פאולה אנטונלי מציגה "עיצוב והמוח הגמיש"

אני משתכשכת בעיצוב. אני אוצרת של אדריכלות ועיצוב. במקרה אני נמצאת במויזאון לאומנות מודרנית בניו יורק, אבל מה שחשוב- הנושא עליו נדבר היום הוא עיצוב. מעצבים טובים הם כמו ספוגים. הם סקרנייים באמת וסופגים כל פיסת מידע הנקרית בדרכם, והופכים אותה כך שתשמש אנשים כמונו. וכך זה נותן לי הזדמנות, כי כל תערוכת עיצוב שאני אוצרת מתבוננת על העולם באופן שונה. וזה נהדר, כי זה כאילו אני מחליפה עבודה כל הזמן.

מה שאעשה היום הוא לתת לכם סקירה של התערוכה הבאה עליה אני עובדת ושמה הוא "עיצוב והמוח הגמיש". העולם בו החלטתי להתמקד הפעם הוא עולם המדע ועולם הטכנולוגיה. הטכנולוגיה תמיד משחקת תפקיד בכל הנוגע בעיצוב, אך למדע מקום קצת יותר קטן. אך מעצבים מצטיינים באימוץ המהפכות הגדולות שמתרחשות והפיכתן כך שנוכל להשתמש בהן. וזה בדיוק מה שתערוכה זו בוחנת.

אם תחשבו על החיים שלכם היום, כל יום אתם עוברים רמות שונות ומגוונות, שינויי קצב ומקצב רבים. אתם עובדים על פני איזורי זמן שונים, משוחחים עם אנשים שונים מאוד, מבצעים משימות רבות זו זמנית. כולנו יודעים את זה, ואנו עושים את זה באופן אוטומטי. חלק מהמוחות בקהל הזה הינם גמישים במיוחד, אחרים מעט איטיים יותר, לאחרים יש כמה סימני מתיחה, ובכל זאת זהו קהל יוצא דופן במובן הזה. אחרים אינם גמישים כל כך. אני לא מסוגלת לשכנע את אבי באיטליה להשתמש באינטרנט. הוא לא רוצה להתקין אינטרנט מהיר בבית. וזה בגלל שזה קצת מפחיד, ישנה התנגדות או פשוט מנגנונים סתומים. אז מעצבים עובדים בתחום המחלה הזו שלנו, האי נוחות הזאת התוקפת אותנו, ומנסים להפוך את החיים שלנו למעט קלים יותר. גמישות המוח הוא דבר הכרחי, אתם יודעים, דבר שאנחנו באמת זקוקים לו, שאנחנו מוקירים ואנחנו ממש עובדים עליו. והתערוכה הזאת מציגה את עבודת המעצבים שעוזרים לנו להיות גמישים יותר, וגם על המעצבים אשר ממש עובדים על הגמישות הזאת ורואים בה הזדמנות. ודבר אחרון לא מדובר רק על מעצבים, אלא גם על מדענים.

ולפני שאקרין כמה מהשקפים ואתחיל בסקירה עצמה, אני רוצה לציין את הפרט היפהפה הזה אודות מדענים ועיצוב. אפשר לאמר שהקשר בין מדע לעיצוב מתקיים כמה מאות שנים. אפשר כמובן לדבר על לאונרדו דה וינצ'י, על גברים ונשים רבים אחרים מימי הביניים, ויש היסטוריה עצומה מאחור. על פי היסטוריון מדע גדול באמת, שאולי אתם מכירים, פיטר גאליסון- הוא מרצה בהארוורד- מה שננו-טכנולוגיה בפרט ופיזיקת הקואנטים הביאו למעצבים, הוא העיניין החדש הזה, התשוקה האמיתית הזאת לעיצוב.

אז בעיקרון, הרעיון שאפשר לבנות דברים מלמטה, אטום באטום, הפכה את כולם לנסיינים. ולפתע פתאום, מדענים תרים אחר מעצבים, בדיוק כפי שמעצבים מחפשים מדענים. זהו סיפור אהבה חדש, אותו אנו מנסים לטפח במומה, יחד עם אדם בליי, מייסדו של כתב העת "סיד" -- זו חברת מולטימדיה עכשיו, אולי אתם מכירים אותה- לפני כשנה ייסדנו כנס חודשי המיועד למעצבים ומדענים, וזה מאוד יפה. קית' הגיע, וגם ג'ונתן ורבים אחרים. וזה היה נהדר, כי בהתחלה היתה חגיגת התנצלויות, מדענים היו אומרים למעצבים, אתה יודע, אני לא מבין בעיצוב, אני לא כל כך אלגנטי. ומעצבים היו אומרים, אה, אני לא יודע איך לחשב משוואה, אני לא מבין מה אתה אומר. ואז, פתאום הם התחילו לדבר אחד בשפתו של השני, ועכשיו אנחנו נמצאים בנקודה בה הם משתפים פעולה.

פול סטיינהארט, פיזיקאי מניו-יורק, וארנדה/לאש, אדריכלים, שיתפו פעולה במיצג בלונדון, בגלרית סרפנטין. וזה מרתק לראות כיצד זה קורה. התערוכה תציג את עבודתם של מעצבים ומדענים, ותראה כיצד הם מציגים לנו את אפשרויות העתיד. אתם יודעים, אני מראה לכם עכשיו תחומים שונים של התערוכה, רק כדי לתת לכם טעימה, אבל ננו-פיזיקה וננו-טכנולוגיה, למשל באמת פתחו את ראשו של המעצב. במקרה זה אני מראה יותר את עבודתם של המעצבים, כי הם אלה שעברו תהליך גירוי עמוק יותר. רבים מהחפצים בתערוכה הינם מושגים, לא באמת חפצים שכבר קיימים. מה שאתם רואים כאן הוא פרי עבודתם של כמה מדענים באוניברסיטת קליפורניה. מרק האותיות הזה הוא דרך חדשה לסמן חלבונים, לא רק באמצעות צבע, אלא למעשה על ידי אותיות. אז הם בונים את זה, והם יכולים לבנות כל מיני צורות

בסולם מזערי. וזו עבודתם של סטודנטים לעיצוב מבית הספר המלכותי לאומנויות בלונדון אשר עבדו יחד עם המנחה שלהם, טוני דיון, ועם חבורת מדענים מבריטניה אודות האפשרויות של ננו-טכנולוגיה עבור עיצוב בעתיד. אמצעי חישה חדשים בגוף. אפשר להצמיח שיערות על הציפורניים, וכך לתפוס כמה מהחלקיקים של אדם אחר. נראה שהם מאוד, מאוד מוטרדים מהרעיון למצוא את בן הזוג המושלם. אז הם עובדים על הגברת כל החושים- מגע, ריח, כל מה שהם יכולים לעשות, על מנת למצוא את בן הזוג המושלם.

מאוד מעניין. זהו מעצב גופנים מישראל, אשר עיצב את מה שהוא מכנה "זרעגופן" הוא חושב- כמובן שזה הכל עדיין בגדר רעיון בלבד- הוא חושב להזריק גופנים לתוך זרעונים- אני לא יודעת איך להגיד את זה באנגלית-תאי זרע על מנת שיהפכו- שלמעשה יוכלו לשיר או יוכלו לכתוב שיר שלם בכל פליטה (צחוק) אני אומרת לכם, מעצבים הם טיפוסים יוצאי דופן.

עיצוב רקמות. גם במקרה זה, ישנה קבוצה מעורבת של מדענים ומעצבים. כאן רואים חלק מאותה מעבדה בבית ספר המלכותי לאומנויות בלונדון. זהו בית ספר מדהים במובן הזה. אחת המשימות לאחד השנתונים היתה לעבוד עם בשר מבחנה. אתם יודעים שאפשר כבר לגדל בשר במבחנה. עשו את זה באוסטרליה- חברת המחקר הזאת, "סימביוטיקה" אך הבעיה היא שהקציצה המתקבלת היא ממש מכוערת. אז המשימה לסטודנטים היתה כיצד ייראה סטייק העתיד? כשלא צריך להרוג פרות ואפשר לעצב אותו בכל צורה שנרצה, כיצד הוא ייראה? הסטודנט הזה, ג'יימס קינג, טייל באיזורים הכפריים באנגליה, בחר בפרה הכי טובה שראה, ואז הניח אותה על מכשיר לסריקה מגנטית. ואז אסף את הסריקות של האיברים הטובים ביותר והכין את הבשר. כמובן כל זה נעשה בעזרת שרף יפני להכנת מזון, אבל אתם יודעים, בעתיד זה ייעשה טוב יותר. אבל זה משכפל את סריקת התהודה המגנטית הטובה ביותר של הפרה הטובה ביותר שניתן למצוא.

לעומת זאת, החפץ הזה הרבה יותר בנאלי. משהו שאתם יודעים שניתן לעשות כבר לגדל רקמת עצם כך שתוכלו להכין ממנו טבעת נישואין מרקמת העצם של אהובכם-פשוטו כמשמעו. וזה אכן עשוי מרקמת עצם אנושית.

זו חברת "סימביוטיקה", ושם עובדים על, אתם יודעים, הם היו הראשונים שגידלו בשר במבחנה, ועכשיו הם גם פיתחו מעיל מבחנה, מעיל עור. הוא אומנם מזערי, אבל הוא אמיתי. צורתו צורת מעיל. כך שבעתיד לא יהיו לנו תירוצים להמשיך ללבוש בגדי עור.

אחד הנושאים החשובים ביותר בתערוכה, כמו כל דבר אחר בחיים שלנו היום, ניתן לבחון את זה מכמה נקודות מבט, וברמות שונות. אחד המושגים המעניינים והחשובים ביותר הוא רעיון קנה המידה. אנו מחליפים קנה מידה לעיתים קרובות מאוד, אנחנו משנים רזולוציה של מסכים, ואיננו נרתעים מכך באמת, אנחנו מרגישים מאוד בנוח עם זה. אז אתם עוברים, אפילו בתערוכה, מרעיון הננו-טכנולוגיה וקנה מידה זעיר עד לטיפול בכמויות ענק של נתונים. מיפוי ותיוג הייקום והעולם. ובמקרה המסוים הזה, יוקדש תחום שלם לעיצוב המידע. כאן רואים את עבודתו של בן פריי. בני אדם לעומת שימפנזים. אלה הכרומוזומים המעטים שמבדילים אותנו מהשימפנזים. זו היתה המחשה יפהפיה שהוא עשה עבור כתב העת "סיד". והנה הקוד כולו של פאק-מאן בהמחשה. עם כל ה "לך אל" וחזור אל", הופכים לכוריאוגרפיה יפהפיה.

וכך גם דיאגרפים שנעשו על ידי מדענים, הדיאגרף היפהפה הזה של הומולוגית חלבונים. גם מדענים התחילו להתייחס לצד האסתטי. הבוקר שוחחנו עם קית' שרוב על העובדה שמדענים רבים נוטים לא להשתמש בשום דבר יפה במצגות שלהם. כי הם חוששים שיתייחסו אליהם כאל בלונדיניות טפשות. אז הם בוחרים את הרקע הכי גרוע מאיזו שהיא מצגת פאוור פוינט, את הגופן הכי גרוע. רק לאחרונה הנישואין האלה בין עיצוב למדע, התחילו לייצר - אם אפשר לקרוא לזה כך- את המצגות המדעיות היפות הראשונות. היבט נוסף של עיצוב מודרני ולדעתי הוא ממש פותח את הראש, ונראה מבטיח, ולמעשה יהיה העתיד של העיצוב, הוא רעיון העיצוב הקולקטיבי. אתם יודעים, המחשב הנייד של "מחשב לכל ילד", מבוסס על רעיון של שיתוף פעולה, מעורבות וקשירת קשרים. כך שכל המרבה הרי זה משובח. ככל שיהיו יותר מחשבים, האות יהיה חזק יותר, וילדים עובדים בממשק, כך שהכל מבוסס על עשיית דברים ביחד, ביצוע משימות ביחד. כך שהרעיון של עיצוב קולקטיבי יהפוך למשהו אפילו יותר גדול בעתיד, וזו הדוגמה שבחרתי.

בהקשר של עיצוב קולקטיבי והאיזון החדש בין הפרט לפעילות הקולקטיבית, טמון הרעיון של המקסימום הקיומי. זהו ביטוי שהטבעתי לפני כמה שנים כששחשבתי כמה אנחנו מצד אחד מחוברים, ומצד שני החפצים הקטנים האלה, תחילה הווקמן ואחרכך האייפוד, יוצרים בועות חלל סביבנו, המאפשרות לנו חלל מטפיזי הרבה יותר גדול מהחלל הפיזי שלנו. אפשר להיות ברכבת התחתית ולהיות לגמרי מבודד ובו בזמן יש לך חדר משלך באייפוד.

זו עבודתם של כמה מעצבים שמדגישים את הרעיון של בדידות והרחבה באמצעות מספר שיטות. זהו ספא טלפון. הרעיון הוא שזה הופך להיות מאוד קשה לנהל שיחה פרטית באיזה שהוא מקום אז את הולכת לספא, מקבלת עיסוי, טיפול פנים, ואז יש לך את הבריכה היפהפיה הזאת עם הטמפרטורה המושלמת, ואת יכולה להכנס לתא הבידוד הזה כדי לנהל שיחת טלפון עם כל מי שרצית כבר מזמן לנהל שיחה. וכאן אותו הדבר, טלה-פרזנס חברתי. האמת שבצבא כבר עושים בו שימוש, אבל הרעיון הוא שזה מאפשר להיות במקום אחר עם החושים שלך בעוד אתה מנותק מהם באופן פיזי. זה נקרא "פגישה עיוורת". זה [לא ברור] אז אם אתם ביישנים מדי מכדי להיות נוכחים באמת בפגישה, אפשר להשאר במרחק מסוים עם הפרחים ומישהו אחר משחזר את הפגישה עבורכם.

ייצור מהיר הוא תחום גדול נוסף בו טכנולוגיה ועיצוב הם, אני חושבת, לדעתי, מיועדים לשנות את העולם. שמעתם על כך כבר הרבה פעמים. ייצור מהיר הוא קובץ מחשב הנשלח ישירות מהמחשב למכונת הייצור. בעבר קראו לזה אב טיפוס מהיר, או דיגום מהיר. זה התחיל בשנות ה-80, אבל בהתחלה המכונות גילפו חתיכות מתוך חתיכת קצף הדגם היה מאוד מאוד שביר, ולא ניתן היה לעשות בו שימוש באמת. לאט אך בהתמדה, החומרים השתפרו והפכו להיות שרף איכותי יותר. הטכניקות השתפרו- לא רק גילוף אלא גם סטריאו-ליטוגרפיה, מיצוק כל מיני שרפים, הן בצורת אבקה או נוזל. החביות הפכו להיות גדולות יותר. עכשיו יש לנו אפילו כסאות המיוצרים בשיטת הייצור המהיר. לייצר כסא לוקח שבעה ימים, אבל אתם יודעים מה? יום אחד זה יקח רק שבע שעות. ואז החלום יהיה שתוכלו, מהבית, לעצב את הכסא שלכם. אתם יודעים, חברות ומעצבים יעצבו את המטריצה או את המסגרת המכבדים הן את החוזק ואת המותג, ואת זהות העיצוב. ואז תוכלו לשלוח את זה לסניף האופיס דיפו הקרוב אליכם

ואחרכך תאספו את הכסא שלכם. המשמעות של זה היא עצומה, לא רק אודות השתתפותו של הקונה בתהליך העיצוב עצמו. גם אין מעקב, אין איחסון, ואין בזבוז חומרים. אני גם יכולה לדמיין שהרבה מאוד יצרני עיצוב יאלצו לנסח מחדש את התכניות העיסקיות שלהם ואולי אפילו להשקיע בחנויות מן הסוג הזה. אבל זה באמת שינוי גדול. כאן אני מראה תמונה שהופיעה בכתב העת "וויירד", במוסף "חפצי העתיד" שאני כל כך אוהבת, שמראה כיצד באמצעות המדפסת התלת מימדית שלכם תוכלו להדפיס את הכדור סל שלכם. כאן יש דוגמאות נוספות, אפשר כבר להדפיס בדים תלת מימדיים, דבר מאוד מעניין. זה משהו ממש חמוד- זה נקרא אב דיגום איטי. המעצב העסיק 10,000 דבורים והן בנו את האגרטל הזה. היתה להן צורה מסוימת בה היו צריכות להשאר.

מיפוי ותיוג. בעוד היכולת של המחשבים הולכת וגדלה, ואילו יכולת המוח שלנו לא כל כך, אנחנו מגלים שעלינו לתייג כמה שיותר את מה שאנחנו עושים על מנת שנוכל אחר כך לשחזר את צעדינו. אנחנו עושים את זה גם על מנת לשתף אנשים אחרים. שוב, התחושה הזאת של חוויוה קהילתית הנראית כל כך חשובה היום. אז, הרבה מצורות המיפוי והתיוג הן תוצאת עבודתם של מעצבים. החושים. מעצבים ומדענים תרים אחר הניסיון להרחיב את היכולות החושיות שלנו כך שנשיג יותר. וגם חושים חייתיים במובן מסוים.

החפץ המסוים הזה, אותו אנשים אוהבים כל כך מבוסס למעשה על מעין ניסוי מדעי-- העובדה שלדבורים חוש ריח מפותח מאוד, וכך, כמו כלבים המסוגלים להריח סוגים מסוימים של סרטן עור- גם את הדבורים אפשר לאלף באמצעות תגובה פבלובית שיאתרו סוג מסוים של סרטן, וגם הריון. וכך סטודנט זה באקדמיה המלכותית לאומניוית עיצב את החפץ היפהפה הזה, בזכוכית מנופחת בו הדבורים נעות מתא אחד לשני אם הן מאתרות ריח מסוים המצביע, במקרה הזה, על הריון. צורה אחרת יוצרה עבור סרטן.

עיצוב לדיון הוא נושא חדש מעניין מאוד שמעצבים באמת עיצבו עבור עצמם. ישנם מעצבים אשר לא מעצבים חפצים, מוצרים, דברים בהם באמת נעשה שימוש, אלא מעצבים תסריטים מבוססי חפצים. הם עדיין שימושיים מאוד. הם מסייעים לחברות ולמעצבים אחרים לחשוב טוב יותר על העתיד. לרוב זה מלווה על ידי סרטוני וידאו. זהו סרטון יפהפה מאת דיון וראבי, "כל הרובוטים כולם". זו סדרה של רובוטים הדורשים טיפול. אנחנו תמיד חושבים שרובוטים יטפלו בנו, ובמקום זה הם עיצבו רובוטים מאוד, מאוד נזקקים. צריך להרים אותו על הידיים ולהסתכל לו בעיניים למשך כחמש דקות, לפני שיסכים לעשות משהו. רובוט אחר הופך להיות מאוד עצבני אם אתם נכנסים לחדר, ומתחיל לרעוד, אז אתם צריכים להרגיע אותו. כך שזו למעשה דרך המאלצת אותנו לחשוב יותר על משמעות הרובוטים עבורנו. נועם תורן ו"אביזרים לאדם הבודד". הרעיון הוא שכשאתם מאבדים מישהו יקר לכם או אם אתם חווים פרידה קשה, אתם מתגעגעים הכי הרבה לדברים המעצבנים שפעם שנאתם כשעוד הייתם עם האדם הזה. אז הוא עיצב את סדרת האביזרים הזאת. כמו האביזר הזה שמזיז לכם את הסדינים בלילה. או אביזר אחר שמתנשף בעורף שלכם. אביזר נוסף זורק ושובר צלחות. כך שזה רק הרעיון של מה הדבר אליו אנחנו באמת מתגעגעים בחיינו.

אליו קקבלי, לעומת זאת, לקח את הרעיון של הבובות המסבירות מהו סרטן הדם. הוא עובד על בובות שמסבירות מה זו השתלה שלא מבן-מיננו, וגם את גן העכביש בתוך העז, מלפני מספר שנים. עבור התערוכה, הוא עובד על סדרה שלמה של בובות המסבירות לילדים איך באים תינוקות לעולם, בימינו. כי זה כבר לא אמא, אבא, פרחים ודבורים ואז יש תינוק. לא, היום יש שתי אמהות, שלושה אבות, תינוק מבחנה- כל הרעיון של כיצד נוצרים תינוקות היום, השתנה. אז הוא עובד כרגע על סדרה שלמה של בובות.

אחד הדברים היפים ביותר הוא שמעצבים אינם באמת עובדים על החיים למרות שהם לוקחים את הטכנולוגיה בחשבון. ולאחרונה, הרבה מעצבים התחילו לעבוד על הרעיון של מוות ואבל, ומה ניתן לעשות לגביהם היום, בעזרת הטכנולוגיה. או כיצד עלינו להתנהג לגבי נושאים אלה, בעזרת טכנולוגיות חדשות. שלושת החפצים האלה כאן הם כוננים קשיחים בעלי חיבור בלוטות'. אבל למעשה הם חפצים מפוסלים מאוד, מאוד יפים המכילים את כל שולחן העבודה ואת זכרון המחשב של מישהו שנפטר. אז במקום שיהיו לנו רק תמונות, תוכלו לשים את החפץ הזה על יד המחשב ופתאום, כל חייה של גרטרוד יתממשו מול העיניים וכל קבצי המחשב שלה וספר הכתובות שלה יקומו לחיים.

וזה אפילו יותר טוב. זו עבודתם של אוז'ר-לואזו, "העולם הבא". הרעיון הוא שישנם אנשים שלא מאמינים בחיים אחרי המוות, בעולם הבא. אז כדי לתת להם משהו מוחשי שמראה שיש משהו אחרי המוות, הם לקחו מיצי קיבה של אנשים שנפטרו וריכזו אותם, והכניסו אותם לתוך סוללה בה ניתן לעשות שימוש כדי להפעיל פנסים. אפשר לקחת את זה רחוק- אתם יודעים, אביזרי מין, כל דבר. די מדהים לראות איך הדברים האלה גורמים לך לחייך, או לצחוק, ולעיתים גורמים לך לבכות. אבל כולי תקווה שתערוכה מסוימת זו תוכל לשרטט דיוקן חדש לעתידו של העיצוב, לאן הוא הולך, דיוקן אשר אני מקווה, מקדים את זמנו בכמה שנים ביחס לכיוון אליו העולם הולך. תודה רבה לכם.