פוואן סוחדב: לתמחר את הטבע!

אני כאן כדי לדבר איתכם על חוסר הנראות הכלכלי של הטבע. החדשות הרעות הן שהמשרד האחורי של אמא טבע לא עובד עדיין, כך שהחשבוניות האלו לא מונפקות. אבל אנו צריכים לעשות משהו לגבי הבעיה הזו. התחלתי את חיי כמומחה שווקים והמשכתי להביע עניין, אבל מירב המאמצים שלי לאחרונה, היו לבחון את הערך של מה שמגיע לבני האדם מהטבע, ואשר לא מתומחר על ידי השווקים.

פרויקט בשם TEEB הוקם בשנת 2007, והושק על ידי קבוצה של שרים לענייני סביבה של מדינות ה-G8+5. וההשראה הבסיסית שלהם הייתה סקירת סטרן, של הלורד סטרן. הם שאלו את עצמם שאלה: אם הכלכלה יכולה לטעון טיעון משכנע כל כך על פעולות מוקדמות לגבי שינוי אקלים, מדוע לא ניתן לעשות את אותו הדבר בשביל שימור? מדוע אי אפשר לטעון טיעון מקביל עבור הטבע? והתשובה היא, אפשר. אבל זה לא כל כך ישיר. מגוון ביולוגי, הבסיס לחיים של הכוכב הזה, הוא לא גז. הוא קיים בשכבות רבות, מערכות אקולוגיות, מינים וגנים על פני קני מידה שונים -- בין לאומי, לאומי, מקומי , קהילתי -- ולעשות בשביל הטבע את מה שהלורד סטרן וקבוצתו עשו בשביל הטבע לא פשוט כל כך.

ועם זאת, התחלנו. התחלנו את הפרויקט עם דו"ח זמני, שארגן במהירות מידע רב שנאסף על הנושא על ידי חוקרים רבים מאוד. ובין לקט התוצאות שלנו היה הגילוי המדהים שאכן, אנו מפסידים את ההון של הטבע -- ההטבות שזורמות מהטבע אלינו. אנו מפסידים אותו בקצב יוצא דופן -- למעשה, בסדר גודל שווה ערך לשניים עד ארבעה טריליון דולרים מההון של הטבע. זה יצא ב-2008, בסביבות, כמובן, הזמן בו משבר הבנקים הראה שהפסדנו הון כלכלי בסדר גודל של שני טריליון דולרים וחצי. כך שזה היה שווה בגודלו להפסד מסוג כזה. מאז המשכנו להציג לקהילה הבין-לאומית, לממשלות, לממשל המקומי ולעסקים ולאנשים, לכם ולי, בריכה שלמה של דו"חות, אשר הוצגו באו"ם בשנה שעברה, ואשר מתייחסים לחוסר הנראות הכלכלי של הטבע ומתארים מה ניתן לעשות כדי לפתור את זה.

על מה מדובר? תמונה שאתם מכירים -- יערות הגשם של האמזונס. זהו מצבור אדיר של פחמן, זהו מצבור מדהים של מגוון ביולוגי, אבל מה שאנשים לא באמת יודעים הוא שזהו גם מפעל לגשם. משום שרוחות הסחר הצפון-מזרחיות, בשעה שהן עוברות מעל האמזונס, אוספות ביעילות אדי מים. משהו כמו 20 ביליון טונות של אדי מים בכל יום נשאבים על ידי רוחות הסחר הצפון-מזרחיות, ובסופו של דבר שוקעים בצורת גשם לאורך אגן "לה פלטה". מחזור הגשם הזה, מפעל הגשם הזה, מזין ביעילות כלכלה חקלאית בסדר גודל שווה ערך ל-240 ביליון דולרים באמריקה הלטינית. אבל עולה השאלה: בסדר, אז כמה אורוגאווי, פרגוואי, ארגנטינה ומדינת מטו גרוסו בברזיל משלמות עבור הקלט החיוני לכלכלה הזו למדינות האמזונס, אשר מפיקות את הגשם הזה? והתשובה היא כלום, בדיוק אפס. זהו חוסר הנראות הכלכלי של הטבע. זה לא יכול להמשך, משום שתמריצים כלכליים חיוביים ושליליים הם חזקים מאוד. כלכלה הפכה למטבע המדיניות. ואם לא נתייחס לחוסר הנראות הזה, נקבל את התוצאות שאנו רואים שהם פירוק הדרגתי ואבדן של הנכס הטבעי יקר הערך הזה.

לא מדבר רק באמזונס, או ביערות גשם. לא חשוב באיזו רמה תבחנו את זה, בין אם ברמת המערכת האקולוגית או ברמת המינים או ברמה הגנטית, נראה את אותה בעיה שוב ושוב. כך שמחזור הגשם ובקרת המים על ידי יערות גשם ברמת המערכת האקולוגית. ברמת המינים, הוערך שהאבקה מבוססת חרקים, דבורים מאביקים פירות וכו', היא בשווי של משהו כמו 190 ביליון דולרים. זה משהו כמו שמונה אחוזים מהתפוקה החקלאית העולמית. זה עובר לחלוטין מתחת למסך הרדאר. אבל מתי דבורה באמת נתנה לכם קבלה? או לצורך העניין, אם תבחנו את הרמה הגנטית, 60 אחוזים מהתרופות נהגו, נמצאו קודם כמולוקולות ביער גשם או שונית. שוב, הרוב לא מתוגמל.

מה שמביא אותי להיבט נוסף של זה, מי צריך להיות מתוגמל? החומר הגנטי שכנראה היה שייך, אם יכול היה להיות שייך למישהו, לקהילה מקומית של אנשים עניים שסיפקו את הידע שעזר לחוקרים למצוא את המולקולה, שהפכה לתרופה. הם אלו שלא תוגמלו. ואם תבחנו את רמת המין, שמעתם על דגים. היום, הדילול של הדגה באוקיאנוסים משמעותי כל כך שהוא משפיע מעשית על יכולתם של העניים, דייגים מקצועיים ואלו שדגים לפרנסתם, כדי להאכיל את המשפחות שלהם. משהו כמו ביליון אנשים תלויים בדגים, מספר הדגים באוקיינוסים. ביליון אנשים תלויים בדגים כמקור המרכזי שלהם לחלבון מן החי. ובקצב שבו אנו מאבדים דגים, זו בעיה אנושית במימדים עצומים, בעיה בריאותית שלא ראינו כמותה בעבר. ולבסוף, ברמת המערכת האקולוגית, בין אם זה מניעת שטפונות או בקרה של בצורות המסופקים על ידי היערות, ובין אם זו האפשרות של חקלאים עניים לצאת החוצה ולאסוף פסולת עלים בשביל הבקר והעזים שלהם, ובין אם זו היכולת של נשותיהם לצאת ולאסוף עצים להסקה מהיער, אלו למעשה העניים שתלויים יותר מכל בשירותי המערכות האקולוגיות.

ביצענו הערכות במסגרת המחקר שלנו לפיהן עבור מדינות כמו ברזיל, הודו ואינדונזיה, למרות שירותי המערכות האקולוגיות -- ההטבות שזורמות מהטבע לאנושות בחינם -- הן לא מאוד משמעותיות במונחי האחוז מהתמ"ג -- שניים, ארבעה, שמונה, עשרה, חמישה עשר אחוזים -- אבל במדינות האלו, אם נמדוד כמה הן שוות בשביל העניים, התשובות הן יותר כמו 45 אחוזים, 75 אחוזים, 90 אחוזים. זהו ההבדל. משום שאלו הטבות חשובות עבור העניים. אינך יכול לקבל מודל ראוי להתפתחות אם באותו זמן אתה הורס או מאפשר את ההריסה של אותו הנכס, הנכס החשוב ביותר, נכס ההתפתחות שלך, שהוא תשתיות אקולוגיות.

כמה גרוע יכול להיות? ובכן, הנה תמונה של משהו שנקרא ממוצע שכיחות המינים. זה למעשה מדד של כמה נמרים, קרפדות, קרציות או מה שזה לא יהיה, בממוצע ביומסה של מינים שונים נמצאים בסביבה. הירוק מסמן את האחוזים. אם אתה מתחיל בירוק, זה משהו כמו 80 עד 100 אחוזים. אם זה צהוב, זה משהו כמו 40 עד 60 אחוזים. והאחוזים האלו מול המצב המקורי, כלומר, העידן הטרום-תעשייתי, 1750.

כעת אני עומד להראות לכם כיצד עסקים כרגיל ישפיעו על כך. רק הביטו בשינוי בצבעים בהודו, סין, אירופה אפריקה התת-סהרית וככל שאנו ממשיכים ומכלים את הביומסה העולמית בקצב שלמעשה לא יהיה מסוגל להכיל אותנו. ראו זאת שוב. האיזורים היחידים שנשארית ירוקים -- ואלו לא חדשות טובות -- הם למעשה מקומות כמו מדבר גובי, כמו הטונדרה וכמו הסהרה. אבל זה לא עוזר משום שהיו שם מעט מאוד מינים ונפח ביומסה מלכתחילה. זה האתגר. הסיבה לכך שזה קורה מסתכמת, בראשי, לבעיה אחת יסודית, שהיא חוסר היכולת שלנו לתפוש את ההבדל בין הטבות ציבוריות ובין רווחים פרטיים. אנו נוטים להתעלם בעקביות מהעושר הציבורי פשוט משום שהוא מצוי בעושר המוכר, הוא סחורה פשוטה.

והנה דוגמה מתאילנד בה גילינו שמשום שהערך של מנגרוב לא גדול כל כך -- משהו כמו 600$ על פני תשע שנות חיים בהם הוא נמדד -- בהשוואה לערכו כחוות חסילונים, שהוא יותר כמו 9600$, הייתה מגמה הדרגתית לדלדל את המנגרובים ולהפוך אותם לחוות חסילונים. אבל כמובן, אם תבדקו מה בדיוק אותם רווחים, כמעט 8000 מאותם דולרים הם, למעשה, סובסידיות. כך שאם תשוו את שני צידי המטבע תגלו שהם יותר כמו 1200 עד 600. זה לא כל כך קשה.

אבל מצד שני, אם תתחילו למדוד, כמה זה יעלה באמת לשקם את האדמה של חוות החסילונים בחזרה לשימוש יעיל? מרגע שפירוק מלחים ופירוק כימי הפעילו את השפעתם, התשובה היא יותר כמו עלות של 12000$. ואם תבחנו את היתרונות של המנגרוב במובנים של ההגנה מפני סופות והגנה מפני ציקלונים שאתם מקבלים ובמובנים של דגה, בריכות הדגים, שמספקות דגים לעניים, התשובה היא יותר כמו 11000$. אז עכשיו, התבוננו בעדשות השונות. אם תביטו בעדשת העושר הציבורי מול עדשת הרווחים הפרטיים, תקבלו תשובה אחרת לגמרי, לפיה , בבירור, שימור הגיוני הרבה יותר, ולא הרס.

אז האם זה רק סיפור בדרום תאילנד? מצטער, זה סיפור עולמי. והנה איך שהחישוב הזה נראה, שנעשה לאחרונה -- ובכן אני אומר לאחרונה, במהלך 10 השנים האחרונות -- על יד קבוצה שנקראת TRUECOST. והם חישבו ל 3,000 הארגונים הגדולים, מה ההשפעות החיצוניות? במילים אחרות, מה העלויות של המשך עסקים כרגיל? זה לא הדברים הלא חוקיים, זה בעקרון עסקים כרגיל, שגורמים לפליטות משנות אקלים, שיש להן עלויות כלכליות. הן יוצרות זיהום אויר, שיש לו עלויות כלכליות, עלויות בריאותיות וכו'. שימוש במים נקיים. אם תקדחו מים כדי לעשות קוקאין ליד חווה כפרית, זה לא בלתי חוקי, אבל כן, זה עולה לקהילה.

האם אנחנו יכולים לעצור את זה, ואיך? אני חושב שהנקודה הראשונה היא שאנחנו צריכים להכיר בהון הטבעי. בעיקרון החיים הם הון טבעי, ואנחנו צריכים להכיר ולבנות את זה לתוך המערכות שלנו. כשאנחנו מודדים תל"ג כמידה לביצועים כלכליים ברמה הלאומית, אנחנו לא כוללים את הנכס הגדול ביותר שלנו ברמת הארץ. כשאנחנו מודדים ביצועי חברה, אנחנו לא כוללים את השפעתנו על הטבע ומה העלות החברתית של העסק שלנו. זה חייב להפסיק. למעשה, זה מה שנתן לי השראה להתעניין בשלב הזה. התחלתי פרוייקט מזמן שנקרא פרוייקט החשבונאות הירוק. זה היה בתחילת שנות ה 2000 כשהודו היתה כולה שקועה בהגדלת התל"ג כדרך להתקדם -- מביטים בסין עם הצמיחה הענקית של שמונה, תשעה, 10 אחוזים ותוהים, למה אנחנו לא יכולים לעשות אותו הדבר? וכמה חברים שלי ואני החלטנו שזה לא הגיוני. זה עומד ליצור יותר עלות לחברה ויותר הפסדים. אז החלטנו לעשות סט מסיבי של חישובים והתחלנו ליצר חשבונאות ירוקה להודו ולמדינות שלה. ככה התחילו ההתענינויות שלי והמשיכו לפרוייקט TEEB. לחשב את זה ברמה הלאומית זה דבר אחד, וזה התחיל. והבנק העולמי הכיר בזה והם התחילו פרוייקט שנקרא WAVES -- חשבונאות עושר וערכיות של מערכות שרות.

אבל החישוב של זה ברמה הבאה, ברמת הסקטור העסקי, זה חשוב. ולמעשה עשינו את זה עם פרוייקט TEEB. עשינו את זה לכמה מקרים קשים, שהיו לכריתת יערות בסין. זה חשוב, מפני שבסין ב 1997, הנהר הצהוב התייבש למעשה לתשעה חודשים מה שגרם לאובדן חמור של תפוקה חקלאית וכאב ואובדן לחברה. רק שנה מאוחר יותר הינגצה הוצף, וגרם למותם של כ 5,500 אנשים. אז בברור היתה בעיה עם כריתת יערות. זה יוחס בגדול לתעשיית הבניה.

והממשלה הסינית הגיבה בהגיון והטילה חרם על כריתה. רטרוספקטיבה על 40 שנה מראה שאם היינו מתחשבים בעלויות האלו -- העלות של אובדן השכבה העליונה של האדמה, עלות האובדן של דרכי מים, אובדן התפוקה, האובדן לקהילות המקומיות כתוצאה מכל הגורמים האלה, מדבור וכו' -- העלויות האלה כמעט כפולות מעלות השוק של עץ. אז למעשה, מחיר העץ בשוק בייג'ינג היה צריך להיות פי שלוש ממה שהוא אם הוא היה משקף את הכאב האמיתי ואת העלויות לחברה בתוך סין. כמובן, אחרי הארוע אפשר להיות חכמים יותר.

הדרך לעשות את זה היא לעשות את זה ברמת החברה, לקחת את המנהיגות קדימה, ולעשות את זה לחלקים רבים ככל האפשר שיש להם עלות, ולהפיץ את התשובות האלה. מישהו פעם שאל אותי, "מי טוב או גרוע יותר, האם אלה יונילבר או פורקטור אנד גמבל כשזה מגיע להשפעה שלהם על יערות גשם באינדונזיה?" ולא יכולתי לענות מפני שלאף אחת מהחברות שהאלו, כמה שהן טובות או מקצועיות, לא מחשבות או חושפות את הנתונים.

אבל אם נביט בחברה כמו PUMA -- יוכן זייטז, יושב הראש שלהם, פעם איתגר אותי בארוע, ואמר שהוא יישם את הפרוייקט שלי לפני שאסיים אותו. ובכן אני חושב שעשינו את זה באותו הזמן, אבל הוא עשה את זה. הוא בעיקרון חישב את העלות של פומה. לפומה יש מחזור של 2.7 מיליארד דולר, 300 מיליון דולר רווח, 200 מליון אחרי מס, 94 מיליון של הוצאות חיצוניות, עלויות לעסק. עכשיו זה לא מצב משמח עבורם, אבל יש להם את הביטחון והאומץ לבוא ולהגיד, "הנה מה שאנחנו מודדים. אנחנו מודדים את זה בגלל שאנחנו יודעים שאי אפשר לנהל מה שלא מודדים."

זו דוגמה, אני חושב, בשבילנו לבחון ולקבל נחת ממנה. אם יותר חברות יעשו את זה, ואם יותר סקטורים יכנסו לזה כסקטורים, תוכל להיות לכם אנליזה, אנליזה עסקית, ויוכלו להיות לכם אנשים כמונו ולקוחות וארגונים חוץ ממשלתיים שיוכלו בעצם לראות ולהשוות ביצועים חברתיים של חברות. כיום אנחנו לא יכולים לעשות את זה עדיין, אבל אני חושב שהדרך מוכנה. זה אפשרי. ואני מאושר שהמכון לרואי חשבון באנגליה כבר הקים קואליציה כדי לעשות את זה, קואליציה בין לאומית.

הפתרון המועדף האחר, אם תרצו, בשבילי היא יצירה של שווקי פחמן ירוקים. ודרך אגב, אלה המועדפים עלי -- חישובי עלות חיצוניים ושווקי פחמן ירוקים. ל TEEB יש יותר מתריסר קבוצות נפרדות של פתרונות כולל הערכת אזורים מוגנים ותשלומים לשרותים סביבתיים והסמכה ירוקה עם שמכם עליה, אבל אלה המועדפים. מהו פחמן ירוק? כיום יש לנו בעיקרון שוק פחמן חום. זה נוגע לפליטות אנרגיה. ה ETS של האיחוד הארופאי הוא השוק העיקרי. הוא לא ממש מצליח. הנפקנו יותר מדי. קצת כמו אינפלציה: מדפיסים יותר מדי כסף, ומה שאתם רואים, המחירים יורדים. אבל זה הכל על אנרגיה ותעשיה.

אבל מה שאנחנו מפספסים הן גם פליטות אחרות כמו פחמן שחור, זה פיח. ומה שאנחנו מפספסים זה גם פחמן כחול, שהוא, דרך אגב, המאגר הגדול ביותר של פחמן -- יותר מ 55 אחוז. למזלנו, השטף, במילים אחרות, הזרימה של הפליטות מהאוקיינוסים לאטמוספירה וחזרה, היא פחות או יותר מאוזנת. למעשה, מה שנספג זה בערך 25 אחוז מהפליטות שלנו, מה שמוביל לחמצון או אלקליות נמוכה יותר באוקיינוסים. עוד על זה עוד רגע.

ולבסוף, יש את כריתת היערות, ויש פליטות של מתאן מהחקלאות. פחמן ירוק, שזה בירוא היערות והפליטה החקלאית, והפחמן הכחול ביחד מגיעים ל 25 אחוז מהפליטות שלנו. יש לנו את האמצעים כבר ביידינו, דרך מבנה, דרך מנגנון, שנקרא REDD Plus -- תוכנית להפחתת פליטות מברוא יערות והתדרדרות היערות. וכבר נורבגיה תרמה מיליארד דולר לברזיל ולאינדונזיה כדי להתאים את עצמן לתוכנית Red Plus. אז למעשה יש לנו תנועה קדימה. אבל העניין הוא לעשות הרבה יותר מזה.

האם זה יפתור את הבעיה? האם כלכלה תפתור את הכל? ובכן אני חושש שלא. יש תחום שהוא האוקינוסים, שוניות אלמוגים. כמו שאתם יכולים לראות, הם עוברים מסביב לכל העולם כל הדרך ממקרונזיה דרך אינדונזיה, מלזיה, הודו, מדגסקר ולמערב לקריביים. הנקודות האדומות האלה, האזורים האדומים האלה, בעיקרון מספקים את האוכל והמחיה ליותר מחצי מיליארד אנשים. אז זה כמעט שמינית מהאוכלוסיה. והדבר העצוב בזה הוא, כשהשוניות האלה אובדות -- ומדענים אומרים לנו שרמת הפחמן הדו חמצני באומוספירה מעל 350 חלקיקים למליון מסוכנת מדי להשרדות השוניות האלה -- אנחנו לא רק מסכנים את הכחדת כל המינים בשוניות, אלמוגי המים החמים, אנחנו לא רק מסכנים רבע מכל מני הדגים באוקיינוסים, אלא מסכנים את החים עצמם ואת המחיה של יותר מ500 מליון אנשים שחיים בעולם המתפתח במדינות עניות.

אז בבחירת מטרה של 450 חלקיקים למליון ובחירת שתי מעלות בדיוני האקלים, מה שעשינו היא בחירה אתית. למעשה עשינו סוג של בחירה אתית בחברה שלא יהיו לנו שוניות אלמוגים. ובכן מה שאני אגיד לכם כמילות פרידה זה שאולי עשינו את זה. בואו נחשוב על זה ומה זה אומר, אבל בבקשה, בואו לא נעשה יותר מזה. מפני שלאמא טבע יש כמות מוגבלת של תשתית אקולוגית וכמות מוגבלת של הון טבעי. אני לא חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו יותר מדי בחירות אתיות.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)