פולה שר נהיית רצינית

עבודתי היא משחק ואני משחקת כשאני מעצבת אפילו בדקתי את זה במילון, כדי להיות בטוחה שזה באמת מה שאני עושה וההגדרה של משחק מספר אחד - להיות מעורב בפעילות או מאמץ ילדותיים וההגדרה השנייה - הימורים והבנתי שאני עושה את שתיהן כשאני מעצבת אני גם ילדה ואני גם מהמרת כל הזמן ואני חושבת שאם אתם לא יש כנראה משהו מוטעה מיסודו עם המבנה של הסיטואציה שאתם נמצאים בה אם אתם מעצבים אבל החלק הרציני הוא מה שהימם אותי ולא ממש הצלחתי להבין את זה עד שנזכרתי במאמר וזה מאמר שקראתי לפני שלושים שנה הוא נכתב על ידי ראסל בייקר שנהג לכתוב טור בניו-יורק טיימס הוא כותב משעשע מאוד. ואני עומדת להקריא לכם את המאמר הזה או קטע מתוכו מאחר והוא כל כך נגע בי הנה מכתב של עצה ידידותית

היה רציני, הוא אומר מה שהוא מתכוון, כמובן, זה, היה כבד ראש להיות כבד ראש זה קל להיות רציני זה קשה ילדים תמיד מתחילים בלהיות רציניים מה שעושה אותם לכל כך מבדרים כשמשווים אותם למבוגרים כקבוצה מבוגרים, ככלל, הם כבדי ראש בפוליטיקה, המועמדים הנדירים הרציניים כמו אדליי סטיבנסון מנוצחים בקלות על ידי מישהו כבד ראש, כמו אייזנהאור הסיבה היא שלרוב האנשים קשה לזהות רצינות, שהיא נדירה אבל מרגישים נוח יותר לאמץ כובד ראש שהוא יומיומי ריצה, שהיא יומיומית ובאופן כללי מוסכמת כדבר שהוא טוב בשבילך, היא כבדת ראש פוקר הוא רציני וושינגטון די.סי היא כבדת ראש ניו-יורק היא רצינית הליכה לכנסים לימודיים כדי שיאמרו לכם משהו על העתיד זוהי כבדות ראש לצאת להליכה ארוכה לבד שבמהלכה אתם מתכננים תוכנית מושלמת לשדוד את טיפניס היא רצינית

(צחוק)

עכשיו, כשאני מיישמת את ההגדרה של ראסל בייקר בנוגע לכבדות ראש או רצינות על עיצוב זה לא אומר שום דבר בנוגע לאיכות עיצוב כבד ראש הוא הרבה פעמים עיצוב חשוב ומועיל עיצוב כבד ראש הוא גם נכון מבחינה חברתית והוא מתקבל על ידי הקהל הנכון זה מה שמעצבים שחושבים נכון וכל הלקוחות שואפים אליו עיצוב רציני, משחק רציני הוא משהו אחר קודם כל, הוא קורה לעתים קרובות באופן ספונטני, אינטואיטיבי כתאונה או בדרך אגב הוא יכול להיווצר מתוך תמימות או יהירות או מתוך אנוכיות, לפעמים מתוך חוסר שימת לב אבל לרוב, הוא נוצר מתוך כל חלקי ההתנהגות האנושית המשוגעים הללו שהם לא ממש הגיוניים

עיצוב רציני הוא בלתי מושלם הוא מלא בכל מיני חוקי מלאכה המגיעים ממשהו שהוא יחידי במינו עיצוב רציני הוא גם - לרוב - מאוד לא מצליח מנקודת המבט כבדת הראש זה מפני שהאמנות של עיצוב רציני היא המצאה, שינוי, מרד - לא שלמות שלמות מתרחשת במהלך משחק כבד ראש עכשיו, אני תמיד ראיתי קריירות בעיצוב כמו מדרגות סוריאליסטיות אם תסתכלו על המדרגות, אתם תראו שבשנות העשרים שלכם המדרגות נראות גבוהות מאוד והצעדים קצרים מאוד ואתם עושים תגליות מדהימות אתם מזנקים מהר מאוד בשנות הנעורים שלכם הסיבה היא שאתם לא יודעים כלום ויש לכם הרבה מה ללמוד וכך כל מה שאתם עושים הוא חוויית למידה ואתם פשוט קופצים היישר למעלה כשאתם מתבגרים, המדרגות הופכות נמוכות יותר והצעדים הופכים רחבים יתר ואתם זזים בקצב איטי יותר מפני שאתם מבצעים פחות תגליות וככל שאתם מתבגרים ונהיים תשושים יותר אתם נשרכים במעלה המדרגות הארוכות והמדכאות האלה שמובילות אתכם לאבדון

(צחוק)

אני מוצאת שזה נהיה ממש קשה להיות רצינית שוכרים אותי כדי שאהיה כבדת ראש, אבל אני מגלה יותר ויותר שאני כבדת ראש כשאני לא צריכה להיות ובשלושים וחמש שנות עבודתי אני חושבת שהייתי באמת רצינית ארבע פעמים ואני הולכת להראות לכם אותן עכשיו מפני שהן נוצרו מתוך תנאים מאוד ספיציפיים זה נפלא להיות ילד עכשיו, בתחילת שנות העשרים שלי עבדתי בתעשיית התקליטים, עיצבתי עטיפות לתקליטים של הסי.בי.אס, ולא היה לי מושג איזו עבודה נהדרת יש לי חשבתי שלכולם יש עבודה כזו ומה הדרך שבה הסתכלתי על עיצוב והדרך שבה הסתכלתי על העולם היתה מה שהתרחש סביבי והדברים שהגיעו בזמן שאני נכנסתי לעיצוב היו האויב ממש ממש ממש שנאתי את הגופן הלווטיקה חשבתי שהגופן הלווטיקה הוא הגופן הנקי ביותר, המשעמם ביותר, הפשיסטי ביותר ממש גופן מדכא ושנאתי כל מה שעוצב בהלווטיקה וכאשר הייתי בקולג' אלו היו סוגי העיצובים שהיו פופולריים ובאופנה זוהי למעשה עטיפת ספר די מקסימה של רודי דה האראק אבל אני שנאתי את זה, מפני שהיא עוצבה עם הלווטיקה ויצרתי פארודיות על זה פשוט חשבתי שזה, אתם יודעים, משעמם לגמרי

(צחוק)

אז - אז, מטרתי בחיים היתה לעשות דברים שלא נוצרו בהלווטיקה ולעשות דברים שלא נוצרו בהלווטיקה היה למעשה די קשה בגלל שהיית צריכה למצוא את זה ולא היו הרבה ספרים על ההיסטוריה של העיצוב בתחילת שנות השבעים. לא היו לא היה גודש של עיצוב פרסומי צריך היה ללכת לחנויות ענתיקות. צריך היה לנסוע לאירופה צריך היה ללכת למקומות ולחפש את זה ומה שאני הגבתי לו, אתם יודעים ארט נובו, או דקו או טיפוגרפיה ויקטוריאנית או דברים שהיו לחלוטין לא הלווטיקה וכך לימדתי את עצמי עיצוב ואלו היו פחות או יותר השנים הראשונות שלי והשתמשתי בדברים אלו בכל מיני דרכים טיפשיות על עטיפות תקליטים ובעיצובים שלי לא היתה לי השכלה. פשוט חשבתי לשים את הדברים האלה יחד ערבבתי עיצוב ויקטוריאני עם פופ ועירבבתי ארט נבו עם משהו אחר ויצרתי עטיפות תקליטים מאוד עסיסיות מאוד משוכללות לא בגלל שהייתי פוסט מודרניסטית או היסטוריונית - לא ידעתי מהם הדברים הללו - פשוט שנאתי הלווטיקה

(צחוק)

וסוג כזה של תשוקה דחף אותי לתוך משחק רציני מאוד סוג של משחק שעכשיו לא הייתי יכולה לעשות בגלל שאני בעלת השכלה טובה מדי ויש משהו נפלא בצורה זו של הנעורים כשאתם יכולים לתת לעצמכם לגדול ולשחק, ולהיות פרחחים בעצם, ואז ליצור דברים לקראת סוף שנות השבעים, למעשה הדברים נעשו ידועים אני מתכוונת, העטיפות הללו הופיעו בכל העולם והן החלו לזכות בפרסים ואנשים הכירו אותן ופתאום נהייתי פוסט מודרניסטית והתחלתי קריירה, עסק משלי ובהתחלה אנשים היללו אותי על זה, אחר כך ביקרו אותי אבל העובדה החשובה היתה שנהפכתי לכבדת ראש לא עשיתי שוב מה שחשבתי שהוא יצירה רצינית במשך 14 שנים העברתי את מרבית שנות השמונים בלהיות כבדת ראש ביצירה של עיצובים שציפו ממני ליצור בגלל שזה מי שהייתי וחייתי במעין מעגל שבו נעתי מלהיות רצינית ללהיות כבדת ראש ללהיות נדושה ומתה, ואז להתגלות שוב מחדש

אז, כאן היה התנאי השני שבזכותו נדמה לי שהצלחתי ליצור משחק רציני יש סרט עם פול ניומן שאני אוהבת שנקרא - פסק דין אני לא יודעת כמה מכם ראו אותו, אבל הוא יפה ובסרט הזה הוא משחק עורך דין זרוק ושבור שמשתמש באירועים כמו תאונות כדי למצוא קליינטים ומישהו שוכר אותו נותנים לו תיק של רשלנות פושעת שהוא מעין עסקה פשוטה ובמהלך הניסיון לסגור את העסקה הוא מתחיל לחוש אמפתיה ולהזדהות עם הלקוח שלו והוא רוכש מחדש את המוסריות ותחושת המטרה שלו והוא זוכה בסוף בתיק ובתהומות הייאוש באמצע הסרט, כשנראה שהוא לא יצליח לזכות והוא צריך את התיק הזה הוא צריך לזכות בתיק הזה באופן נואש יש שוט של פול ניומן לבד במשרד שלו, אומר זהו התיק. אין תיקים אחרים זהו התיק. אין תיקים אחרים וברגע הזה של תשוקה וריכוז הוא יכול לנצח וזו עמדה נפלאה להיות בה כדי ליצור משחק רציני והיה לי את הרגע הזה ב-1994 כשפגשתי במאי תיאטרון בשם ג'ורג' וולף שביקש ממני לעצב זהות לפסטיבל שייקספיר בניו-יורק כפי שהיה ידוע אז ואז נהפך לתיאטרון הציבורי ואני שקעתי כולי בפרוייקט הזה בדרך שמעולם לא שקעתי

כך נראו מודעות תיאטרון בתקופה ההיא זה מה שהיה בעיתונים ובניו-יורק טיימס אז, זוהי בעצם הערה על התקופה ולתיאטרון הציבורי היו מודעות הרבה יותר טובות מאלה לא היה להם לא לוגו ולא זהות אבל היו להם פוסטרים אייקוניים שצוירו על ידי פול דייוויס וג'ורג' וולף החליף במאי אחר והוא רצה לשנות את התיאטרון הוא רצה לעשות אותו אורבני ורועש ומקום שיהיה רחב היקף אז, תוך כדי שאיבה מהאהבה שלי לטיפוגרפיה שיקעתי את עצמי בפרוייקט הזה ומה שהיה שונה בו היתה הטוטאליות שלו שממש נהייתי הקול, הקול הויזואלי של מקום באופן שלא עשיתי מעולם כאשר כל היבט המודעה הכי קטנה, הכרטיס, לא חשוב מה עוצב על ידי לא היתה שום תבנית לא היתה שום מחלקה בתיאטרון שאפשר היה להעביר אליה את הדברים האלה במשך שלוש שנים אני עשיתי הכל כל פיסת נייר, כל דבר אונליין שהתיאטרון הזה עשה וזו היתה העבודה היחידה על אף שעשיתי עבודות אחרות חייתי ונשמתי את זה באופן שלא עשיתי עם לקוח מאז זה איפשר לי לבטא את עצמי ולגדול ואני חושבת שאתם יודעים כשניתנת לכם העמדה הזו וזה נדיר, אבל כשאתם מקבלים אותה ויש לכם את ההזדמנות הזו זהו רגע של משחק רציני

עשיתי דברים כאלו, ואני עדיין עושה אותם אני עדיין עובדת בשביל התיאטרון הציבורי אני בוועד המנהל שלהם ואני עדיין מעורבת בזה השיא של התיאטרון הציבורי היה, נדמה לי, ב-1996 שנתיים אחרי שעיצבתי את הקמפיין - הביאו את הרעש, הביאו את הפאנק שהיה בכל ניו יורק אבל משהו קרה לזה, ומה שקרה לזה הוא - זה נהיה מאוד פופולרי וזוהי נשיקת מוות עבור משהו רציני בגלל שזה הופך אותו לכבד ראש ומה שקרה הוא שניו יורק, במידה מסויימת אכלה את הזהות שלי בגלל שאנשים החלו להעתיק את זה הנה מודעה מהניו-יורק טיימס שמישהו עשה למחזה שנקרא - משחקי תודעה ואז המחזה "שיקגו" יצא, והשתמש בגרפיקה דומה והזהות של התיאטרון הציבורי לגמרי נאכלה ונלקחה והמשמעות של זה היתה שהייתי צריכה לשנות את זה אז, שיניתי את זה כך שכל עונה היתה שונה ואני ממשיכה ליצור את הפוסטרים הללו אבל מעולם לא היתה להם את הרצינות שהיתה בזהות הראשונה בגלל שהם היו יותר מדי אינדבידואלים, ולא היה להם את אותו משקל שיש כשכל הדברים הם אותו הדבר עכשיו - ואני חושבת שמאז התיאטרון הציבורי אני בטח יצרתי יותר מעשרות זהויות תרבותיות לתעשיות גדולות ואני לא חושבת שאי פעם - שאני אי פעם לכדתי שוב את הרצינות הזו אני עושה אותם למוסדות גדולים וחשובים מאוד בניו-יורק

המוסדות הם כבדי ראש וכך גם העיצובים הם עשויים טוב יותר מאשר שהעיצובים לתיאטרון הציבורי היו והם מוציאים עליהם יותר כסף, אבל אני חושבת שהרגע בא והולך הדרך הטובה ביותר להשיג עיצוב רציני שאני חושבת שלכולנו יש את ההזדמנות להשיג זה להיות באופן מוחלט וגמור בלתי כשירה לעבודה זה לא קורה הרבה אבל זה קרה לי בשנת 2000 כאשר מסיבה זו או אחרת קבוצה גדולה של ארכיטקטים שונים ביקשו ממני לעצב יחד איתם את חלל-הפנים של תיאטראות כאשר אני אקח גרפיקות סביבתיות ואהפוך אותם לבניינים מעולם לא עשיתי עבודה כזו קודם לא ידעתי איך קוראים תוכנית ארכיטקטונית לא ידעתי על מה הם מדברים וממש לא יכולתי להתמודד עם העובדה שעבודה עבודה אחת - יכולה להימשך ארבע שנים בגלל שהייתי רגילה למיידיות בעיצוב גרפי וסוג כזה של שימת לב לפרטים היה ממש רע בשביל מישהי כמוני, עם הפרעת קשב וריכוז

אז, זה היה קשה - זה היה ניסיון קשה אבל התאהבתי בתהליך הזה של שילוב גרפיקה לתוך ארכיטקטורה בגלל שלא ידעתי מה אני עושה אמרתי - למה מערכת הסימנים לא יכולה להיות על הרצפה? ניו-יורקרים מסתכלים על כפות הרגליים שלהם ואז גיליתי שהסימנים של שחקנים ושחקניות בסרטים למעשה נמצאים ברצפה כך שהתברר שמערכת סימנים זו היתה הגיונית הם השתלבו עם הבניין בדרך מעניינת מאוד הם רצו לאורך פינות הם טיפסו במעלה צדי הבניינים והם עורבבו לתוך הארכיטקטורה זהו "מרחב סימפוניה" על רחוב תשעים וברודוויי והטיפוגרפיה ארוגה לתוך מתכת האל-חלד ומוארת מאחור על ידי סיבים אופטיים והארכיטקט, ג'ים פולצ'ק בעצם נתן לי קנבס שאוכל להשתעשע עליו עם טיפוגרפיה וזה היה משחק רציני זהו מוזיאון הילדים בפיטסבורג, פנסילבניה בנוי מחומרים בלתי יקרים לחלוטין טיפוגרפיה בולטת שמוארת מאחור על ידי ניאון דברים שמעולם לא עשיתי קודם, לא בניתי קודם פשוט חשבתי שיהיה כיף לעשות אותם קיר תורמים עשוי לוציט ואז, מערכת סימנים לא יקרה

(צחוק)

אני חושבת שהאהובה עלי ביותר היתה העבודה הזו בניוארק, ניו-ג'רסי זהו בית הספר לאמנויות הבמה זה הבניין - לא היה להם כסף והם היו צריכים לעצב אותו מחדש, והם אמרו אם ניתן לך מאה אלף דולר, מה תוכלי לעשות איתם? ועשיתי קצת עבודת פוטושופ על הבניין, ואמרתי ובכן, אני חושבת שנוכל לצבוע את זה וזה מה שעשינו. וזה היה משחק והנה הבניין. הכל נצבע טיפוגרפיה על כל הדבר הארור הזה כולל הצינורות של מיזוג האוויר שכרתי בחורים שמציירים משטחים מקובעים בצדי מוסכים כדי שיצבעו את הבניין, והם אהבו את זה הם נכנסו לזה - הם לקחו את העבודה מאוד ברצינות הם נהגו לטפס על הבניין ולקרוא לי ולהגיד לי שעלי לתקן את הטיפוגרפיה שלי שהריווח שלי היה לא נכון, והם הזיזו את זה ועשו דברים נפלאים עם זה הם גם היו די רציניים. זה היה נפלא

בזמן שעשיתי את המשרדים של בלומברג העבודה שלי התחילה להיות מקובלת אנשים רצו אותה בחללים גדולים, יקרים וזה הפך אותה לכבדת ראש אצל בלומברג העניין היה מספרים ויצרנו מספרים גדולים לאורך החלל והמספרים הוקרנו על לד עצום שבת זוגתי, ליסה סטרוספלד, תכננה אבל זה היה הסוף לרצינות של המשחק וזה התחיל להיות, שוב, כבד ראש זהו פרוייקט עכשווי בפיטסבורג, פנסילבניה שבו התאפשר לי להיות טיפשית הוזמנתי לעצב לוגו בשביל השכונה הזו, שנקראת הצד הצפוני וחשבתי שזה טיפשי שלשכונה יהיה לוגו אני חושבת שזה די מבהיל, למעשה. למה שלשכונה יהיה לוגו? לשכונה יש דבר - יש לה נקודת ציון, יש לה מקום יש לה מסעדה. אין לה לוגו. אני מתכוונת, איך זה יראה?

אז נאלצתי ממש לעשות פרזנטציה למועצת העיר והבוחרים של השכונה והלכתי לפיטסבורג ואמרתי אתם יודעים, מה שבאמת יש לכם כאן הם המעברים התחתיים האלה שמפרידים את השכונה ממרכז העיר למה שלא תחגגו אותם ותהפכו את המעברים לציוני דרך אז התחלתי לעשות את הפרזנטציה המשוגעת הזאת של ההתקנים האלה התקנים פוטנציאלים - על הגשרים של המעברים התחתיים האלה ועמדתי מול מועצת העיר והייתי מעט מבוהלת אני חייבת להודות אבל הייתי כל כך לא כשירה לעבודה הזו וכל כך מגוחכת והתעלמתי מההנחיות בצורה כה נואשת שאני חושבת שהם פשוט אימצו את זה בכל ליבם רק בגלל שזה היה כל כך טיפשי מלכתחילה וזהו הגשר שהם צובעים ומכינים בזמן שאנחנו מדברים זה ישתנה כל שישה חודשים, וזה יהפוך להתקן אמנותי בצד הצפוני של פיטסבורג וסביר להניח שזה יהפוך לנקודת ציון באזור

ג'ון הוקנברי סיפר לכם קצת על צירי הלידה שלי עם סיטיבנק זוהי כעת מערכת יחסים של עשר שנים, ואני עדיין עובדת איתם ואני משועשעת מהם, ומחבבת אותם ואני חושבת שכתאגיד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד גדול יש להם עיצובים גרפיים די נחמדים אני ציירתי את הלוגו לסיטיבנק על מפית בפגישה הראשונה זה היה החלק המשחקי של העבודה ואז העברתי שנה בהליכה לפגישות ארוכות, מייגעות ומשעממות בנסיון למכור את הלוגו הזה לתאגיד ענקי עד שכמעט בכיתי חשבתי שאני עומדת להשתגע בסופה של אותה שנה עשינו פרזנטציות אדיוטיות שהראו את ההגיון מאחורי הלוגו ואיך הוא בעצם שאוב ממטריה וציירנו אנימציות לדברים האלה והלכנו הלוך ושוב והלוך ושוב והלוך ושוב וזה היה שווה את זה, בגלל שהם קנו את הדבר הזה וזה הצליח בצורה יוצאת דופן וזה ידוע ברמה בין-לאומית אבל בשבילי זאת היתה שנה מאוד מאוד מדכאת למעשה, הם מעולם לא ממש הבינו את הלוגו עד שפאלון השתמשו בו בקמפיין "חיי מותרות" המצויין שלהם ואז כולם קיבלו את זה בכל העולם

אז במשך תקופה זו הייתי זקוקה לאיזה סוג של איזון לקיום המאוד מאוד משוגע הזה של ללכת לישיבות הארוכות המטופשות האלה והייתי בבית הכפר שלי ומאיזו סיבה התחלתי לצייר מפות מאוד גדולות, מאוד מקיפות מפורכות, מסובכות של העולם כולו ורשמתי כל מקום על הכוכב, והכנסתי אותו למפה ועשיתי טעויות איות, ושמתי דברים במקומות הלא נכונים ולגמרי שלטתי באינפורמציה והשתגעתי עם זה לגמרי הציורים ארכו שישה חודשים לערך אבל אז התחלתי להיות זריזה יותר הנה ארצות הברית כל עיר ועיר בארצות הברית נמצאת פה וזה היה תלוי במשך שמונה חודשים בקופר-היואיט, ואנשים ניגשו לזה והצביעו על מקום במפה ואמרו - אה, הייתי פה וכמובן, הם לא היו יכולים להיות שם כי זה היה במקום הלא נכון במפה (צחוק) אבל מה שאהבתי בזה זה שאני שלטתי באינפורמציה הדבילית שלי ויצרתי את פלטת האינפורמציה הפרטית שלי ועשיתי זאת תוך כדי משחק באופו מוחלט ומושלם אחד הציורים האהובים עלי היה ציור שעשיתי של פלורידה אחרי הבחירות של שנת 2000 ותוצאות הבחירות מתגלגלות להן בתוך המים אני שומרת את זה כעדות

(צחוק)

מישהו היה בבית שלי וראה את הציורים והמליץ עליהם לגלריה והיתה לי תערוכה ראשונה לפני בערך שנתיים וחצי, והצגתי את הציורים האלה שאני מראה לכם עכשיו ואז קרה דבר מצחיק - הם נמכרו והם נמכרו מהר והפכו להיות די פופולאריים התחלנו לעשות מהם הדפסים זוהי מנהטן, אחד הציורים מהסדרה זהו הדפס מתוך הציור של ארצות הברית שעשינו באדום, לבן וכחול התחלנו לעשות הדפסי משי גדולים והם החלו להימכר גם אז, הגלריה רצתה שתהיה לי תערוכה נוספת תוך שנתיים מה שאמר שאני הייתי צריכה לצייר את הציורים האלה הרבה יותר מהר ממה שציירתי אותם אי פעם. ואני הציורים הפכו פוליטיים יותר, ואני בחרתי אזורים שפחות או יותר היו בחדשות או שהיו לי תחושות לגביהם והתחלנו לעשות את הדברים האלה

ואז משהו מצחיק קרה גיליתי שאני כבר לא משחקת הייתי בתוך נוף כבד ראש של הגשמה וציפיות בשביל תערוכה, שזה לא המקום בו התחלתי עם הציורים האלה אז, בעוד הם הצליחו אני יודעת איך ליצור אותם אז אני לא טירונית והם כבר לא רציניים הם הפכו לכבדי ראש וזה גורם מפחיד כשאת מתחילה משהו והוא פונה לכיוון הזה בגלל שהמשמעות היא שכל מה שנשאר בשבילך הוא לחזור לאחור ולמצוא מהו הדבר הבא שאת יכולה לדחוף שאת יכולה להמציא, שאת יכולה להיות בורה גמורה לגביו שאת יכולה להתנשא עליו שאת יכולה להיכשל איתו ושאת יכולה להשתטות איתו בגלל שבסופו של דבר, כך את גדלה וזה כל מה שמשנה

אז, אני משתרכת לי כאן (צחוק) ואני פשוט אהיה חייבת לפוצץ את המדרגות תודה רבה לכם