו. כוח הכבידה של כדוה"א יעקם את המסלול של הדבר הזה במידה כה רבה כך שאם זה נכון, אם הוא יעבור דרך האיזור הזה בחלל, האיזור דמוי-הכליה שנקרא "חור-המפתח", כוח הכבידה של כדוה"א יעקם אותו בדיוק כך ששבע שנים לאחר מכן ב13 באפריל, יום שישי, עלי לציין, בשנת 2036... (צחוק) -- אי אפשר לתכנן כאלו דברים -- אפופיס עומד לפגוע בנו. והוא ברוחב של 250 מטרים, כך שהוא יגרום לנזק שלא ייאמן.

החדשות הטובות הן שהסיכוי שהוא באמת יחלוף דרך "חור-המפתח" הזה ויפגע בנו בסיבוב הבא שלו הוא אחד למיליון, בערך -- סיכויים מאוד נמוכים, כך שאני, אישית, לא שוכב ער בלילה ודואג בעניין. איני סבור שאפופיס מהווה בעיה. למעשה, אפופיס הינו ברכה, כיוון שהוא העיר אותנו לגבי הסכנות הטמונות בדברים הללו. הדבר הזה נתגלה רק לפני מספר שנים ועלול לפגוע בנו עוד מספר שנים. הוא לא, אבל הוא מאפשר לנו ללמוד על אסטרואידים מהסוג הזה. לא הבנו בהכרח את "חורי-המפתח" הללו, ועכשיו אנו מבינים ומתברר שזה מאוד חשוב, כי איך עוצרים אסטרואיד שכזה?

ברצוני לשאול אתכם, מה קורה אם אתה עומד באמצע הכביש ומכונית מתקדמת לעברך? מה אתה עושה? את זה. נכון? אתה זז. המכונית חולפת על פניך. אבל אנו לא יכולים להזיז את כדוה"א, לפחות לא בקלות, אבל אנו יכולים להזיז אסטרואיד קטן. ומתברר שאפילו עשינו זאת. בשנת 2005, נאס"א שיגרה גשושית שנקראת "פגיעה עמוקה", שהתנגשה -- שהטיחה חלק מעצמה לתוך גרעין השביט. שביטים דומים מאוד לאסטרואידים. המטרה לא הייתה להסיט אותו מדרכו. המטרה הייתה ליצור מכתש כדי לחשוף את החומר ולבדוק מה יש מתחת לפני-השטח של השביט, עליו למדנו די הרבה. באמת הסטנו את השביט במעט, לא בהרבה, אבל זה לא היה העניין. אולם, חשבו על כך. הדבר הזה מקיף את השמש במהירות 15 ק"מ לשנייה, 30 ק"מ לשנייה. ירינו גשושית-חלל עליו ופגענו בו. אוקיי? שערו בנפשכם כמה זה קשה, ועשינו זאת. כלומר, אנו יכולים לעשות זאת שוב.

אם נצטרך, אם נגלה אסטרואיד שמגיע לעברנו, והוא מתקדם בדיוק אלינו, ויש לנו שנתיים עד אז, בום! נפגע בו. אתם יכולים לנסות -- אם אתם רואים סרטים, אתם יכולים לחשוב על למה שלא נשתמש בנשק גרעיני? אפשר לנסות, אבל הבעיה היא בתזמון אם נירה נשק גרעיני על הדבר הזה, נצטרך לפוצץ אותו תוך כמה אלפיות שנייה של סבלנות, אחרת נפספס אותו. וישנן בעיות רבות נוספות עם הדבר הזה. זה קשה מאוד לביצוע. אבל פשוט לפגוע במשהו? זה די קל. אני חושב שאפילו נאס"א יכולה לעשות את זה. והם הוכיחו שהם יכולים. (צחוק) הבעיה היא, מה קורה אם אתה פוגע באסטרואיד ואתה משנה את המסלול, ואתה מודד את המסלול ומגלה, שבטעות הסטנו אותו לתוך "חור-מפתח", ועכשיו הוא יפגע בנו עוד 3 שנים.

לדעתי זה בסדר. אוקיי? הוא לא יפגע בנו עוד שישה חודשים. זה טוב. עכשיו יש לנו שלוש שנים לעשות משהו אחר. וניתן לפגוע בו שוב. זה די מרושל. אתה עשוי להסיט אותו לתוך "חור-מפתח" שלישי או משהו, אז אתה לא עושה את זה. וזה החלק שאני פשוט אוהב. (צחוק) אחרי שנתנהג כגברים "ררר בום! אנחנו נפוצץ את הדבר הזה לחתיכות," אז אנו מכניסים את כפפות המשי. (צחוק) ישנה קבוצה של מדענים, מהנדסים ואסטרונאוטים והם קוראים לעצמם קרן ה"B612". לאלו מכם שקראו את "הנסיך הקטן," אתם מבינים את הקישור, אני מקווה. הנסיך הקטן שחי על אסטרואיד, שנקרא B612.

מדובר באנשים חכמים -- גברים ונשים -- אסטרונאוטים, כפי שאמרתי, מהנדסים. ראסטי שוויקארט, אסטרונאוט בחללית אפולו 9, נמצא שם. דן דורדה, ידידי שיצר את הצילום הזה, עובד כאן במכון המחקר "סאות'ווסט" בבולדר, ברחוב וולנאט. הוא יצר את הצילום למעננו, והוא אחד מהאסטרונומים, למעשה שעובדים בשבילם. אם נגלה אסטרואיד שעומד לפגוע בכדוה"א ויש לנו מספיק זמן, נוכל לפגוע בו כדי להסיט אותו למסלול עדיף. אבל אז אנו שולחים גשושית ששוקלת טון או שניים. היא לא חייבת להיות עצומה -- כמה טונות, לא כזו גדולה -- ומחנים אותה ליד האסטרואיד. לא נוחתים עליו, כיוון שהדברים הללו מסתובבים ללא הפסק. קשה למדי לנחות עליהם. במקום, מגיעים קרוב אליהם.

הכבידה של האסטרואיד מושכת את הגשושית, ולגשושית ישנן מספר טונות של מסה. יש לה מעט כבידה, אבל זה מספיק כדי למשוך את האסטרואיד, וישנן רקטות מוכנות, כך שאפשר -- בקושי ניתן לראות זאת כאן, אבל ישנם שובלי רקטות -- בעיקרון, הדברים הללו מחוברים ע"י הכבידה שלהם, ואם נזיז את הגשושית מאוד לאט ובעדינות, נוכל בקלות רבה "להשחיל" את הסלע הזה למסלול בטוח. ניתן אפילו להכניסו למסלול מסביב לכדוה"א היכן שנוכל להשגיח עליו, אך זה דבר אחר לגמרי. אני לא אכנס לזה. (צחוק) אבל אנו נתעשר! (צחוק)

אז תחשבו על זה, אוקיי? ישנם סלעי-ענק מתעופפים שם בחוץ, והם פוגעים בנו, והם גורמים לנו נזקים, אבל הבנו כיצד לעשות זאת, והכל נמצא במקומו כדי לעשות זאת. ישנם אסטרונומים שמחפשים אותם בעזרת טלסקופים. ישנם אנשים חכמים, מאוד חכמים, שמודאגים לגבי העניין ומפענחים כיצד מתקנים את הבעיה, ויש לנו את הטכנולוגיה לעשות זאת. הגשושית הזו אינה יכולה להשתמש ברקטות כימיות. רקטות כימיות מספקות יותר מדי דחף, יותר מדי דחיפה. הגשושית פשוט תעוף רחוק.

המצאנו משהו שנקרא "מנוע יונים", שהוא מנוע בעל דחף מאוד מאוד נמוך. הוא מייצר את הכוח שנייר מפעיל על היד שלנו, מאוד חלש, אבל הוא יכול לפעול למשך חודשים ושנים, ולספק את הדחיפה העדינה הזו. אם ישנם כאן מעריצים של "מסע בין כוכבים" המקורית, הם רצו בחללית חייזרית בעלת "מנוע יונים", וספוק אמר, "הם בעלי טכנולוגיה מאוד מתוחכמת. הם מאה שנים לפנינו עם המנוע הזה" כן, יש לנו "מנוע יונים" עכשיו. (צחוק) אין לנו את האנטרפרייז, אבל יש לנו "מנוע יונים" עכשיו. (מחיאות כפיים) ספוק. (צחוק)

אז... זה ההבדל בינינו ובין הדינוזאורים. זה קרה להם. זה לא חייב לקרות לנו. ההבדל בינינו ובין הדינוזאורים הוא שיש לנו תוכנית חלל ואנו יכולים להצביע וכך אנו יכולים לשנות את העתיד שלנו. (צחוק) יש לנו את היכולת לשנות את העתיד שלנו. 65 מיליון שנה מהיום, אנו יכולים להביא לכך שעצמותינו לא יעלו אבק במוזיאון. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)