פיטר ווארד על הכחדות המוניות

ובכן, אני רוצה להתחיל עם התמונה המדהימה הזו מהילדות שלי. אני מת על סרטי מדע בדיוני. הנה זה: "זה האי ארץ." ותשאירו את זה להוליווד לעשות את זה כמו שצריך. שנתיים וחצי של עבודה. (צחוק) אני מתכוון, גם הבריאתנים נותנים לנו 6000, אבל הוליווד יוצאת למרדף. ובסרט הזה, אנו רואים את מה שאנו חושבים שיש שם בחוץ: צלחות מעופפות וחייזרים. בכל עולם יש חייזר, ולכל עולם חייזרי יש צלחת מעופפת, והם נעים בחלל במהירויות עצומות. חייזרים.

ובכן, דון בראונלי, חברי, ואני הגענו סוף סוף לנקודה שבה נמאס לנו להדליק את הטלוויזיה ולראות את החלליות והחייזרים כל ערב, וניסינו לכתוב לזה טיעון נגד, ולהדגיש את מה שכוכב באמת צריך כדי שיהיה מסוגל לתמוך בחיים, בשביל כוכב להיות כדור הארץ, להיות מקום שבו תוכלו קרוב לודאי לא רק להגיע לחיים, אלא גם למורכבות, שדורשת זמן ארוך של אבולוציה, ולפיכך רציפות ויציבות של תנאים. אז, בשנת 2000 כתבנו את "כדור הארץ הנדיר". ב-2003 שאלנו, בואו לא נחשוב איפה יש עוד כדורי ארץ בחלל, אלא כמה זמן כדור הארץ היה באמת כדור הארץ? אם תחזרו אחורה שני מליארד שנה, לא תהיו בכוכב דמוי ארץ יותר. מה שאנו קוראים לו כוכב דמוי ארץ קיים למעשה בחלון זמן קצר.

ובכן, "כדור הארץ הנדיר" למעשה לימד אותי המון על לפגוש את הציבור הרחב. ממש אחרי (צאת הספר), הוזמנתי להשתתף בכנס מדע בדיוני, ובכל הרצינות נכנסתי פנימה. דיוויד ברין עמד לדון איתי על זה, וכשנכנסתי, קהל של מאות אנשים התחיל לצעוק בוז בתיעוב. הייתה ילדה שניגשה אליי ואמרה "אבא שלי אומר שאתה השטן." לא ניתן לקחת מהאנשים את החייזרים שלהם ולצפות להיות חבר של מישהו אחר כך. ובכן, החלק השני של זה, מיד אחרי זה -- ואני דיברתי עם פול אלן; ראיתי אותו בקהל, ונתתי לו עותק של "כדור הארץ הנדיר." וג'יל טרטר (ראש פרוייקט SETI) הייתה שם, והיא פנתה אליי, והיא הסתכלה עליי ממש כמו הילדה ב"מגרש השדים". זה היה, "זה שורף! זה שורף!" בגלל ש-SETI לא רוצים לשמוע מזה. SETI רוצים שיהיו דברים שם בחוץ. אני ממש מעריך את מאמצי SETI, אבל לא שמענו עדיין כלום. ואני באמת חושב שאנחנו צריכים להתחיל לחשוב על מהו כוכב טוב ומה לא.

עכשיו, אני שם את השקופית הזו בגלל שהיא מזכירה לי, שגם אם SETI ישמעו משהו, האם אנחנו באמת יכולים להבין אותו? בגלל שהשקופית הזו הועברה בין שתי האינטיליגנציות ראשיות על כדור הארץ -- מקינטוש ל-PC -- והן אפילו לא יכולות לסדר את האותיות נכון -- (צחוק) -- אז איך אנו אמורים לתקשר עם החייזרים? ואם הם נמצאים 50 שנות אור מאיתנו, ואנחנו מתקשרים אליהם, ואומרים בלה, בלה, בלה, בלה, בלה, ואז אחרי חמישים שנה חוזרת תשובה והם אומרים: חזור בבקשה? אני מתכוון, זה המצב.

הכוכב שלנו הוא כוכב טוב כי הוא יכול לשמור מים נוזלים. מאדים הוא כוכב רע, אבל עדיין מספיק טוב בשבילנו ללכת לשם ולחיות עליו אם אנחנו מוגנים. אבל נגה הוא כוכב רע - הכי גרוע שיש. למרות שהוא דומה לכדור הארץ, ולמרות שמוקדם בהיסטוריה שלו ייתכן מאוד והוא אכלס חיים דומים לאלו של כדור הארץ, מהר מאוד הוא נכנע למלכודת חממה -- אלו הם פני שטח בטמפרטורה של 800 מעלות צלזיוס -- בגלל השתוללות של פחמן דו חמצני.

ובכן, אנו יודעים מאסטרוביולוגיה שאנחנו באמת יכולים היום לחזות מה יקרה לכוכב המסוים שלנו. אנחנו ממש עכשיו בעידן המופלא של קיומם של לפחות חיים בכדור הארץ, אחרי העידן המיקרובי הנורא הראשון. בההתפוצצות הקמברית, החיים עלו מתוך הביצות, המורכבות עלתה, וממה שאנו יכולים לומר, אנו בחצי הדרך. יש לנו אותו הזמן לחיות להמשיך להתקיים על הכוכב הזה כמו הזמן שהם היו פה עד עכשיו, עד שנגיע לעידן המיקרובי השני. וזה יקרה, באופן פרדוקסלי -- כל מה שאתם שומעים על התחממות גלובלית -- כשנגיע לרמה נמוכה של 10 חלקיקים למליון CO2. לא יהיו לנו עוד צמחים שיכלו לבצע פוטוסינתזה, וכך הולכים גם החיות. אז, אחרי זה כנראה שיש לנו 7 מליארד שנה. עצמת השמש מתגברת, בבהירות שלה, ולבסוף, כ-12 מליארד שנה אחרי שנוצר, כדור הארץ נבלע על ידי שמש גדולה, וזה מה שנשאר. אז, כוכב כמו שלנו יהיה לו גיל, וגיל מבוגר, ואנחנו בעידן הזהב ממש עכשיו.

אבל יש שני גורלות לכל דבר, לא? עכשיו, הרבה מכם ימותו בגיל מבוגר, אבל חלק מכם, למרבה הצער, ימותו בתאונה. וזה גם גורלו של כוכב. כדור הארץ, אם יהיה לנו מספיק מזל -- אם לא יפגע בו איזה כוכב שביט, או יופצץ מאיזה סופרנובה בסביבה בשבע מיליארד השנים הקרובות -- יימצא תחת רגלינו. אבל מה בנוגע למוות בתאונה? ובכן, פליאונטולוגים ב-200 השנים האחרונות מיפו מוות. זה מוזר -- הכחדה כרעיון אפילו לא עלתה במחשבה עד שהברון קיוויה בצרפת מצא את המסטודון הראשון שלו. הוא לא הצליח להתאים אותו לשום עצם על כדור הארץ, והוא אמר, אהה! זה נכחד. ומהר מאוד אחר כך, תעוד המאובנים החל לספק מושג כללי טוב של כמה חיות וצמחים היו מאז שחיים מורכבים החלו להשאיר תעוד פוסילי מאוד מעניין. בתעוד המורכב הזה של מאובנים, היו זמנים שבהם הרבה דברים מתו לכאורה מאוד מהר, ואבות ואימהות הגיאולוגיה קראו לזה "הכחדות המוניות".

כל הדרך הן נחשבו או למעשה אלוהי או אולי שינוי אקלימי איטי וארוך, וזה השתנה ממש ב-1980, במחשוף הסלעי הזה ליד גוביו, במקום שבו וולטר אלוורז, שניסה לברר מה הפרש הגילים בין הסלעים הלבנים האלה, שהכילו יצורים מתקופת הקרטיקון, והסלעים הוורודים האלה מעל, שהכילו מאובנים מהעידן השלישוני. כמה זמן לקח המעבר מעידן אחד לבא אחריו? והם גילו משהו בלתי צפוי. הם גילו במרווח הזה, ביניהם, שכבת חרסית דקה מאוד, ושכבת החרסית הזו -- השכבה המאוד דקה ואדומה פה -- מלאה באירידיום. ולא רק אירידיום; היא מלאה בכדורים דמויי זכוכית, והיא מלאה בגרגרי קוורץ שנחשפו ללחץ עצום: קוורץ של הלם.

עכשיו, בשקופית הזו הלבן הוא קירטון, והקירטון הזה הושקע באוקיינוס חם. הקירטון בעצמו מורכב מפלנקטון שצנח מפני הים עד לקרקעית, כך ש-90 אחוזים מהמשקע פה הוא שלדים של יצורים חיים, ואז יש לכם את המילימטר הזה של שכבה אדומה, ואז יש לכם סלע שחור. והסלע השחור הוא הסדימנט של קרקעית הים בהעדר פלנקטון. וזה מה שקורה באסון אסטרואיד, בגלל שזה מה שזה היה, כמובן. זה גבול K-T המפורסם . גוף בגודל של 10 קילומטרים פגע בכדור הארץ. ההשפעה של זה גרם לפיזור של שכבת הפגיעה הדקה הזו בכל כדור הארץ, וכך מהר מאוד קיבלנו את הכחדת הדינוזאורים, ההכחדה של האמוניטים המדהימים האלה, לסונטאיסראס פה, וסלאיסראס כאן, ועוד הרבה יותר.

זאת אומרת, זה חייב להיות נכון, בגלל שהיו לנו שני שוברי קופות הוליוודיים מאז אותו זמן, והפרדיגמה הזו, מ-1980 עד בערך שנת 2000, שינתה לגמרי את הדרך שבה אנו הגיאולוגים חשבנו על קטסטרופות. לפני כן, עקרון האחידות היה הפרדיגמה השלטת: העובדה שאם משהו קורה בכוכב הזה בעבר, יש תהליכים עכשויים שיסבירו את זה. אבל לא היינו עדים לפגיעה של אסטרואיד ענק, אז זהו סוג חדש של ניאו-קטסטרופיזם, וזה לקח בערך 20 שנה לממסד המדעי להבין באמת: שכן, פגעו בנו; וכן, ההשפעה של אותה פגיעה יצרה הכחדת ענק.

ובכן, יש חמש הכחדות המוניות ראשיות על פני 500 מליון השנים האחרונות, שנקראות חמשת הגדולות. הן נעות החל מ-450 מליון שנה לפני זמננו עד לאחרונה שבהן, ה-K-T, מספר ארבע, אבל הגדולה שבהן הייתה P, או ההכחדה של הפרם, לפעמים מכנים אותה אם כל ההכחדות. וכל אחד מהן הוסברה שוב ושוב על ידי פגיעה של גוף גדול. אבל האם זה נכון?

האחרונה, של הפרם, נחשדה בכך שנגרמה מפגיעה בגלל המבנה המדהים הזה פה מימין. זה הוא בקמינסטרפולרן, פחמן-60, בגלל שהוא נראה כמו הכיפות הגאודזיות האיומות האלה של סוף שנות השישים האהובות שלי. הם נקראים "כדורי באקי". הראיה הזו שימשה כדי לטעון שבסוף תקופת הפרם, לפני 250 מליון שנה, פגע בנו כוכב שביט. וכשכוכב שביט פוגע, הלחץ יוצר את כדורי הבאקי, והוא לוכד חלק מכוכב השביט. הליום-3: מאוד נדיר על פני השטח של כדור הארץ, מאוד נפוץ בחלל.

אבל האם זה נכון? ב-1990, אחרי עבודה של 10 שנים על הגבול K-T, עברתי לדרום-אפריקה כדי להתחיל לעבוד פעמיים בשנה במדבר הקארו הגדול. אז היה לי המזל לראות את השינוי של דרום-אפריקה ההיא לדרום-אפריקה החדשה ככל שהגעתי לשם שנה אחרי שנה. ועבדתי על ההכחדה הזו של סוף הפרם, וחניתי ליד בית הקברות הבורי הזה למשך חודשים בכל פעם. והמאובנים הם יוצאי דופן. אתם יודעים, אתם שוזפים את עיניכם באבות הקדמונים המאוד רחוקים שלכם. אלו הם זוחלים דמויי יונקים. הם לא קיימים תרבותית. אנחנו לא עושים עליהם סרטים. זהו גורגונופסיאן, או גורגון. זוהי גולגולת באורך של 45 סנטימטר של חיה שהייתה כנראה בגובה של 5 מטר, שרועה כמו לטאה, כנראה היה לה ראש כמו של אריה. זה טורף העל, הטי. רקס של זמנו. אבל יש המון דברים. זה הבן המסכן שלי, פטריק. (צחוק) זה נקרא התעללות פליאונטולוגית בילדים. אל תזוז, אתה הקנה-מידה. (צחוק)

היו אז דברים גדולים. 55 מינים של זוחלים דמויי יונקים. עידן היונקים באמת ממש החל לפני 250 מליון שנה... ...ואז התרחשה קטסטרופה. ומה שקורה אחריה הוא עידן הדינוזאורים. הכל היה טעות; זה לא היה צריך לקרות. אבל זה קרה. עכשיו, למזלנו, התריאקסודון, בגודל של ביצה קטנה פה: זהוי גולגולת שגיליתי ממש לפני שצילמתי את התמונה הזו -- יש פה עט לקנה מידה; היא מאוד קטנה -- זה בטריאס התחתון, אחרי שההכחדה ההמונית הסתיימה. אתם יכולים לראות את ארובת העין ואתם יכולים לראות את השיניים מקדימה. אם זה לא שורד, אני לא הדבר שנותן את ההרצאה הזו. נותן אותה משהו אחר, בגלל שאם זה לא שורד, אנחנו לא פה; אין יונקים. זה כזה קרוב; מין אחד פורץ את המחסום.

ובכן, אנחנו יכולים לומר משהו על התבנית של מי ששורד ומי שלא? הנה בערך הסוף של 10 השנים הללו של עבודה. טווח הדברים -- הקו האדום הוא ההכחדה ההמונית. אבל יש לנו שורדים ודברים שמצליחים לעבור, ויוצא שהדברים שמצליחים לעבור הם בהעדפה יצורים עם דם קר. יצורים עם דם חם חוטפים מכה גדולה בזמן הזה. השורדים שמצליחים לעבור יוצרים את העולם הזה של יצורים דמויי תנינים. אין עדיין דינוזאורים; רק המקום האיטי, זוחל, בעל קשקשים, האכזר, הזה עם כמה יונקים מתחבאים בצדדים. ושם הם יתחבאו במשך 160 מליון שנה. עד שישוחררו על ידי אותו אסטרואיד של K-T.

אז אם לא פגיעה, מה כן? והמה, לדעתי, הוא שאנו חזרנו שוב ושב, לעולם הפרה קמברי, העידן המיקרובי הראשון, והמיקרובים עדיין שם בחוץ. והם שונאים אותנו החיות. הם רוצים את העולם שלהם בחזרה. והם ניסו שוב ושוב. וזה מלמד אותי שהחיים יוצרים את ההכחדות האלה ובגלל שכך הם לכשעצמם אנטי גאיאניים. כל הרעיון הזה של תיאוריית גאיה, שהחיים עושים את העולם יותר טוב לעצמו -- מישהו פה היה בכביש המהיר ביום שישי אחרי הצהריים בלוס אנג'לס והאמין אז בתיאוריית גאיה? לא.

אז, אני מאוד מאמין שיש אלטרנטיבה, ושהחיים באמת מנסים להזיק לעצמם -- לא במודע, רק מעצם הפעולה שלהם. והנה הנשק, כפי הנראה, שפעל במשך 500 מליון השנים האחרונות. ישנם מיקרובים, שבתהליך חילוף החומרים שלהם, יוצרים מימן גופרתי (H2S), והם עושים את זה בכמויות גדולות. מימן גופרתי מאוד רעיל לנו בני האדם. כמות קטנה של 200 חלקיקים למליון תהרוג אותנו. עליכם רק ללכת לים השחור ועוד כמה מקומות -- כמה אגמים -- ולצלול למטה, ותמצאו שם מים סגולים. הם נעשים סגולים בגלל הנוכחות של מספר עצום של מיקרובים שחייבים אור שמש וחייבים מימן גופרתי, ואנו יכולים לגלות את נוכחותם היום -- אנו יכולים לראות אותם -- אבל אנחנו גם יכולים לגלות את קיומם בעבר.

ושלוש השנים האחרונות ראו פריצת דרך עצומה בשדה מחקרי מסוג חדש. אני כמעט זן נכחד -- אני פליאונטולוג שאוסף מאובנים. אבל דור הפליאונטולוגים החדש -- תלמידי המחקר שלי -- אוספים סמנים ביולוגיים. הם לוקחים את המשקע עצמו, הם מחלצים את השמן ממנו, ומזה הם יכולים להפיק תרכובות שהן מאפיין ספיציפי של קבוצות של יצורים מיקרוסקופיים. זה בגלל שליפידים (חומצות שומן) הם כל כך עמידים, הם יכולים להישמר במשקע ולשרוד את מאות מליוני השנים שנדרשות, כדי להיות ממוצים משם ולספר לנו מי היה שם.

ואנחנו יודעים מי היה שם. בסוף תקופת הפרם, בהרבה מגבולות ההכחדות ההמוניות האלו, זה מה שאנחנו מוצאים: איזורניארתן. הוא מאוד ייחודי. הוא יכול להופיע רק אם אין חמצן בפני השטח של האוקיינוס, והם רוויים במימן גופרתי -- מספיק רוויים, למשל, כדי לצאת מתוך התמיסה. זה הוביל את לי קאמפ, ואחרים מפן סטייט והקבוצה שלי, להציע את מה שאני יכול לכנות ההיפותזה של קאמפ: הרבה מן ההכחדות ההמוניות נגרמו על ידי ירידה ברמות החמצן, על ידי רמות CO2 גבוהות. והאפקט הגרוע ביותר של התחממות כדור הארץ, כנראה: ייצור של מימן גופרתי באוקיינוסים.

ובכן, מה המקור של זה? במקרה המסוים הזה, המקור היה שוב ושוב זרמי בזלת. זו תמונה של כדור הארץ עכשיו, אם נסלק ממנו הרבה מהם. וכל אחד מאלו נראה כמו פצצת מימן; למעשה, ההשפעות היו יותר גרועות. זה קורה כשחומר מעומק כדור הארץ מגיע לפני השטח, ומתפשט על פני כדור הארץ. ובכן, זה לא הלבה שהורגת, זה הפחמן הדו-חמצני שמגיע איתה. זה לא מכוניות, אלה הרי געש. אבל פחמן דו-חמצני הוא פחמן דו-חמצני.

אז, אלו תוצאות חדשות שרוב ברנר ואני -- מייל -- הבאנו יחד, ומה שאנו מנסים לעשות הוא לעקוב אחרי השינוי בתכולת הפחמן דו-חמצני בכל תעוד הסלעים -- ואנו יכולים לעשות את זה בכמה אמצעים -- ולשרטט את כל הקווים האדומים פה, כשאלו -- מה שאני מכנה הכחדות חממה -- התרחשו. ויש פה שני דברים שהם מבחינתי ראייתיים, שההכחדות האלה קורות כשרמות הפחמן-דו חמצני עולות. אבל הדבר השני שלא מוצג פה: שכדור הארץ לא ראה שום קרח על פניו כשהיה לנו ריכוז פחמן דו-חמצני גבוה מ-1000 חלקיקים למליון. אנחנו ב-380 ומטפסים. אנו אמורים להיות ב-1000 תוך שלוש מאות שנה לכל היותר, אבל חברי דיוויד בטיסטי בסיאטל אומר שלדעתו תוך 100 שנה. אז, כך הולכות להן כיפות הקרח, והנה מגיעה עלייה של 75 מטרים במפלס הים. אני גר בבית נוף עכשיו; אני אגור בקו המים.

טוב, מה התוצאה? האוקיינוסים כנראה ייעשו סגולים. ואנו חושבים שזו הסיבה שלקח למורכבות כל כך הרבה זמן להופיע בכדור הארץ. היו לנו אוקיינוסים של מימן גופרתי במשך זמן כל כך ארוך. הם מונעים מחיים מורכבים להתקיים. אנו יודעים היום שמימן גופרתי מתפרץ בכמה מקומות בכדור הארץ. ואני זורק את השקופית הזו -- זה אני, למעשה, לפני חודשיים -- ואני זורק את השקופית הזו בגלל שזו החיה האהובה עליי, הנאוטילוס. הוא נמצא על כדור הארץ מאז ראשית החיות -- לפני 500 מליון שנה. זהו ניסוי מעקב, ואם מישהו מכם הצוללים, אם אתם רוצים להיות מעורבים באחד מהפרוייקטים המגניבים שיש, זה משונית המחסום הגדולה. בעודנו מדברים, הנאוטילוסים האלה מאפשרים לנו לעקוב אחרי ההתנהגות שלהם.

אבל העניין פה הוא שמדי פעם אנחנו הצוללנים נקלעים לצרות, אז אני עומד לעשות פה ניסוי מחשבה קטן. זה כריש לבן גדול שאכל כמה מן המלכודות שלי. משכנו אותו מעלה; הוא עולה. וכך, הוא שם איתי בלילה. אז אני שוחה לי, והוא נוגס ומוריד לי את הרגל. אני מרוחק 130 קילומטר מהחוף, מה יקרה לי? טוב עכשיו, אני אמות. חמש שנים מהיום, זה מה שאני מקווה שיקרה לי: אני נלקח חזרה לסירה, מלבישים לי מסכת גז: 80 חלקיקים למליון מימן גופרתי. אז אני נזרק לבריכת קרח, ומקורר ב-15 מעלות ואפשר לקחת אותי לטיפול נמרץ בבית חולים. והסיבה שאני יכול לעשות את זה היא בגלל שאנחנו היונקים עברנו סדרה של אירועי מימן גופרתי כאלה והגוף שלנו התאים את עצמו. ואנחנו יכולים לנצל את זה למה שאני חושב תהיה פריצת דרך חשובה ברפואה.

זה מארק רות'. הוא מומן על ידי סוכנות הפיתוח של משרד ההגנה. בניסיון למצוא דרך איך להציל חיילים אמריקאים מפציעות בשדה הקרב. הוא מדמם חזירים. הוא מכניס להם 80 חלקיקים למליון מימן גופרתי -- אותו הדבר ששרד את ההכחדות ההמוניות האלו -- והוא הופך את היונק לזוחל. "אני סבור שאנו רואים בתגובה הזו את התוצאה של העובדה שיונקים וזוחלים נחשפו לסדרת אירועי מימן גופרתי". קיבלתי את המייל הזה ממנו לפי שנתיים; הוא אמר, "נדמה לי שיש לי תשובה לחלק משאלותיך". אז, הוא כבר הפיל עכברים לזמן של עד ארבע שעות, לפעמים שש שעות, ואלו תוצאות חדשות שהוא שלח לי בדרך לפה. בחלק העליון, עכשיו, זה גרף הטמפרטורה של העכבר שעבר -- הקו המנוקד, הטמפרטורות. אז הטמפרטורה מתחילה ב-25 מעלות, ומטה היא יורדת, מטה היא יורדת. שש שעות מאוחר יותר, מעלה עולה הטמפרטורה. עכשיו, אותו העכבר מקבל מנה של 80 חלקיקים למליון מימן גופרתי בגרף הרצוף. ותראו מה קורה לטמפרטורה שלו. הטמפרטורה שלו צונחת. היא יורדת ל-15 מעלות מ-35, והוא יוצא מזה ללא פגע.

הנה דרך להביא אנשים לטיפול נמרץ. הנה דרך להוריד את חום הגוף של אנשים מספיק כדי להביא אותם לטיפול נמרץ. עכשיו, אתם כולכם חושבים, נכון, אבל מה עם רקמת המוח? אז זה אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפנינו. אתם בתאונה. יש לכם שתי ברירות: או שתמותו, או שתיקחו מימן גופרתי ואז, אולי, 75 אחוזים מכם יינצלו, נפשית. מה תעשו? האם יש לכולנו כפתור קטן שאומר, תנו לי למות? זה בא לעברנו, ואני חושב שזו תהיה מהפיכה. אנו עומדים להציל חיים, אבל יהיה לזה מחיר.

המבט החדש על הכחדות המוניות הוא, כן, נפגענו, וכן, עלינו לחשוב על הטווח הארוך, בגלל שניפגע שוב. אבל יש סכנה גדולה הרבה יותר עומדת לפתחנו. אנו יכולים לחזור בקלות לעולם של המימן הגופרתי. תנו לנו כמה אלפי שנים -- ואנו בני האדם נשרוד את אלפי השנים האלה -- האם זה יקרה שוב? אם נמשיך זה יקרה שוב. כמה מאיתנו כאן טסו? כמה מאיתנו פה עברו את כל מכסת קיוטו שלנו רק בטיסות השנה? כמה מאיתנו חרגו מהמכסה? כן, אני בודאי חרגתי ממנה. יש לנו בעיה עמוקה לפנינו כמין. אנחנו חייבים להביס את זה. אני רוצה להיות מסוגל לחזור לשונית הזו. תודה לכם.

(מחיאות כפיים)

כריס אנדרסון: יש לי רק שאלה אחת אליך, פיטר. אני מבין אותך נכון, שמה שאתה אומר פה הוא שיש לנו בגופנו תגובה ביוכימית למימן גופרתי שבעיניך מוכיחה שהיו בעבר הכחדות המוניות בגלל שינויי אקלים?

פיטר ווארד: כן, כל תא בגופנו יכול להפיק כמויות מזעריות של מימן גופרתי בעיתות משבר. זה מה שרות' גילה. אז מה שאנחנו בודקים כעת הוא: האם זה משאיר סימן? האם זה משאיר סימן בעצם או בצמח? ואנחנו חוזרים לתעוד המאובן ואנחנו מנסים לברר כמה אירועים כאלה קרו בעבר.

כ"א: זה בו זמנית טכניקה ראופית מדהימה, אבל גם מפחיד...

פ"ו: ברכה וקללה