פיטר סול: הבה נדבר על גסיסה

האמת, קצת התחרטתי בקשר להחלטה לדבר על זה לפני קהל שופע-חיים כמוכם. ואז נזכרתי בציטטה מאת גלוריה סטיינם, שהיא, "האמת תוציאכם לחופשי, אבל לפני זה היא תבאס אתכם." [צחוק] אז - [צחוק]

אז על רקע זה אנסה לעשות זאת זה כאן, ואדבר על גסיסה במאה ה-21. הדבר הראשון שיבאס אתכם, ללא ספק, הוא שכולנו בעצם עתידים למות במאה ה-21. ללא יוצא מהכלל. מסתבר שאחד מכל שמונה מביניכם חושב שהוא בן-אלמוות, לפי הסקרים, אבל - [צחוק] למרבה הצער, זה לא יקרה.

במשך ההרצאה הזו, ב-10 הדקות הבאות, ימותו מאה מיליון תאים בגופי, ובמשך שארית היום, 2,000 מתאי מוחי ימותו ללא שוב, כך שאפשר לטעון שתהליך הגסיסה מתחיל די מוקדם.

בכל אופן, הדבר השני שברצוני לומר על הגסיסה במאה ה-21, פרט לכך שזה יקרה לכולם, הוא שזה הופך אותנו לאיזור אסון, כך זה עבור מרביתנו, אלא אם נעשה משהו כדי להשיב לשליטתנו את התהליך הזה מן המסלול הבלתי-נמנע למדי שבו הוא נמצא כיום.

אז הרי לכם. זאת היא האמת. אין ספק שזה יבאס אתכם, וכעת הבה ונראה האם אפשר להוציאכם לחופשי. אני לא מבטיח כלום. אז כפי שששמעתם בהקדמה, אני עובד בטיפול נמרץ, ולדעתי זכיתי לחיות בתקופת הזוהר של הטיפול הנמרץ. זאת חתיכת חוויה, חבר'ה. זה מעולה. יש לנו מכונות שעושות "פינג". יש המון כאלה. יש לנו טכנולוגיה אשפית, שבעיני עובדת די טוב, ומאז שאני עובד בטיפול נמרץ, שיעור התמותה בקרב זכרים באוסטרליה ירד בחצי, ולטיפול הנמרץ היה בהחלט חלק בכך. אין ספק שלטכנולוגיות שבהן אנו משתמשים יש חלק בכך.

אז היתה לנו הצלחה עצומה, וקצת נסחפנו עם ההצלחה שלנו, והתחלנו להשתמש בביטויים כמו "הצלת חיים". אני באמת מתנצל בפני כולם על כך, כי ברור לגמרי שאנו לא עושים זאת. אנו רק מאריכים את חייהם של אנשים, דוחים את המוות ומסיטים אותו, אך איננו יכולים, במובן הצר של הביטוי, להציל חיים על בסיס קבוע כלשהו.

ומה שבעצם קרה במשך הזמן שבו אני עובד בטיפול נמרץ, הוא שאנשים שאת חייהם התחלנו להציל עוד בשנות ה-70, ה-80 וה-90, באים כעת למות במאה ה-21 ממחלות, שהיום כבר אין לנו מענה עבורן כמו שהיה לנו אז.

כך שהיום חל שינוי גדול באופן שבו אנשים מתים, ורוב הדברים שמהם הם מתים לא מושפעים כל-כך ממה שבכוחנו לעשות, לעומת איך שהיה אז, כשעבדתי בזה בשנות ה-80 וה-90.

אז קצת נסחפנו עם העניין הזה, ולא היינו לגמרי הוגנים איתכם לגבי מה שקורה היום, והגיע הזמן שנהיה גלויים. אני קלטתי את זה בסוף שנות ה-90 כשפגשתי את הבחור הזה. קוראים לו ג'ים. ג'ים סמית, והוא נראה אז ככה. קראו לי למחלקה לראות אותו. היד הקטנה היא שלו. מי שקרא לי למחלקה לראות אותו היה רופא של דרכי הנשימה. הוא אמר, "תראה, יש כאן איזה בחור עם דלקת ריאות, ונראה שהוא זקוק לטיפול נמרץ. הבת שלו כאן, והיא רוצה שנעשה כל מה שאפשר." שזה ביטוי מוכר אצלנו. אז אני יורד למחלקה ובודק את ג'ים, והעור שלו שקוף. ככה. רואים את העצמות שלו דרך העור. הוא נורא רזה, הוא באמת חולה בדלקת ריאות קשה, והוא חולה מכדי לשוחח איתי, אז אני מדבר עם אחותו קתלין, ואני אומר לה, "האם את וג'ים שוחחתם אי-פעם על מה שתרצו שייעשה אם הוא יגיע למצב כזה?" היא הביטה בי ואמרה, "לא. כמובן שלא!" חשבתי לעצמי, "בסדר. לאט לאט." והמשכתי לשוחח איתה, ואחרי זמן-מה היא אמרה לי, "אתה יודע, תמיד חשבנו שיהיה מספיק זמן."

ג'ים היה בן 94. [צחוק] וקלטתי שיש משהו שלא קורה פה. לא היה הדו-שיח הרגיל שאותו דמיינתי. אז קבוצה מאיתנו החלה לערוך סקרים, בדקנו 4,500 דיירים של מוסדות סיעודיים בניוקאסל, באזור ניוקאסל, וגילינו שרק לאדם אחד מכל מאה מתוכם היתה תכנית לגבי מה לעשות כשלבו יפסיק לפעום. אחד מכל מאה. ורק לאחד מכל 500 מהם היתה תכנית לגבי מה לעשות אם יחלה אנושות. אז הבנתי, כמובן, שהדו-שיח הזה בהחלט לא מתנהל בציבור הרחב.

אני עובד בטיפול דחוף. זהו בית החולים "ג'ון הנטר". וחשבתי לעצמי שבטוח אצלנו המצב יהיה טוב יותר. אז עמיתה שלי מהסיעוד, בשם ליזה שאו, ואני עברנו על מאות רבות של הערות במחלקת התיעוד הרפואי וחיפשנו סימנים לכך שמישהו ניהל איזו שיחה על מה שעלול לקרות לו במידה שהטיפול שהוא מקבל לא יצליח, והוא ימות. לא מצאנו אפילו רשומה אחת של איזה סדר-עדיפויות מבחינת מטרות, טיפולים או תוצאות בכל אותן הערות שהופקו ע"י רופאים או חולים.

התחלנו להבין שיש לנו בעיה, והבעיה חמורה יותר, וזו הסיבה: - "חשוב איך מתים" -

ידוע לנו שמן הסתם כולנו נמות, אבל בעצם חשוב מאוד איך נמות, וברור שלא רק לנו, אלא גם איך זה ישפיע על חיי האנשים שימשיכו לחיות אחרינו. האופן בו אנו מתים נותר לנצח בזכרון של כל מי שחי אחרינו, והמצוקה שנוצרת במשפחה כתוצאה מתהליך הגסיסה היא עצומה, למעשה, נוצרת מצוקה קשה פי 7 עקב מוות בטיפול נמרץ מאשר עקב מוות בכל מקום אחר. כך שלמות בטיפול נמרץ לא נמצא בעדיפות הראשונה אילו היינו יכולים לבחור.

ואם זה לא גרוע מספיק, כמובן, כל העסק מתקדם במהירות לעבר העובדה שרבים מכם. למעשה, 1 מכל 10 מכם, ימותו בטיפול נמרץ. בארה"ב זה 1 מכל 5. במיאמי, 3 מכל 5 אנשים מתים בטיפול נמרץ. זאת היא המגמה שקיימת היום.

הסיבה מדוע כל זה קורה היא זו, ויהיה עלי להסביר לכם במה מדובר. יש ארבע דרכים למות, וכולנו נלך באחת מהן. אלה שאתם בטח הכי מכירים הן אלה שהופכות יותר ויותר לנחלת העבר: מוות פתאומי. סביר למדי שבקהל בגודל כזה זה לא יקרה לאיש. המוות הפתאומי נעשה נדיר ביותר. דברים כמו המוות של נל הקטנה וקורדליה כבר לא קורים. תהליך הגסיסה של החולים במחלות סופניות שזה עתה ראינו, קורה לאנשים צעירים יותר. כשמגיעים לגיל 80, לא סביר שזה יקרה. רק 1 מכל 10 בני יותר מ-80 ימות מסרטן.

התעשיה שגדלה בקצב הכי גדול היא זאת: אנחנו מתים מקריסת מערכות הדרגתית, כשמערכות הנשימה, הלב, הכליות וכל מיני איברים יפסיקו לתפקד. כל הפסקה כזאת בתפקוד תגרור אשפוז בבית חולים לטיפול דחוף, ובסופו של דבר, או בשלב כלשהו באמצע, מישהו יאמר, "עד כאן." ואנו נפסיק.

וזו התעשיה הכי מתפתחת, לפחות 6 מכל 19 אנשים כאן באולם ימותו בצורה כזו, שהיא הידרדרות היכולת לצד שבריריות גוברת, והשבריריות היא חלק בלתי-נמנע מההזדקנות. השבריריות הגוברת היא למעשה הדבר העיקרי שממנו מתים בימינו אנשים, כשהשנים האחרונות, או השנה האחרונה לחייכם עוברת עם מידה רבה של מוגבלות, למרבה הצער.

כולם נהנים עד כאן? [צחוק] [צחוק] מצטער, אני מרגיש כמו נושא בשורות איוב. [צחוק]

איזה דבר חיובי אוכל לומר? החיובי הוא, שזה קורה כיום בגיל מתקדם מאוד. כולנו, מרביתנו, מצליחים להגיע לשלב הזה. אתם יודעים, בעבר זה לא היה כך. זה מה שקורה כשחיים עד גיל מופלג, ולרוע המזל, אריכות ימים פירושה זיקנה נוספת, ולא נעורים נוספים. מצטער לבשר לכם את זה. [צחוק] בכל מקרה, מה שעשינו הוא, שלא הסכמנו להניח לכך בבית החולים "ג'ון הנטר" ובמקומות אחרים. פצחנו בשורה שלמה של מיזמים כדי לבדוק האם נוכל להביא יותר למעורבות רבה יותר של האנשים באופן שבו הדברים קורים להם. אך כמובן שהבנו שאנו מתעסקים עם סוגיות תרבותיות, וזה-- אני אוהב את הציור הזה של קלימט, כי כל שמביטים בו, קולטים יותר את כל מה שקורה בו, במה הוא עוסק, שזה בבירור ההפרדה בין המוות לבין האנשים החיים, והפחד -- אם תסתכלו היטב, יש שם אישה אחת שעיניה פקוחות. היא זו שבה הוא מביט, ואותה הוא בא לקחת. רואים את זה? היא נראית מבוהלת. זאת תמונה מדהימה.

בכל אופן, היתה לנו בעיה תרבותית רצינית. ברור שאנשים לא רצו שנדבר על המוות, או כך חשבנו. אז בעזרת מימון גדול מהממשל הפדרלי ושירות הבריאות המקומי, הכנסנו ל"ג'ון הנטר" משהו שנקרא "לכבד את בחירות החולה". הכשרנו מאות אנשים שיעברו בכל המחלקות וישוחחו עם האנשים על העובדה שהם עתידים למות, ומה הם היו מעדיפים בנסיבות אלה. הם שמחו על זה. המשפחות והחולים שמחו על זה. למעשה, 98 אחוז מהאנשים חשבו שזה צריך להיות נוהל רגיל, ושכך הדברים צריכים להתנהל. וכשהם הביעו את העדפותיהם, הסתבר שכל העדפותיהם התגשמו. הצלחנו להגשים להם אותן. אבל כשהמימון נגמר, חזרנו לבדוק אחרי 6 חודשים, הכל שוב נעצר, ואיש לא ניהל יותר את השיחות האלה. זה די שבר את ליבנו, כי באמת חשבנו שזה יצליח. הנושא התרבותי חזר ואישש את עצמו.

אז הנה העניין: לדעתי חשוב שלא סתם נעלה על הכביש המהיר הזה, של הטיפול הנמרץ, מבלי לחשוב היטב אם כך אנחנו רוצים לגמור, במיוחד ככל שאנו מזדקנים ונחלשים ולטיפול הנמרץ יש פחות ופחות מה להציע לנו. חייבת להיות איזו דרך צדדית לאנשים שלא רוצים להמשיך בנתיב הזה. ויש לי רעיון אחד קטן, ורעיון אחד גדול לגבי מה שעשוי להתרחש.

הנה הרעיון הקטן: הרעיון הקטן הוא שכולנו ניקח חלק גדול יותר בדרך שאותה תיאר ג'ייסון. מדוע שלא יהיו לנו שיחות כאלה עם הזקנים שלנו ועם אנשים שאולי מתקרבים לשם? יש כמה דברים שתוכלו לעשות. אחד מהם הוא פשוט לשאול את השאלה הפשוטה הבאה, שתמיד מצליחה: "במקרה שתיעשה חולה מכדי שתוכל לדבר למען עצמך, מי תרצה שידבר בשמך?" זאת שאלה שחשוב מאד לשאול, כי לאפשר לאנשים להחליט מי יהיה אותו אדם, מביא לתוצאה מדהימה. הדבר השני שאפשר לומר הוא, "האם דיברת עם אותו אדם על מה שחשוב לך כדי שנדע טוב יותר מה נוכל לעשות?" זהו הרעיון הקטן.

הרעיון הגדול, לדעתי, הוא יותר פוליטי. לדעתי עלינו ללכת על זה. הצעתי שנקים את "לכבוש את המוות". [צחוק] אשתי אמרה, "כן, בטח. משמרות מחאה בחדר המתים. כן, כן. בטח." [צחוק] אז זה לא ממש הצליח, אבל זה הדהים אותי. אני היפי מזדקן. אני לא יודע, אני לא חושב שאני עדיין נראה כך, אבל הייתי כזה. שניים מילדי נולדו בבית בשנות ה-80 כשלידה ביתית עוד היתה עניין גדול, ואנו, בני דור ה"בייבי-בום", רגילים לתפוס פיקוד על המצב, אז רק צריך להחליף את כל המלים שקשורות בלידה, "שלום, אהבה ומוות טבעי" נראית לי אופציה טובה. אני באמת חושב שעלינו ללכת לפוליטיקה ולהתחיל לתבוע לעצמנו בחזרה את התהליך הזה מן המודל הרפואי שבו הוא מתנהל.

ותקשיבו, זה נשמע קצת כמו קריאה להמתת-חסד. אני רוצה להבהיר לכולכם באופן חד-משמעי, שאני שונא המתות-חסד. בעיני הן דבר משני לחלוטין. אני לא חושב שהמתות החסד משנות משהו. אבל אני חושב - במקומות כמו אורגון, שבה אפשר להתאבד בסיוע רופא, על ידי מינון רעיל כלשהו, רק מחצית אחוז מהאנשים עושים זאת. מעניין אותי יותר מה קורה ליתר 99.5 האחוזים של האנשים שלא רוצים לעשות זאת. לדעתי רוב האנשים לא רוצים למות, אך אני גם חושב שהרוב מעוניינים בשליטה מסוימת על התקדמות תהליך הגסיסה שלהם. כך שאני מתנגד להמתת-חסד, אך לדעתי עלינו להחזיר לאנשים מידה מסוימת של שליטה. זה יוציא את האוויר ממפרשי המתת החסד. לדעתי עלינו לבדוק איך עוצרים את הביקוש להמתת-חסד, ולא להפוך אותה לחוקית או ללא-לחוקית או בכלל להתעסק איתה.

הנה ציטטה של הגברת סיסילי סונדרס, שאותה פגשתי כשהייתי סטודנט לרפואה. היא ייסדה את תנועת ה"הוספיס" והיא אמרה, "אתה חשוב כי אתה קיים, ואתה חשוב עד לרגע האחרון של חייך." ואני מאמין באמונה שלמה שזהו המסר שעלינו להעביר הלאה. תודה לכם. [מחיאות כפיים]