פיטר אייגן: איך לחשוף את המושחתים

אני עומד לדבר על שחיתות, אך ברצוני להסמיך זה לזה שני דברים שונים. האחד הוא הכלכלה העולמית הרחבה, הכלכלה הגלובלית הרחבה, והשני, קטן ומוגבל ביותר, הוא כוחן של הממשלות המסורתיות שלנו ומוסדותיהן הבינלאומיים לנהל, לעצב כלכלה זו. כי ישנו חוסר סימטריה שבעצם מביא לכשלון הפיקוח. הפיקוח נכשל בתחומים רבים בתחום השחיתות ובתחום הרס הסביבה, בתחום ניצול נשים וילדים, בתחום שינוי האקלים. בכל התחומים בהם באמת נחוצה לנו יכולת להחזיר על כנה את עליונותה של הפוליטיקה בכלכלה, הפועלת בזירה בינלאומית. ולדעתי השחיתות, והמלחמה בשחיתות, והשפעת השחיתות, היא אחת הדרכים המעניינות ביותר להמחיש את כוונתי בכשלון פיקוח זה.

הבה ואספר לכם על נסיוני האישי. עבדתי פעם כמנהל סניף הבנק העולמי בניירובי האחראי על מזרח אפריקה ואז שמתי לב שהשחיתות, השחיתות העצומה, השחיתות השיטתית, חותרת תחת כל מה שניסינו לעשות. ולכן התחלתי לא רק לנסות להגן על עבודת הבנק העולמי, על הפרוייקטים שלנו, התכניות שלנו נגד השחיתות, אלא חשבתי שבכלל נחוצה לנו שיטה להגן על האנשים בחלק זה של העולם מפני הרסנותה של השחיתות. ומיד כשהתחלתי בעבודה זו, קיבלתי מיזכר מהבנק העולמי, ראשית כל מהמחלקה המשפטית, ובו נאמר: אינך רשאי לעשות זאת. אתה מתעסק בענייני הפנים של הארצות השותפות שלנו. זה אסור, בהתאם לכתב הזכויות של הבנק העולמי. לכן אנו דורשים שתחדל ממעשיך.

באותה עת ישבתי בראש מפגשי תורמים, למשל, שבהם התורמים השונים, ורבים מהם אוהבים לשהות בניירובי - באמת. זו אחת הערים הכי לא בטוחות בעולם, אך הם אוהבים להיות שם כי יתר הערים עוד פחות נוחות. ובמפגשי תורמים אלה שמתי לב שרבים מהפרוייקטים הגרועים ביותר, שהוצעו ע"י לקוחותינו, ע"י הממשלות, ע"י יזמים, רבים מהם מייצגים ספקים מן הצפון, שהפרוייקטים הגרועים ביותר הוגשמו ראשונים. אתן לכם דוגמה. פרוייקט תחנת כוח ענקי, 300 מליון דולר, שמיועד להיתקע היישר בלב אחד האזורים הכי פגיעים והכי יפים של מערב קניה. כולנו ראינו מיד שהפרוייקט הזה לא יביא שום רווח. לא היו לו לקוחות. איש לא רצה לקנות את החשמל שם. לאיש לא היה עניין בפרוייקטים של השקייה. להיפך. הם ידעו שהפרוייקט הזה יהרוס את הסביבה, ישמיד את יערות החופים, שהיוו את יסוד הישרדותן של שבטי נוודים, ה'סמבורו' וה'טוקאנה', באותו אזור. כך שכולם ידעו שזה לא פרוייקט חסר טעם, אלא פרוייקט איום ונורא, מזיק בהחלט, שלא לדבר על חובה העתידי של אותה ארץ בסך מאות מליוני דולרים, ועל הסטת כל משאביה הזעומים של הכלכלה מפעילויות הרבה יותר חשובות כמו בתי ספר, בתי חולים וכדומה. ולמרות שכולנו דחינו את הפרוייקט הזה ואיש מן התורמים לא היה מוכן ששמו יקושר עם הדבר הזה, זה היה הפרוייקט הראשון שהוקם.

הפרוייקטים הטובים, שאנחנו כקהילת התורמים היינו נכונים לפרוש עליהם את כנפינו, אלה ארכו שנים, אתם יודעים, נעשו יותר מדי מחקרים, ולעתים קרובות הם לא הצליחו. אך אותם פרוייקטים גרועים, שגרמו נזק מוחלט לכלכלה, למשך דורות רבים, לסביבה, לאלפי המשפחות שנאלצו לעקור למקומות אחרים. אלה הוקמו לפתע-פתאום בידי איחוד של בנקים, או סוכנויות אספקה, או סוכנויות ביטוח, כמו "הרמס" בגרמניה, וכן הלאה, והם חזרו מהר מאד מונעים בידי הברית החטאה שבין האליטות רבות העוצמה בארצות ההן, ובין הספקים מן הצפון. הספקים הללו היו החברות הגדולות שלנו. הן היו השחקנים על במת השוק הגלובלי הזה שהזכרתי בהתחלה. הן היו חברות ה"סימנס" של העולם הזה, הן הגיעו מצרפת, מבריטניה, מיפן, מקנדה, מגרמניה, והם הונעו בצורה שיטתית ע"י שחיתות שיטתית ורחבת היקף. איננו מדברים על 50,000 דולר כאן, או 100,000 דולר שם, או מליון דולר שם. לא. אנו מדברים על 10 מליון, 20 מליון דולר, בחשבונות בנקים שווייצריים, בחשבונות הבנקים של ליכטנשטיין, של שרי הנשיא, הפקידים הגבוהים במגזרים קרובים לממשל.

זו היא המציאות שפגשתי, ולא היה רק פרוייקט אחד כזה, הייתי אומר שראיתי במשך שנות עבודתי באפריקה, מאות פרוייקטים כמו זה. ולכן השתכנעתי ששחיתות שיטתית זו, שפשתה בעיצוב המדיניות הכלכלית באותן ארצות, היא היא הסיבה העיקרית לאומללות, לעוני, לקונפליקטים, לאלימות, לייאוש ברבות מהארצות הללו. עד כדי כך שיש לנו היום מעל מיליארד בני אדם מתחת לקו העוני המוחלט, ויותר ממיליארד בני אדם בעולם שאין להם מי שתייה ראויים לשמם, כפליים מזה, מעל שני מיליארד בני אדם ללא תנאים היגייניים וכן הלאה, והמחלות הנובעות מכך של אמהות וילדים, ותמותת ילדים של יותר מאשר 10 מליון נפשות בשנה, ילדים שמתים לפני גיל חמש. והגורם לכך במידה רבה הוא השחיתות האדירה.

ומדוע לא הניח לי הבנק העולמי לעשות מלאכה זו? גיליתי מאוחר יותר, אחרי שעזבתי בריב גדול את הבנק העולמי. הסיבה היתה שחברי הבנק העולמי חשבו ששוחד בינלאומי הוא בסדר, כולל גרמניה. בגרמניה מותר לתת שוחד בחו"ל. יש על זה אפילו ניכוי מס. אין פלא שהחשובות בחברות הבינלאומיות בגרמניה, אך גם בצרפת ובבריטניה ובסקנדינביה ובכל מקום, נתנו שוחד באופן שיטתי. לא כולם, אך מרביתם. וזו התופעה אותה אני מכנה 'פיקוח כושל', מפני שכאשר הגעתי אח"כ לגרמניה וייסדתי את הארגון הלא-ממשלתי הקטן הזה כאן בברלין, ב"וילה בורסיג". אמרו לנו: אסור לכם למנוע את היצואנים הגרמניים שלנו ממתן שוחד, כי אז נאבד את הקשרים שלנו. נפסיד אותם לטובת הצרפתים, נפסיד אותם לטובת השוודים, היפנים, ולכן זו באמת היתה דילמת האסיר, מה שהקשה מאד על חברה בודדת, על ארץ מייצאת בודדת לומר: אנו לא מוכנים להמשיך במנהג הקטלני והרה-האסון הזה של החברות הגדולות, לשחד.

אז לכך אני מתכוון במבנה כושל של פיקוח ממשלתי מפני שגם הממשל החזק ביותר, שיש לנו בגרמניה, בהשוואה, לא היה מסוגל לומר, "לא נרשה לחברות שלנו לתת שוחד בחו"ל" הם נזקקו לעזרה, והחברות הגדולות עצמן מתחבטות בבעיה זו. רבות מהן לא רוצות לתת שוחד. רבות מהחברות הגרמניות, למשל, מאמינות שהן אכן מייצרות תוצרת איכותית במחיר טוב, כך שהן תחרותיות מאד. הן אינן טובות במתן שוחד כמו רבים ממתחריהן הבינלאומיים, אולם לא התירו להן להפגין את כוחן, כי בעולם מכרסמת שחיתות אדירה.

ולכן אני מספר לכם את זאת, החברה האזרחית החליטה להיענות לאתגר. היה לנו ארגון לא-ממשלתי קטן, "שקיפות בינלאומית", הם התחילו לחשוב על מוצא מדילמת האסיר, ופיתחנו רעיונות לפעולה קולקטיבית, של נסיון לכנס מתחרים שונים סביב השולחן, להסביר לכולם כמה זה ישרת את האינטרס שלהם הם כולם יחדלו בבת אחת לתת שוחד, ובקצרה, הצלחנו בסופו של דבר להביא את גרמניה לחתום עם יתר מדינות "הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" ועוד כמה יצואנים,

ב-1997, על אמנה, בחסות הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, שמחייבת את כולם לשנות את חוקיהם כדי להוציא מחוץ לחוק מתן שוחד בחו"ל. [מחיאות כפיים] תודה רבה. זה מעניין, שבעשותנו זאת, היה עלינו לשבת יחד עם החברות, היה לנו כאן בברלין ובמכון "אספן" שבאגם ואנאסי, היו לנו מפגשים עם בערך 20 מראשי התעשייה, ודנו איתם בסוגיה מה לעשות בנושא השוחד הבינלאומי. בפגישה הראשונה, היו לנו שלושה מפגשים במהלך שנתיים, ונשיא ממשפחת ויצאקר, אגב, ישב בראש אחד המפגשים, במפגש הראשון כדי להפיג את החשש מליבות היזמים, שלא היו רגילים למגעים עם ארגונים לא-ממשלתיים. ובפגישה הראשונה, כולם אמרו, "זה לא שוחד, מה שאנו עושים. זהו הנוהג שם. זה מה שהתרבויות האלה דורשות. הן אפילו מעודדות את זה". למעשה, מרטין ואלזר עדיין טוען כך עד היום. כך שיש עדיין הרבה אנשים שטרם השתכנעו שעלינו לחדול ממתן שוחד. אך במפגש השני, הם כבר הסכימו שלא לעשות זאת יותר, את מה שהם עושים בארצות אחרות, כאן בגרמניה או בבריטניה וכן הלאה. שרי הממשלה הודו בכך. ובמפגש האחרון, במכון "אספן", החתמנו את כולם על מכתב גלוי לממשל של קוהל, בזמנו, המבקש שהם יצטרפו לאמנת הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי.

וזו לדעתי דוגמה לעוצמה רכה, כי הצלחנו לשכנע אותם שכדאי להם לצדד בנו. היתה לנו פרספקטיבה של בעלי נסיון. גדול יותר ורחב יותר הוא ציבור הבוחרים עליו ניסינו להגן ולכן השתנה החוק. ולכן "סימנס" נקלעה לצרה בה היא נמצאת. ולכן "אם-איי-אן" נקלעה לצרה בה היא נמצאת. בארצות אחרות, אמנת "הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" עדיין לא נאכפת היטב. ושוב, חברות אזרחיות נושפות בעורפו של הממסד.

בלונדון, למשל, שבה חברת "בי-איי-אי" חמקה מתביעת שחיתות ענקית, שהמשרד לחקר הונאות של מחוז סארי הגיש נגדה, 100 מליון לירות שטרלינג, מידי שנה במשך עשר שנים, לפקיד ממשלתי מסוים בארץ ידידותית מסוימת, שבתמורה רכש ציוד צבאי ב-44 מיליארד ליש"ט. זה לא יגיע לבית המשפט בבריטניה. מדוע? מפני שבעיניהם זה נוגד את האינטרס הבטחוני של העם הבריטי. החברה האזרחית דוחפת, החברה האזרחית מנסה להשיג פתרון לבעיה זו וגם בבריטניה וגם ביפן, שלא אוכפת היטב, וכן הלאה.

בגרמניה, אנו דוחפים לאישור אמנת האו"ם שהיא אמנת-המשך לשלנו. אנו, בגרמניה, לא מאשרים אותה. מדוע? מפני שזה יחייב להוציא את השחיתות מחוץ לחוק בכל הנוגע לסגנים. בגרמניה יש לנו מערכת שבה, אסור לך לשחד עובד מדינה, אבל מותר לך לשחד את סגנו. לפי החוק הגרמני זה מותר. וחברי בית הנבחרים לא רוצים לשנות זאת, ולכן אין הם יכולים לחתום על אמנת האו"ם נגד שוחד בינלאומי, אחת המדינות המעטות מאד שמטיפה לכנות ולממשל טוב בכל העולם, אך לא מסוגלת לאשר את האמנה, שעליה הצלחנו להחתים 160 מדינות מכל העולם.

אני רואה שעלי לסיים. הבה ואנסה רק להסיק כמה מסקנות ממה שקרה. אני מאמין שמה שהצלחנו להשיג במלחמה בשחיתות, ניתן להשיג גם בתחומים אחרים של ממשל כושל. היום כבר האו"ם לגמרי לצידנו. הבנק העולמי הפך את עורו תחת ניהולו של וולפנסון והפך, הייתי אומר, ללוחם החזק ביותר בעולם נגד השחיתות. מרבית החברות הגדולות משוכנעות כעת לחלוטין שעליהן לקבוע מדיניות חזקה ביותר נגד שוחד וכן הלאה. וזה התאפשר מכיוון שהחברה האזרחית הצטרפה לחברות והצטרפה לממשל בניתוח הבעיה, בעיבוד הפתרונות, ביישום הרפורמות, ובהמשך, בפיקוח על הרפורמות.

כמובן, אם ארגוני חברות אזרחיות רוצים למלא תפקיד זה, עליהם לנהוג בגרות ואחריות. לא כל ארגוני החברות האזרחיות הם טובים. ה"קו-קלוקס-קלאן" הוא ארגון לא-ממשלתי. כך שעלינו להיות מודעים לכך שחברה אזרחית צריכה לגבש את עצמה. עליה להיות בעלת פיקוח שקוף הרבה יותר מבחינה פיננסית. צריך להיות לה הרבה יותר פיקוח משותף עם ארגוני חברות אזרחיות רבים. נחוצה לנו גם יכולת טובה יותר של ראשי החברות האזרחיות. ולכן הקמנו את בית הספר לפיקוח ואת "המרכז לחברות אזרחיות" כאן בברלין. כי אנו מאמינים שרוב מוסדות ההשכלה והמחקר שלנו בגרמניה וביבשת אירופה בכלל, עדיין לא מתמקדים מספיק בהעצמת החברה האזרחית ובהכשרתה של מנהיגות החברה האזרחית.

אך אני אומר, מנסיוני המעשי ביותר, שאם החברה האזרחית תעשה זאת כהלכה ותצטרף לשחקנים האחרים, ובמיוחד לממשלות, הממשלות ומוסדותיהן הבינלאומיים, אך גם לשחקנים הבינלאומיים הגדולים, בפרט אלו שהתחייבו לנהוג באחריות חברתית, כי אז, במשולש קסם, של החברה האזרחית, הממשל והמגזר הפרטי, תיווצר הזדמנות מצוינת עבור כולנו, ליצור עולם טוב יותר.

תודה רבה.

[מחיאות כפיים]