פול בלום: מקורות התענוג

אני הולך לדבר היום על תענוגות היום יום. אבל אני רוצה להתחיל עם סיפור על אדם בלתי שיגרתי ונורא. זהו הרמן גרינג. גרינג היה יד ימינו של היטלר במלחמת העולם השנייה, היורש המיועד שלו. וכמו היטלר, גרינג ראה עצמו כאספן אומנות. הוא הסתובב באירופה, בזמן מלחמת העולם השנייה, גונב, משיג בסחיטה ומדי פעם אף קונה שלל ציורים עבור האוסף שלו. מה שהוא באמת רצה היה משהו שנעשה על-ידיי ורמר. להיטלר היה שניים כאלה, ולו לא היה כלל. אז לבסוף הוא מצא סוחר אומנות, סוחר אומנות הולנדי בשם האן ואן מגרן, שמכר לו יצירה נפלאה של ורמר עבור מה שכיום היה 10 מיליון דולר. וזו הייתה היצירה האהובה עליו ביותר.

מלחמת העולם השנייה הגיע לסיומה, וגרינג נתפס, ונשפט בנירנברג ובסופו של דבר קיבל גזר דין מוות. אז בעלות הברית עברו על האוסף שלו ומצאו את הציורים וחיפשו אחר האנשים שמכרו לו אותם. ובנקודה מסויימת המשטרה ההולנדית הגיע לאמסטרדם ואסרה את ואן מגרן. ואן מגרן הואשם בבגידה, אשר גזר דינה הוא מוות. שישה שבועות מתחילת משפטו, ואן מגרן הודה. אך הוא לא הודה בבגידה. הוא אמר, "אני לא מכרתי יצירת אומנות גדולה לנאצי הזה. אני ציירתי זאת בעצמי, אני זייפן." אף אחד לא האמין לו. והוא אמר, "אני אוכיח זאת. הבו לי קנבס וקצת צבע, ואני אצייר לכם ורמר טוב יותר מזה שמכרתי לנאצי הנלוז ההוא. בנוסף לכך אני זקוק גם לאלכוהול ומורפיום, משום שרק כך אני יכול לעבוד." (צחוק) אז הם הביאו אותו. הוא צייר יצירה יפייפה של ורמר. ואז אישום הבגידה בוטל. הוא קיבל אישום קל על זיוף, קיבל שנה אחת מאסר ומת כגיבור עבור העם ההולנדי. ישנם עוד דברים רבים לומר על ואן מגרן, אבל אני רוצה לחזור עתה אל גרינג, אשר נמצא פה בתמונה, נחקר בנירנברג.

עכשיו גרינג היה, לכל הדעות, אדם נורא. אפילו בתור נאצי, הוא עדיין נחשב אדם נורא. חוקריו האמריקאים תיארו אותו כפסיכופט ידידותי. אבל אתם יכולים להרגיש סימפטיה על התגובה שהייתה לו כאשר נאמר לו שהציור האהוב עליו הוא למעשה זיוף. לפי הביוגרף שלו, "הוא נראה כמו גילה בפעם הראשונה שיש רשע בעולם." (צחוק) והוא התאבד זמן לא רב לאחר מכן. הוא גילה אחרי הכל שהציור שהוא חשב שהיה זה היה למעשה זה. הוא נראה זהה, אך היה לו מקור שונה, זו הייתה עבודת אומנות שונה.

וזה לא היה רק הוא שעמד לפני כניסה לשוק. כאשר ואן מגרן נשפט, הוא לא הפסיק לדבר. הוא התפאר על כל היצירות הגדולות שהוא עצמו צייר שהיו מיוחסים לאמנים אחרים. ובמיוחד, "ארוחת הערב אצל אמייאוס" שנחשבה כיצירת המופת של ורמר, עבודתו הטובה ביותר -- אנשים הגיעו מכל קצוות תבל בכדי לראות את זה -- הייתה למעשה זיוף. זה לא היה הציור הזה, אלא הציור הזה. וכאשר זה התגלה, הוא איבד את כל ערכו ונלקח מהמוזיאון.

למה זה משנה? אתם הפסיכולוגים, מדוע המקורות משנים כל-כך? מדוע אנחנו מגיבים בחוזקה לידיעה מהיכן דבר מסויים מגיע? ובכן ישנה תשובה שאנשים רבים היו נותנים. סציולוגים רבים כוובלן וולף יטענו כי הסיבה למדוע אנו לוקחים את מקור המקורות בצורה כה רצינית היא מכיוון שאנחנו סנובים, מכיוון שאנחנו מקובעים על חשיבות המעמד. בין יתר הדברים, אם אתה מעוניין להפגין כמה עשיר אתה, כמה רב עוצמה אתה, זה תמיד יעיל יותר להיות בעלים של מקור מאשר של זיוף מכיוון שלעולם יהיו פחות פיסות אומנות מקוריות מאשר זיופים. אין לי ספק שיש לזה חלק מסויים, אך הדבר שבו אני מעוניין לשכנע אתכם היום הוא שיש דבר נוסף המתרחש. אני רוצה לשכנע אתכם שבני אנוש הם, לרמה מסויימת, בעלי מהותנות מלידה. מה שאני מתכוון בזה הוא שאנחנו לא סתם מגיבים לדברים שאנחנו רואים, או מרגישים אותם, או שומעים אותם. אלא ליתר דיוק, תגובתנו מותנת באמונתנו, על מה שהם באמת, מהיכן שהם הגיעו, ממה שהם עשויים, מה הוא טבעם החבוי. אני רוצה להציע שזו היא האמת, לא רק בכל הנוגע לאיך שאנחנו חושבים על דברים, אלא גם באיך שאנחנו מגיבים לדברים.

אני רוצה להציע שעונג הוא דבר עמוק -- ושהדבר לא נכון רק לגבי דרגה גבוה של תענוגות כמו אומנות, אלה אפילו התענוגות שלכאורה נראים פשוטים מושפעים על-ידיי האמונות שלנו בכל הנוגע למהות החבוייה. קחו מזון. האם הייתם אוכלים את זה? ובכן, תשובה טובה תהיה, "זה תלוי, מה זה?" חלקכם יאכלו את זה אם זה חזיר, אבל לא בקר. חלקכם יאכלו את זה אם זה בקר, אבל לא חזיר. מעטים מכם יאכלו את זה אם זה עכבר או אדם. חלקכם יאכלו את זה רק אם זהו חתיכת טופו הצבועה באופן מוזר. זה לא מפתיע.

אבל מה שיותר מעניין הוא איך יהיה הטעם של הדבר עבורכם יהיה תלוי במה שאתם חושבים שאתם אוכלים. אז הדגמה אחת לזה נעשתה עם ילדים צעירים. כיצד אתה גורם לילדים שלא רק שיהיו בעלי סבירות גבוה לאכול גזרים ולשתות חלב, אלא לגרום להם למצות יותר תענוג מאכילת גזרים ושתית חלב -- ולחשוב שהטעם טוב יותר? זה פשוט, אתם מספרים להם שזה מגיע ממקדונלדס. הם מאמינים שהמזון ממקדונלדס הוא טעים יותר, וזה בתורו מוביל אותם להתנסות בזה כטעים יותר.

איך אתם תגרמו למבוגרים באמת להנות מיין? זה מאוד פשוט: מזגו זאת מבקבוק יקר. ישנם עשרות, ואולי אף מאות מחקרים המראים כי אם אתה מאמין שאתה שותה יין יקר, זה יהיה לך טעים יותר. הדבר נעשה לאחרונה עם טוויסט ניורו-מדעי. הם הכניסו אנשים לסורק fMRI, ובזמן שהם שכבו שם, היה עליהם לשתות יין דרך צינור. מולם על המסך היה מידע לגביי היין. כולם, כמובן, שתו את אותו יין בדיוק. אך אם אתה מאמין שאתה שותה יין יקר יותר, חלקים מהמוח המקושרים עם תענוג וגמול נדלקים כמו אורות עץ אשוח בחג המולד. זו לא רק העובדה שאתה אומר שזה מענג יותר, אתה אומר שאתה אוהב את זה יותר, אתה באמת מתנסה בזה בדרך אחרת.

קחו לדוגמה מין. אלו הם גירויים שהשתמשתי בהם בכמה ממחקריי. ואם פשוט תראו לאנשים את התמונות הללו, הם יאמרו כי אלו אנשים מושכים למדי. אך כמה מושכים אתם מוצאים אותם, כמה אתם נמשכים מינית או רומנטית על ידם, תלוי באופן קריטי במי אתם חושבים שעליו אתם מסתכלים. אתם בוודאי חושבים שהתמונה משמאל היא של גבר, הימנית היא של אישה. אם המחשבה הזו תתגלה כשגוייה, זה ייגרום לשינוי במחשבה. (צחוק) זה ישנה אם הם יתגלו כהרבה יותר צעירים או הרבה יותר מבוגרים ממה שאתם חושבים שהם. זה ישנה אם תגלו שאותו אדם עליו אתם מסתכלים בתשוקה הוא למעשה גירסא מחופשת של בינכם או ביתכם, אימכם או אביכם. לדעת שמישהו הוא קרוב משפחתך בדרך כלל הורג את הליבידו. אולי אחד מהגילויים היותר מעודדים מהפסיכולוגיה של העונג הוא שיש יותר בלהראות טוב מאשר רק המראה החיצוני שלך. אם אתם מחבבים מישהו, הוא ייראה לכם טוב יותר. זו הסיבה בגינה זוגות הנשואים באושר נוטים לחשוב שהבעל או האשה שלהם נראים הרבה יותר טוב מאשר שכל אחד אחר חושב.

(צחוק)

דוגמה דרמטית לכך מגיע מהפרעה ניורולוגית הנקראית תסמונת קפגרא. אז תסמונת קפגרא היא הפרעה בה אתה סובל מאשליה ספציפית. הסובלים מתסמונת קפגרא מאמינים שאנשים שהם הכי אוהבים בעולם הוחלפו על-ידיי כפילים זהים. כעת לעיתים, התוצאות של תסמונת קפגרא הן טרגיות. אנשים רצחו את אהוביהם, באמונה שהם רוצחים מתחזה. אך ישנו לפחות מקרה אחד בו לתסמונת קפגרא היה סיום שמח. זה קרה שנת 1931. "הבדיקה תיארה אשה עם תסמונת קפגרא שהתלוננה על המאהב שלה שלא ניחן ביכולות פיזיות מרשימות ולא תיפקד בצורה טובה במיטה. אך זה היה לפני שהיא לקתה בתסמונת קפגרא. לאחר שהיא לקתה בזה, "היא שמחה לדווח שהיא גילתה שהיה לו כפיל שהיה עשיר, גברי, נאה ואריסטוקרטי." כמובן, היה זה אותו אדם, אך היא ראתה אותו בדרכים שונות.

לדוגמה שלישית, חישבו על מוצרי צריכה. סיבה אחת בגללה אתם אולי תאהבו משהו היא התועלת של הדבר. אתם יכולים לנעול נעליים על רגליכם; אתם יכולים לשחק גולף עם אלות גולף: ומסטיק לעוס לא עושה דבר עבורכם. אך לכל אחד מהחפצים הללו יש ערך מעל ומעבר למה שהוא יכול לעשות עבורכם בהתבסס על ההיסטוריה שלו. אלות הגולף היו של ג'ון פ. קנדי ונמכרו עבור 750,000$ במכירה פומבית. המסטיק נלעס על-ידיי כוכבת הפופ בריטני ספירס ונמכר עבור כמה מאות דולרים. ולמעשה, יש שוק שוקק של אוכל אכול למחצה על-ידיי אנשים אהודים. (צחוק) הנעליים הם אולי הכי יקרות ערך. לפי דיווח לא רישמי, מיליונר סעודי הציע 10 מיליון דולר עבור זוג הנעליים האלו. הם אלו שנזרקו על גורג' בוש במסיבת העיתונאים העיראקית לפני מספר שנים.

(מחיאות כפיים)

עכשיו משיכה זו לחפצים לא עובדת רק על חפצי ידוענים. לכל אחד מאיתנו, לרוב האנשים, יש משהו בחיים שהוא אינו בר החלפה, מכיוון שיש לו ערך עקב ההיסטוריה שלו -- אולי טבעת הנישואין שלכם, אולי נעלי התינוק של ילדכם -- כך שאם זה היה הולך לאיבוד, לא הייתם יכולים להחזיר את זה. הייתם יכולים להשיג משהו שנראה כמו זה או הרגיש כמו זה, אבל לא הייתם משיגים את אותו חפץ עצמו חזרה. עם עמיתיי גורג' ניומן וגיל דיסנדרוק, ניסינו להבין איזה סוגי גורמים, איזה סוג היסטוריה, משנה עבור החפצים שאנשים אוהבים. באחד מניסויינו, ביקשנו מאנשים לומר שם של אדם שהם מעריצים, אדם חי שהם מעריצים.

תשובה אחת הייתה גורג' קלוני. אז שאלנו אותם, "כמה הייתם משלמים עבור הסוודר של גורג' קלוני?" והתשובה הייתה סכום מכובד -- יותר משהייתם משלמים על סוודר חדש לחלוטין או סוודר שהיה שייך למישהו שאתם לא מעריצים. אז שאלנו קבוצות ניסויי אחרות -- נתנו להם הגבלות שונות ותנאים שונים. אז למשל, אמרנו לחלק מהאנשים, "תראו, אתם יכולים לקנות את הסוודר, אבל אתם לא יכולים לומר לאף אחד שהוא ברשותכם, ואתם לא יכולים למכור זאת שוב." זה הוריד את הערך של זה, ורמז על כך שזו אחת הסיבות בגללה אנחנו אוהבים את החפץ. אבל מה שבאמת השפיע היה כשאמרנו לאנשים, "תראו, אתם יכולים למכור את זה, אתם יכולים להתפאר על זה, אך לפני שזה מגיע אליכם, זה ינוקה ביסודיות." זה גרם להורדה משמעותית בערך. כמו שאישתי אומרת, "ניקית את כיני הקלוני."

(צחוק)

אז בואו נחזור לאומנות. הייתי רוצה שגל. אני אוהב את עבודתו של שגל. אם מישהו רוצה להביא לי משהו בסוף הועידה, תוכלו לקנות לי שגל. אבל אני לא רוצה העתק, אפילו אם אני לא אוכל לראות את ההבדל. זה לא בגלל, או זה לא פשוט בגלל, שאני סנוב ושאני רוצה להתפאר על כך שיש לי יצירה מקורית. אלא, זה משום שאני מעוניין במשהו שיש לו היסטוריה ייחודית. במקרה של עבודות אומנות, ההיסטוריה בהחלט ייחודית. הפילוסוף דניס דוטון בסיפרו המופלא "אינסטינקט האמן" טוען כי, "ערכה של יצירת אומנות נטועה בהנחה כי ביצוע אנושי כפוף ליצירה שלו." וזה יכול להסביר את ההבדל בין יצירה מקורית למזוייפת. הן יכולות להראות זהות, אך יש להן היסטוריה שונה. היצירה המקורית היא לרוב תוצר של תהליך יצירתי, המזוייפת איננה כזו. אני חושב שגישה זו יכולה להסביר את ההבדלים בטעם של אנשים באומנות.

זוהי עבודתו של ג'קסון פולוק. מי כאן אוהב את עבודתו של ג'קסון פולוק? אוקיי. למי מכאן, זה לא עושה דבר? הם פשוט לא אוהבים את זה. אני לא הולך לטעון מי הוא הצודק, אבל אני כן אטען טענה אמפירית על אינטואיציות של אנשים, שהיא, אם אתם אוהבים את עבודתו של ג'קסון פולוק, אתם תטו להאמין יותר מאנשים שלא אוהבים את עבודתו שקשה ליצור את עבודותיו , שהן צורכות הרבה זמן ואנרגיה ואנרגיה יצירתית. אני משתמש בג'קסון פולוק כדוגמה מכיוון שיש אמנית אמריקאית צעירה שמציירת דומה מאוד לסגנונו של ג'קסון פולוק, ועבודתה שווה עשרות רבות של אלפי דולרים -- בעיקר בגלל היותה אמנית כה צעירה.

זו היא מרלה אולמסטד שעשתה את רוב עבודתה כאשר הייתה בת שלוש. הדבר המעניין בנוגע למרלה אולמסטד הוא שמשפחתה עשתה טעות והזמינה את תוכנית הטלוויזיה "60 דקות II" לביתם לצלם אותה מציירת. והם דיווחו כי אביה מאמן אותה. כאשר הדבר יצא לטלוויזיה, ערך האומנות שלה צנח לכלום. זו הייתה אותה האומנות, פיזית, אך ההיסטוריה שונתה.

התמקדתי כעת באומנות הוויזואלית, אך אני רוצה לתת שתי דוגמאות מעולם המוזיקה. זהו ג'ושוע בל, כנר מפורסם מאוד. וכתב הוושינגטון פוסט ג'ין ווינגארטן החליטה לגייס אותו לניסוי נועז. השאלה היא: כמה אנשים יאהבו את ג'ושוע בל, המוזיקה של ג'ושוע בל, אם הם לא ידעו שהם מאזינים לג'ושוע בל? אז הוא אמר לג'ושוע בל לקחת את כינור מיליון הדולר שלו לתחנת הרכבת בעיר וושינגטון ולעמוד בפינה ולראות כמה כסף הוא ייקבל. והנה סרטון קצר של התהליך הזה. (נגינת כינור) לאחר שעמד שם כשלושת רבעי שעה, הוא הרוויח 32$. לא רע. אך זה גם לא טוב. כנראה שבכדי באמת להנות מנגינתו של ג'ושוע בל, עליכם לדעת שאתם מאזינים לג'ושוע בל. הוא למעשה עשה 20$ יותר מזה, אבל הוא לא כלל את זה. מכיוון שהאשה הזו באה -- אתם רואים בסוף הסרטון -- היא באה. היא שמעה אותו בספריית הקונגרס מספר שבועות לפני-כן באירוע מחוייט ומופרז. אז היא המומה למצוא אותו עומד בתחנת הרכבת התחתית. אז היא מוכת חמלה. והיא מוציאה מארנקה 20 ומעניקה לו .

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

הדוגמה השנייה המגיע ממוזיקה היא מהקומפוזיציה המודרנית של ג'ון קייג', "33'4." " כמו שרבים מכם יודעים, זוהי הקומפוזיציה שבה הפסנתרן יושב על הספסל, פותח את הפסנתר ויושב ולא עושה דבר למשך 4 דקות ו- 33 שניות -- תקופה של דממה. ולאנשים יש נקודות מבט שונות על זה. אך מה שאני רוצה לציין כאן הוא שאתה יכול לקנות את זה מאייטיונז. (צחוק) עבור 1.99 $, תוכלו להאזין לדממה הזו, שהיא שונה מסוגים אחרים של דממות.

(צחוק)

אני דיברתי עד עתה על עונג, אך מה שאני רוצה להציע הוא שכל שאני אמרתי עד עתה תקף גם לגביי כאב. ועל איך שאתם תופסים את מה שאתם חווים, אמונתכם לגבי המהות של הדבר, משפיעה על כמה זה כואב. ניסויי חביב אחד נעשה על-ידיי קורט גריי ודן ווגנר. הם חיברו סטודנטים מהרווארד למכונת מכות חשמליות. והם נתנו להם סדרה של מכות חשמל מכאיבות. זו היייתה סדרה של חמש מכות חשמל מכאיבות. למחציתם סופר כי הם מקבלים את מכות החשמל על-ידיי מישהו בחדר אחר, אבל אותו האיש בחדר האחר אינו מודע לכך שהוא נותן להם את מכות החשמל. אין בזה רוע לב, הם פשוט לוחצים על כפתור. המכה הראשונה נמדדת כמאוד כואבת. השנייה נמדדת כפחות כואבת, מכיוון שאתה מעט מתרגל לזה. השלישית יורדת, הרביעית, החמישית. הכאב הולך ופוחת. במצב השני, נאמר להם שהאדם בחדר ליד נותן להם מכות חשמל בכוונה -- הוא יודע שהוא נותן להם מכות חשמל. המכה הראשונה כואבת בטירוף. השנייה כואבת בה במידה, והשלישית הרביעית והחמישית. זה כואב אף יותר אם אתם מאמינים אם מישהו עושה לכם את זה בכוונה.

הדוגמה הכי קיצונית לכך היא שבמקרים מסויימים, כאב תחת הנסיבות הנכונות יכול לההפך לעונג. לאנשים יש תכונה מיוחדת ומעניינת שלעיתים קרובות תחפש רמות נמוכות של כאב בנסיבות מבוקרות ויימצאו בזה תענוג -- כמו בדוגמת אכילת פלפלים חריפים ונסיעה ברכבות הרים. הנקודה הזו סוכמה בצורה נחמדה על-ידיי המשורר ג'ון מילטון אשר כתב, " המוח הוא מקום משל עצמו, והוא עצמו יכול ליצור גן-עדן מגיהנום, וגיהנום מגן-עדן."

ואני אסיים בזה. תודה רבה.

(מחיאות כפיים)