הרעיון המהפכני של פאול רומר: ערי אמנה

התבוננו בתמונה הזאת היא מציגה חידה מקסימה עבורנו. סטודנטים אפריקניים אלה מכינים את שיעורי הבית שלהם תחת אורות הרחוב בנמל תעופה בעיר הבירה משום שאין להם חשמל בבית. אמנם, לא פגשתי בסטודנטים המסויימים הללו, אבל פגשתי סטודנטים כמוהם.

הבה נבחר אחד, למשל, האחד בחולצה הירוקה. הבה ניתן לו גם שם: נלסון. אני מתערב שלנלסון יש פלאפון. והנה החידה. מדוע זה שלנלסון יש גישה לטכנולוגיה חדשנית, כמו הסלולר, אבל אין לו גישה לטכנולוגיה בת 100 שנים ליצירת תאורה חשמלית בבית?

והתשובה במילה אחת היא "חוקים." חוקים רעים יכולים למנוע את סוג הפתרון של "כולם מרוויחים" שזמין כאשר אנשים יכולים להביא טכנולוגיות חדשות ולהופכן זמינות למישהו כמו נלסון. איזה סוג של חוקים? חברת החשמל במדינה הזאת פועלת תחת כלל שאומר שעליה למכור חשמל תחת מחיר מסובסד נמוך ביותר. למעשה, מחיר שהוא כל כך נמוך, שהיא מפסידה כסף על כל יחידה שהיא מוכרת. כך שאין לו את המשאבים, וגם לא את התמריצים, לחבר הרבה משתמשים אחרים.

הנשיא רצה לשנות את הכלל הזה. הוא הבחין שזה אפשרי שיהיה אוסף אחר של חוקים, חוקים שבהם עסקים ירוויחו רווח קטן, וכך יהיה להם תמריץ לקבל לקוחות נוספים. זה אוסף החוקים שחברת הסלולר שנלסון קונה את הטלפוניה שלו מהם, עובדת תחתם. הנשיא ראה כיצד החוקים הללו פעלו היטב. ובכן הוא ניסה לשנות את הכללים לתימחור של חשמל, אך הוא נתקל בסערת אש של מחאה מעסקים ולקוחות, שרצו לשמר את התעריפים המסובסדים הקיימים. ובכן הוא נתקע עם חוקים שמנעו ממנו לאפשר לפתרון של "כולם זוכים" לעזור לארצו. ונלסון תקוע תחת פנסי הרחוב.

האתגר האמיתי, אם כך, הוא לגלות כיצד אנחנו יכולים לשנות חוקים. האם ישנם מספר כללים שעלינו לפתח לשינוי כללים? ברצוני לטעון שיש תובנה כללית מופשטת שביכולתנו להפוך למעשית, זאת אומרת, אם ביכולתנו לתת לאנשים יותר אופציות, ויותר אופציות למנהיגים, שהם, במדינות רבות, גם אנשים (מהיישוב). (צחוק) אבל, זה שימושי להציג את האופוזיציה בין השניים הללו. משום שסוג הבחירה שברצונך להעניק למנהיג, בחירה, כמו מתן אפשרות בחירה לנשיא להעלות מחירים על חשמל, גוזלת מהאנשים בחירה כלכלית שהם מעוניינים בה. הם רוצים את הבחירה להיות מסוגלים להמשיך בצריכת כוח חשמלי מסובסד. כך שאם אתה סתם נותן לצד אחד או לאחר, יווצר לך מתח או חיכוך. אבל אם ביכולתנו למצוא דרכים לתת יותר אפשרויות עבור שניהם, זה יצור לנו אוסף חוקים לשינוי חוקים שיחלצו אותנו ממלכודות.

ובכן, לנלסון יש גישה לאינטרנט. והוא אומר שאם ברצונך לראות את ההשפעות המזיקות של חוקים, האופן שבו חוקים יכולים לשמור אנשים בחשיכה, תתבוננו בתמונות מנאס"א של הארץ בלילה. תבדקו במיוחד את אסיה. אם תתקרבו לכאן, תוכלו לראות את קוריאה הצפונית, בקווי המתאר כאן, שהם כמו חור שחור יחסית לשכנותיה. ובכן, לא תופתעו ללמוד שהחוקים בקוריאה הצפונית משאירים אנשים שם בחשיכה.

אבל חשוב להכיר בכך שקוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית התחילו עם אוסף זהה של חוקים הן במובן המשפטי והן לגבי תקנות. אבל גם במובנים העמוקים של הבנות, נורמות, תרבויות, ערכים ואמונות. כאשר הן נפרדו הן בצעו בחירות שהובילו אותן לדרכים מתפצלות עבור אוסף החוקים שלהן. כך שביכולתנו לשנות, אנחנו כבני אדם, יכולים לשנות את החוקים שבהם אנו משתמשים כדי ליצור אינטרקציות האחד עם השני, לטוב ולרע.

הבה נתבונן על איזור אחר, הקאריביים. נתמקד על האיטי, שבקווי המתאר שלה כאן. גם האיטי חשוכה, בהשוואה לשכנתה כאן, הרפובליקה הדומיניקנית, שלה יש בערך אותו מספר של תושבים. שני המדינות הללו חשוכות בהשוואה לפורטו ריקו, שלה יש מחצית ממספר התושבים כמו כל אחת מהמדינות, האיטי או הרפובליקה הדומינקנית. האיטי מזהירה אותנו שחוקים יכולים להיות רעים משום שממשלות הינן חלשות. זה לא רק שחוקים הינם רעים בגלל שהממשלה יותר מדי חזקה ומדכאת, כמו בקוריאה הצפונית. כך שאם ברצוננו ליצור סביבות עם חוקים טובים, אנחנו לא יכולים רק להרוס. עלינו למצוא דרך לבנות, גם יחד.

ובכן, סין מדגימה את הפוטנציאל והאתגרים של עבודה עם חוקים. קודם בהתחלה של המידע שהוצג בתרשים זה, סין היתה המובילה בטכנולוגיה עילית. לסין היו טכנולוגיות חלוציות כמו מתכת, דפוס, אבק שריפה. אבל הסינים מעולם לא אמצו, לפחות בתקופה ההיא, חוקים אפקטיביים לעידוד הפצת הרעיונות הללו, לדוגמה מעולם לא עודדו מוטיב של רווח שיכול היה לעודד את תפוצת החדשנות. ודי מהר הם אימצו חוקים אשר האטו חדשנות ובודדו את סין משאר העולם. כך שבעוד שארצות אחרות חידשו, במובן של פיתוח טכנולוגיות יותר חדשות, אבל גם פיתחו כללים חדשים, הסינים היו מנותקים מההתקדמויות הללו. ההכנסות שם נותרו קבועות, בעוד שבשאר העולם ההכנסות צמחו.

התרשים הבא מתבונן בנתונים עדכניים יותר. הוא מציג הכנסה, הכנסה ממוצעת בסין כאחוז מההכנסה הממוצעת בארה"ב. תוכלו לראות שבשנות ה -50 וה -60 שהיחס הסתובב סביב כשלושה אחוזים. אבל אז בשנות ה- 70 המאוחרות משהו השתנה. הגידול המריא בסין, הסינים התחילו להדביק מהר מאוד את ארה"ב.

אם תחזור למפה בלילה, תוכל לקבל מושג לתהליך שהוביל לשינוי הדרמתי בחוקים בסין, הנקודה הבהירה ביותר בסין, אותה תוכל לראות בקצה של קווי המתאר כאן, היא הונג קונג. הונג קונג היתה פיסה קטנה מסין אשר עבור רוב המאה העשרים, פעלה תחת אוסף שונה של חוקים מאשר בשאר סין, חוקים שהועתקו מכלכלות שוק פעילות של זמנן, ונוהלו ע"י הבריטים.

בשנות החמישים, הונג קונג היתה מקום אשר מליונים היו יכולים לצאת, מסין הגדולה, ולהתחיל עבודות כמו תפירת חולצות וייצור צעצועים. אבל כדי להתחיל תהליך של הגדלת ההכנסות, מיומנויות שהשתכללו גרמו לגידול מאוד מהיר שם. הונג קונג היתה גם המודל שמנהיגים כמו דנג קסיופנג יכלו להעתיק, כאשר הם החליט להניע את כל סין הגדולה לעבר מודל השוק.

אבל דנג קסיופינג הבין אינסטינקטיבית את החשיבות של הצעת אפשרויות חלופיות לאנשיו. אז במקום להכריח את כולם בסין לעבור מיידית למודל השוק, הם המשיכו ע"י יצירת מספר אזורים מיוחדים, שיכלו לממש, במובן מה, את מה שבריטניה עשתה, איפשרה לעבוד בסביבה של חוקי השוק הזמינים לאנשים שרצו להצטרף לשם. כך הם הקימו 4 אזורים כלכליים מיוחדים סביב הונג קונג. אזורים בהם סינים יכלו לבוא ולעבוד, וערים גדלו מהר מאוד שם, וגם אזורים שבהן חברות זרות יכלו להגיע ולייצר דברים.

לאחד מהאזורים הקרוב להונג קונג היתה עיר שנקראה שנזן. בעיר זאת ישנה חברה טייוונית שייצרה את האייפון שיש לרבים מכם, והם ייצרו אותו באמצעות כוח עבודה סיני שעבר לשם אל שנזן. לאחר ארבעת האזורים המיוחדים, היו שם 14 ערי חוף, שהיו פתוחות באותו מובן. ולבסוף עניין זה הדגים הצלחות במקומות הללו שבהם אנשים יכלו להצטרף, שאליהם הם נהרו בגלל היתרונות שהם הציעו. הם הדגימו הצלחות שהובילו לקונצנזוס עבור מהלך לקראת מודל השוק עבור כל הכלכלה.

ובכן, הדוגמה הסינית מלמדת אותנו מספר עניינים. הראשונה: תאפשר מספר אופציות לאנשים. השניה: תפעל במימדים הנכונים. אם תנסה לשנות את החוקים בכפר, תוכל לבצע זאת אבל כפר יהיה קטן מדי כדי להשיג את היתרונות שתוכל להשיג אם יהיו לך מליוני אנשים שכולם פועלים תחת חוקים טובים. מצד שני, האומה גדולה מדי. אם תנסה לשנות את החוקים לכל העם, לא תוכל לאפשר לחלק מהאנשים את האפשרות להמתין, לראות כיצד העניינים מתפתחים, ולתת לאחרים לשעוט קדימה ולנסות את החוקים החדשים. אבל ערים מאפשרות לך הזדמנות זאת ליצור מקומות חדשים עם חוקים חדשים, שאנשים יכולים להצטרף אליהם. והם גדולים מספיק כדי להשיג את כל היתרונות שיכולנו להפיק כאשר מיליונים מאיתנו פועלים ביחד תחת חוקים טובים.

אם כך ההצעה היא שאנחנו נפתח משהו שנקרא עיר אמנה. נפתח באמנה המפרטת את כל החוקים הדרושים כדי למשוך את האנשים להם נזדקק כדי לבנות את העיר. נצטרך למשוך את המשקיעים שיבנו את התשתיות. את מערכת החשמל, הדרכים, הנמל, שדה התעופה והבניינים. תצטרך למשוך חברות גדולות, אשר יגיעו וישכרו לעבודה את הללו אשר יגיעו לשם ראשונים. ויהיו עליך למשוך משפחות, התושבים אשר יגיעו לשם ויחיו שם בקביעות, יגדלו את ילדיהם, יקבלו חינוך לילדים שלהם, וישיגו את עבודתם הראשונה.

עם האמנה הזאת, אנשים יהגרו לשם. ניתן יהיה לבנות את העיר. וניתן להפעיל את המודל הזה במימדים יותר גדולים. ביכולתנו לבצע זאת שוב ושוב. כדי שנגרום לכך לקרות, אנו זקוקים לחוקים טובים; כבר דברנו בנידון. החוקים הללו יכללו באמנה. אנו זקוקים גם למתן אפשרויות לאנשים. עניין זה משולב במודל במידה ואנו מאפשרים בניית ערים על אדמה בלתי מיושבת. אתה מתחיל מטריטוריה בלתי מיושבת. אנשים יכולים לבוא ולחיות תחת האמנה החדשה. אבל לא כופים על אף אחד לחיות תחתיה. הדבר האחרון לו אנו זקוקים הוא אפשרויות למנהיגים.

וכדי להשיג את סוג האפשרויות שבו אנו מעוניינים למנהיגים עלינו לאפשר את הפוטנציאל לשותפויות בין אומות. מקרים בהם אומות פועלות יחד, למעשה, דה פקטו, באופן בו סין ובריטניה פעלו במשותף לבנות תחילה מובלעת קטנה של מודל השוק, ולאחר מכן להפיץ אותו ברחבי סין. במובן מסוים, בריטניה, בשוגג, דרך פעולותיה בהונג קונג, עשתה יותר כדי להפחית את העוני בעולם יותר מכל תוכניות הסיוע שלקחנו על עצמנו במאה האחרונה. כך שאם נאפשר סוג זה של שותפיות כדי לשכפל זאת שוב, נוכל לקבל סוג זה של יתרונות דרך כל העולם.

במקרים מסויימים עניין זה יערב משלחת של חלוקת אחריות, משלחת של שליטה ממדינה אחת לרעותה כדי ליטול אחריות על סוגים מסויימים של אחריות אדמיניסטרטיבית. עתה, כאשר אני מציג זאת, חלקכם מתחיל לחשוב, "ובכן, האם אין כאן החזרת הקולוניאליזם?" זה לא. אבל חשוב להכיר שסוג זה של רגשות שעולים כאשר אנו מתחילים לחשוב אודות עניינים אלה, יכולים להיכנס באמצע, יכולים לגרום לנו לסגת, יכולים לחסל את יכולתנו, ואת העניין שלנו בלנסות רעיונות חדשים.

מדוע זה אינו דומה לקולוניאליזם? העניין שהיה גרוע בקולוניאליזם, והעניין שבאופן משני רע בכמה מתוכניות הסיוע שלנו, הוא שהן מערבות מרכיבים של כפייה והתנשאות. המודל הזה עניינו באפשרויות, למנהיגים ולאנשים שיחיו באותם מקומות חדשים, גם יחד. ובחירה זה הניגוד לכפייה והתנשאות.

ובכן הבה נדבר אודות כיצד זה יכול לפעול למעשה. בואו ניקח מנהיג מסוים, ראול קסטרו, שהוא המנהיג של קובה. זה בטח עלה במוחו של קסטרו, שיש לו האפשרות לעשות לקובה מה שדנג קסיופינג עשה עבור סין, אבל אין הונג קונג באי בשליטת קובה. למרות זאת, יש לו טיפה אור במורד בדרום שהיא בעלת מעמד מיוחד. יש שם אזור, סביבות מפרץ גואנטנמו, ששם חוזה נותן לארה"ב אחריות אדמיניסטרטיבית עבור פיסת אדמה בערך פעמיים מגודלה של מנהטן.

[ראול] קסטרו הולך לראש ממשלת קנדה ואומר תראה "לינקים יש בעיית יחסי ציבור איומה הם רוצים לעזוב. מדוע שאתם, קנדה, לא תכנסו במקומם? תפעילו אזור אדמיניסטרטיבי מיוחד. תאפשרו לעיר חדשה להיבנות שם. תאפשרו לאנשים רבים להגר לשם. תאפשרו לנו את ההונג קונג הסמוכה שלנו. גם חלק מהאזרחים שלי יעברו לעיר הזאת. אחרים ימתינו. אבל זה יהיה השער אשר יחבר את הכלכלה המודרנית והעולם המודרני לארצי".

ובכן, היכן במקום אחר ניתן לנסות את המודל הזה? טוב, אפריקה. שוחחתי עם מנהיגים באפריקה. רבים מהם מקבלים לחלוטין את הרעיון של אזור מיוחד שאנשים יכולים להצטרף לשם כחוק. זה חוק שמטרתו לשנות את החוקים. זוהי דרך ליצירת חוקים חדשים, ולאפשר לאנשים להצטרף ללא כפייה, וההתנגדות שהכפייה יכולה לגרום. הם גם לחלוטין מקבלים את הרעיון שבמקרים מסויימים הם יוכלו להבטיח הבטחות יותר אמינות למשקיעים לטווח ארוך. אותו סוג של משקיעים שיגיעו כדי לבנות את הנמל, לבנות את הדרכים, בעיר חדשה.

הם יוכלו לתת הבטחות יותר אמינות אם הם יעשו זאת בשותפות עם אומה אחרת. אולי אפילו בהסכם מסויים שקצת דומה לחשבון נאמנות שאתה מפקיד אדמה בחשבון נאמנות והאומה העמיתה נוטלת את האחריות עליה. באפריקה יש שטחים נרחבים שבהם ניתן לבנות ערים חדשות. זוהי תמונה שצילמתי כאשר טסתי לאורך החוף. ישנן שטחי אדמה נרחבים כמו השטח הזה, אדמה שבה מליוני אנשים יכולים לחיות. עתה, אם נכליל זאת ונחשוב לא רק אודות עיר או זוג ערי אמנה אלא על תריסרים. ערים שיאפשרו מקומות עבור הרבה מאות של מליונים, אולי מיליארדי אנשים שיעברו לערים במאה הבאה.

האם יש מספיק קרקע עבורם? ובכן, סביב העולם, אם נתבונן באורות הלילה, העניין שמטעה הוא שוויזואלית נראה שרוב העולם כבר בנוי. תאפשרו לי להציג לכם מדוע זה לא נכון. קחו את הייצוג הזה של כל האדמה. תהפו אותו לריבוע המייצג את כל הקרקעות הראויות לשימוש בכדור הארץ. תאפשרו לנקודות הללו לייצג את הקרקע שכבר תפוסה על ידי הערים ששלושה ביליון אנשים חיים בהם עכשיו. אם תזיזו את הנקודות לתחתית המלבן תראו שהערים עבור שלושה ביליוני תושבי הערים הקיימות תופסים רק שלושה אחוזים מהקרקע הראויה לשימוש בכדור הארץ.

כך שאם ברצוננו לבנות ערים עבור מיליארד אנשים נוספים, הם יהיו נקודות כמו אלה. נעבור משלושה אחוזים של קרקע שימושית, לארבע אחוזים. בכך נשנה באופן דרמטי את חתימת האנושות על פני כדור הארץ על ידי בניית ערים שאליהם יוכלו אנשים לעבור. ואם הערים הללו ישלטו על ידי חוקים טובים, הם יוכלו להיות ערים שבהם אנשים יהיו מוגנים מפשע, בטוחים ממחלות ותברואה ירודה, היכן שלאנשים יש סיכוי להשיג עבודה. הם יוכלו לקבל שירותים בסיסיים כמו חשמל. ילדיהם יכולים לקבל חינוך.

ובכן מה צריך כדי להתחיל לבנות את ערי האמנה הראשונות, ולהרחיב זאת כדי שנבנה הרבה יותר? יעזור אם יהיה לנו מדריך משתמש. (צחוק) מה שפרופסורים מהאוניברסיטה יכולים לעשות הוא לכתוב מספר פרטים שעשויים להוות חלק מהמדריך הזה. לא הייתם מעונינים לאפשר לנו לתפעל את הערים, לצאת ולתכנן אותם. לא הייתם מאפשרים אקדמאים להתרוצץ בשטח. (צחוק)

אבל, תוכלו לגרום לנו לעבוד בלחשוב על שאלות כמו, נניח שזה לא רק קנדה שמבצעת את העסקה עם ראול קסטרו. אולי ברזיל מצטרפת כשותפה, וגם ספרד. ואולי קובה מעוניינת להיות אחת מהשותפות במיזם בעל ארבע שותפות. כיצד נכתוב את האמנה כדי לבצע זאת? יש פחות תקדימים לכך. אבל אפשר בקלות לפתור זאת.

כיצד נוכל לממן זאת? מסתבר שסינגפור והונג קונג הן ערים שהביאו רווחים אדירים על הערך של האדמות בבעלותם כאשר הם יצאו לדרך. תוכל להשתמש ברווחים על ערך הקרקע כדי לשלם על דברים כמו המשטרה, בתי המשפט. אבל גם על מערכת החינוך ומערכת הבריאות, הן אלה שהופכות את החיים במקום הזה ליותר אטרקטיביים. הופכות מקום זה שבו לאנשים יש הכנסות יותר גבוהות, מה שבמקרה הופך את הקרקע ליותר יקרה. כך שהתמריצים לאנשים המסייעים לבניית אזור זה ובונים אותו, וקובעים את החוקים הבסיסיים, פונים במידה רבה בכיוון הנכון.

ישנם פריטי מידע רבים כמו אלו. כיצד יכולים להיות לנו בניינים שבעלות נמוכה ובמחיר סביר שאנשים שעובדים בעבודתם הראשונה, מרכיבים משהו כמו אייפון? תבנה את הבניינים הללו יעילים אנרגטיים, ותודא שהם בטוחים, ושאינם קורסים ברעידת אדמה או בהוריקן. ישנם הרבה פרטים טכניים שעלינו לעבד, אבל אלה מאיתנו שכבר עובדים רעיונות אלו יכולים לספר שאין שום מחסום דרכים, שום מניעה, מלבד כשל של דמיון, שימנע מאיתנו מתן פתרון כולל אמיתי שבו כולם מרוויחים.

הרשו לי לסיים עם התמונה הזאת. הסיבה שבשלה אנחנו יכולים להיות בעלי אמצעים, למרות שישנם אנשים כה רבים על פני האדמה, היא בשל כוחם של הרעיונות. אנחנו יכולים לחלוק ברעיונות עם אנשים אחרים, וכאשר הם מגלים רעיונות משלהם, הם חולקים אותם עימנו. זה לא דומה לחפצים נדירים, שבהם שותפות מובנה שכל אחד מאיתנו משיג פחות. כאשר אנו חולקים ברעיונות כולנו מקבלים יותר. כאשר אנו חושבים על רעיונות באופן הזה, בדרך כלל אנו חושבים אודות טכנולוגיות.

אבל ישנה קבוצה אחרת של רעיונות: החוקים השולטים כיצד אנחנו מתקשרים ביננו. חוקים האומרים, הבה תהיה לנו מערכת מיסוי שתתמוך באוניברסיטת מחקר המעניקה סוגים שונים של ידע בחינם. הבה נתמוך במערכת שבה יש בעלות על קרקע שנרשם במשרד ממשלתי, שאנשים יכולים לקבל כבטחון.

אם אנחנו יכולים להמשיך לחדש במרחב החוקים שלנו, ובמיוחד לחדש במובן של להופיע עם חוקים לשינוי חוקים, כך שלא ניתקע עם חוקים רעים, אז נוכל להניע את גלגלי הקידמה קדימה ובאמת להפוך את העולם למקום יותר טוב, כך שאנשים כמו נלסון וחבריו לא עוד יהיו חייבים ללמוד תחת אורות הרחוב. תודה לכם. (מחיאות כפיים)