פאדי אשדאון: מעבר הכח הגלובאלי

יש שיר שנכתב ע"י משורר אנגלי מפורסם בסוף המאה ה-19. נאמר שהוא הדהד בראשו של צ'רצ'יל בשנות ה-30. וכך הולך השיר: על גבעה בקיץ, מוקפת בנחלים, נשמע קולו של מתופף, וקולו כמתוך חלום, מרחוק ומקרוב, בשקט ובקול עוברים בדרכי הארץ, יקיר לחבר ואוכל לאבקה, צועדים החיילים קרבים אל מותם. לאלה מכם שמתעניינים בשירה, השיר הוא מתוך ספר השירה "נער משרופשייר" שנכתב ע"י א.א. האוסמן.

אבל מה שהאוסמן הבין, ומה שאתם שומעים גם בסימפוניות של נילסן, היה שהקיצים היציבות החמימים והארוכים של המאה ה-19 התקרבו לסיומם, ושעמדנו לעבור לאחת מאותן תקופות מפחידות בהיסטוריה בהן הכח משתנה. ואלו הן תמיד תקופות, גבירותי ורבותי, שמלוות בתהפוכות, ויותר מידי פעמים גם בדם.

והמסר שלי אליכם הוא שאני מאמין שנגזר עלינו, אם כך תרצו לקרוא לזה, לחיות בדיוק מאחד מאותם רגעים בהיסטוריה שהיסודות עליהם מושתת הסדר העולמי מתחילים להשתנות והעולם החדש, הכוחות החדשים הקיימים בעולם, מתחילים לקבל צורה. ואלו זמנים - ואת זה אנו רואים בבירור היום, שכמעט תמיד קשים ומלאי תהפוכות, ויותר מידי פעמים הם זמנים בעלי שפיכות דמים. ד"א, הזמנים האלה מגיעים לפחות פעם במאה.

אפשר להגיד שבפעם האחרונה שזה קרה, וזה מה שהאוסמן וצ'רצ'יל הרגישו גם, היה מעבר של כח מהאומות הישנות, המעצמות הישנות של אירופה, מעבר לאוקיאנוס האטלאנטי אל הכח העולה החדש ארצות הברית - התחלת המאה האמריקנית. ובתוך הואקום הזה, שנוצר מהחלשותן של המעצמות האירופאיות התרחשו שני האסונות העקובות ביותר מדם שהתרחשו במאה הקודמת אחד בחלקה הראשון של המאה ואחד בחלקה השני: שתי מלחמות העולם. מאו דזה-דונג קרא להן מלחמות האזרחים האירופאיות. וזאת כנראה דרך יותר מדויקת לתאר אותן.

ובכן, גבירותי ורבותי, אנו חיים באחת מתקופות אלה. אבל אני רוצה לדבר היום על שלושה גורמים. והראשון, למעשה השניים הראשונים, נוגעים למעבר כח. השני נוגע למימד חדש שאני רוצה להתיחס אליו, שמעולם לא קרה באותה צורה שהוא מתרחש עכשיו. אבל בואו נדבר על מעברי הכח שמתרחשים בעולם. מה שקורה היום, הוא מעט מפחיד מכיון שהוא מעולם לא קרה בעבר. ראינו בעבר שינויי כח מצד לצד: כוחה של יוון עבר לרומא, ומעברי הכח שהתרחשו בזמן התרבויות האירופאיות. אבל עכשיו אנו רואים משהו שונה. הכח אינו רק זז בין צדדים שונים, מאומה לאומה. הכח נע גם בצורה אנכית, לעומק.

מה שקורה היום הוא שכח שבעבר היה מוגן, שהוחזק ע"י מחויבות המוסדות הציבוריים, ע"י שלטון החוק, בתוך מבנה מדינת הלאום עבר במידה רבה לזירה הגלובלית. הגלובליזציה של הכח אחנו מדברים הרבה על גלובליזציה במושגי שוק אבל מדובר למעשה בגלובליזציה של כח אמיתי. ובמקומות שבהם, ברמת המדינה אותו כח היה נתון למחויבות למתן דין וחשבון נתון לשלטון החוק, בזירה הבין-לאומית אין זה המקרה. הזירה הבין-לאומית והזירה העולמית שבהן הכח נמצא בימינו כוחה של האינטרנט, כוחן של רשתות שידור, כוחם של חלפני כספים מעבר הכסף העצום שבמסגרתו מועברת כמות כסף הגדולה פי 32 מהדרוש כדי לקיים את הסחר אותו הוא אמור לממן חלפני הכספים הם, אם תרצו, אותם ספוקלנטים כלכליים שהורידו את כולנו לברכינו בעבר הלא רחוק, כוחם של תאגידים רב-לאומיים שלעיתים מחזיקים בתקציבים שגדולים מתקציביהם של כמה מדינות. אלה חיים במרחב גלובלי שברובו אינו מוסדר, שאינו כפוף לשלטון החוק, שבו אנשים יכולים לפעול ללא מגבלות.

וזה מתאים לבעלי השררה עד נקודה מסוימת. זה תמיד מתאים לבעלי הכח לפעול במרחבים חסרי מגבלות, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שבמוקדם או במאוחר, מרחב שאין מוסדר, שאינו כפוף לשלטון החוק מאוכלס במהירה לא רק ע"י גורמים רצויים: סחר בין-לאומי, האינטרנט וכו'. אלא גם ע"י גורמים שאינם רצויים: פשע בין-לאומי, טרור בין-לאומי. התגלית של ה-11 בספטמבר היא שגם אם אתה המדינה החזקה ביותר בעולם, בסופו של דבר, אלה החיים באותו מרחב יכולים לתקוף אותך אפילו בערים שהינן סמלי התרבות שלך בבוקר ספטמבר בהיר. יש האומרים כי בסביבות 60 אחוזים מארבע מיליון הדולרים שמימנו את ה-11 בספטמבר עברו במוסדות השונים במגדלי התאומים אותם השמידה ההתקפה. אויבינו גם משתמשים במרחב הזה, במרחב הנסיעות, האינטרנט, שידורי הלווין, על מנת להפיץ את הרעל שלהם, שעיקרו הריסת המערכות שלנו והריסת דרך החיים שלנו.

במוקדם או במאוחר, במוקדם או במאוחר, החוק ההסטורי קובע כי להיכן שהכח הולך חייבים לבוא גם ממשל וסדר. ואם זה אכן המקרה, כמו שאני מאמין, שאחת התופעות של זמננו היא הגלובליזציה של הכח, אז אפשר להסיק שאחד מהאתגרים של זמננו הוא להפוך את המרחב הגלובלי בר ממשל ומסודר. ואני מאמין שהעשורים שלפנינו יהיו, במידה פחותה או במידה רבה, סוערים בהתאם ליכולתנו להשיג את המטרה: להביא ממשל וסדר למרחב הגלובלי.

למען הדיוק - אינני מדבר על ממשלה. אינני מדבר על הקמת מוסד דמוקרטי בין-לאומי. לדעתי, דרך אגב, לא סביר שזה יקרה פשוט ע"י יצירת עוד מוסדות במסגרת האו"ם. אם לא היה לנו את האו"ם, היינו צריכים להמציא אותו. העולם צריך פורום בינ"ל. העולם צריך אמצעי בעזרתו אפשר לתת לגיטימציה לפעולה בין-לאומית. אבל כשזה נוגע למשילות וסדר במרחב הגלובלי, אני מנחש כי זה לא יקרה ע"י יצירת מוסדות או"ם נוספים. זה יקרה ע"י שיתוף פעולה של החזקים והקמת מערכות במסגרת בריתות, הסכמים במסגרת בריתות, במטרה למשול במרחב הגלובלי.

ואם תסתכלו, אפשר לראות את זה כבר מתחיל לקרות. ארגון הסחר העולמי הוא ארגון שמבוסס על בריתות, בכללו הוא מבוסס בריתות, ועדיין, הוא מספיק חזק כדי לחייב אפילו את החזקים ביותר, את ארה"ב לתת דין וחשבון כאשר זה נדרש. קיוטו הוא תחילתו של מאבק ליצור ארגון מבוסס בריתות. ה-G20: היום אנו יודעים שצריך להקים מוסד בעל יכולת להביא משילות למרחב הפיננסי ולתחום הספוקלציה הפיננסית. וזה ה-G20, מוסד שמבוסס על אמנות.

הבעיה פה, ותיכף נחזור אליה, היא שאם אתה מביא ביחד את החזקים ביותר כדי לכתוב את החוקים של מוסדות מבוססי אמנות, כדי למלא את האיזור הזה, היא: מה קורה לחלשים ולאלה שנשארו מחוץ לאמנה? וזאת בעיה גדולה, ותיכף נחזור אליה.

אז המסר הראשון שלי הוא, שאם אנו הולכים לשרוד את הזמנים הסוערים האלה, באופן סוער יותר או פחות, אז מידת ההצלחה שלנו בהשגת המטרה הזאת תהיה תלויה במידה רבה ביכולת להביא שלטון הגיוני למרחב הגלובלי. ושימו לב איך זה מתחיל לקרות. הנקודה השניה שלי היא, ואני יודע שבפני קהל כזה לא צריך אפילו להזכיר את זה, אבל כח זז לא רק בצורה אנכית, מגורם אחד לשני, אלא גם בצורה רוחבית.

אפשר לטעון כי הסיפור, ההיסטוריה של הציוויליזציות, הוא של ציוויליזציות הנמצאות על הים, כשהראשונות נמצאות בים התיכון, והיותר חדשות במערב מרוכזות סביב האוקיאנוס האטלנטי. נראה לי שמה שאנו רואים עכשיו זה תזוזה משמעותית של כח, בצורה רוחבית, מהאומות שנמצאות על האוקיאנוס האטלנטי לאומות שנצאות סביב האוקיאנוס השקט. זה מתחיל מכח כלכלי, אבל כך זה מתחיל תמיד. כבר עכשיו אפשר לראות התפתחות של מדינות חוץ במספר מדינות, הגדלה של תקציבים צבאיים שמתרחשים במעצמות העולות בעולם. אני חושב שלמעשה לא מדובר בתזוזת כח ממערב למזרח. משהו אחר קורה.

ההשערה שלי היא, שארה"ב תשאר האומה החזקה ביותר בעולם ל-10 שנים הקרובות, אולי 15, אבל ההקשר שבה היא מחזיקה בכח שלה השתנה עכשיו בצורה קיצונית. הכח שלה השתנה בצורה קיצונית. אנו נמצאים בסופן של 50 שנים, מאוד חריגות בהיסטוריה, שבהן היה לנו עולם חד-קוטבי לחלוטין, שבו כל מחט מצפן בעד או נגד משהו חייבת להמדד ע"י יחסה לוושינגטון - עולם הנשלט ע"י ענק אחד ויחיד. אבל זה לא מקרה רגיל בהיסטוריה. למעשה, מה שנוצר עכשיו הוא המקרה היותר נפוץ בהיסטוריה. מתחילים לראות את התהוותו של עולם רב-קוטבי.

עד עכשיו, ארה"ב היתה הכח הדומיננטי בעולמנו. הם יישארו האומה החזקה ביותר, אבל הם יהיו כאלה בעולם שהוא יותר ויותר רב-קוטבי. ואפשר לראות את מרכזי הכח החלופיים מתחילים לגדול, בסין, כמובן, למרות שאני משער שעלייתה של סין לגדולה לא תהיה חלקה. היא הולכת להיות רצופת מהמורות כשסין לאט לאט מתחילה להפוך ליותר דמוקרטית אחרי שהנהיגה ליברליזציה בכלכלתה. אבל זה נושא לדיון אחר. אפשר לראות את הודו, את ברזיל. אפשר לראות שהעולם נראה היום לאירופאים הרבה יותר כמו אירופה במאה ה-19.

אותה אירופה ששר חוץ בריטי גדול, הלורד צ'אנינג, כינה את מצבה כ"מאזן המעצמות האירופאי". היה מאזן כוחות בעל 5 צדדים. בריטניה תמיד העדיפה לשמור על מאזן שווה כוחות. אם פאריס חברה לברלין, בריטניה חברה לוינה ורומא כדי לספק משקל נגד. עכשיו שימו לב, שבתקופת העולם החד-קוטבי, יש לנו בריתות קבועות: נאט"ו, ברית ורשה. קוטביות כח קבועה משמעותה בריתות קבועות. אבל עולם רב-קוטבי משמעותו בריתות בתזוזה ושינוי קבועים. וזה העולם אליו אנו נכנסים, שבו נראה יותר ויותר שבריתות אינן קבועות. ג'ורג' קאנינג, שר החוץ הבריטי הגדול אמר פעם, "לבריטניה יש אינטרס משותף, אין לה בני ברית קבועים." ואנו נראה באופן הולך וגובר שאפילו אנו במערב נושיט ידיים, נהיה חייבים לעשות זאת, מעבר למעגל הנח לנו של המעצמות האטלנטיות ע"מ להקים בריתות עם אחרים אם נרצה להשיג את מטרותינו בעולם.

שימו לב שכאשר תקפנו בלוב, זה לא היה מספיק שהמערב יעשה את זה לבד. היינו חייבים לשתף אחרים. היינו חייבים לשתף את הליגה הערבית. ההשערה שלי היא שאפגניסטן ועירק היו הפעמים האחרונות בהן המערב ניסה לעשות דבקים לבד, וגם הן לא הצליחו. אני חושב שאנו מגיעים לתחילת הסוף של תקופה בת 400 שנים, ואני אומר 400 שנים כי אני סופר מסופה של האימפריה העות'מנית, של הגמוניית המעצמות המערביות, המוסדות המערביים והערכים המערביים. עד עכשיו, אם המערב שינס מותניים, הוא יכל לתכנן ולהוציע לפועל פעולות בכל קצות תבל. אבל אין זה המקרה היום. קחו את המשבר הכלכלי האחרון אחרי מלחה"ע השנייה. המערב התאחד: הסכם ברטון-וודס והמוסדות שקמו בעקבותיו: הבנק העולמי וקרן המטבע הבינ"ל והבעיה נפתרה. היום אנו חייבים לשתף אחרים. היה עלינו ליצור את ה-G20. היום עלינו להושיט ידיים מעבר למעגל הנוח של חברינו במערב.

הרשו לי לחזות משהו, שישמע אפילו יותר מטריד. אני חושד שאנו מגיעים לסופה של תקופה בת 400 שנים שבה כוחו של המערב היה מספיק. אנשים אומרים לי "הסינים כמובן לעולם לא יערבו את עצמם במשאים ומתנים לשלום, במו"מים רב צדדיים בעולם. ולמה לא? כמה חיילים סינים משרתים בכומתה הכחולה, תחת הדגל הכחול, משרתים תחת פירוד האו"ם בעולם היום? 3,700. כמה אמריקנים? 11. מהו הכח הימי הגדול ביותר שמתמודד עם בעית הפיראטים הסומאליים? הכח הימי הסיני. וזה מובן. הם אומה סוחרת. הם מעוניינים בשמירה על נתיבי ים פתוחים. יותר ויותר, אני נצטרך לעבוד אם אנשים איתם אין לנו ערכים משותפים, אבל שאיתם יש לנו, ולו לרגע, אינטרס משותף. זוהי דרך חדשה לגמרי להסתכל על העולם שצץ בפנינו.

והנה גורם שלישי, שונה לגמרי. בעולמנו המודרני, בגלל האינטרנט, בגלל הדברים עליהם אנשים דיברו פה, הכל מקושר להכל. אנו תלויים אחד בשני. אנו מקושרים אחד לשני, כאומות, כפרטים, בצורה שמעולם לא נראתה כמוה בעבר, שמעולם לא קרתה בעבר. יחסי הגומלין בין המדינות, היו תמיד קיימים. דיפלומטיה היא דרך לנהל את יחסי הגומלין בין מדינות. אבל היום אנו קשורים אחד לשני בצורה אישית. אם מתפרצת שפעת החזירים במקסיקו, היא הופכת לבעיה בפאריס 24 שעות מאוחר יותר. ליהמן ברדרס פושטת רגל - הכל מתמוטט. שריפה בערבות רוסיה מובילה למהומות על אוכל באפריקה.

כולנו קשורים אחד לשני בצורה מהותית ביותר. ומה שזה אומר זה שהתפיסה לפיה אומה אחת פועלת לבדה, ללא קשר לאחרים, ללא שיתוף פעולה עם אחרים, איננה מעשית יותר. מכיון שפעולותיה של אומה ריבונית אינן מוגבלות לגבולותיה שלה, ומכיון שאומה ריבונית לבדה אינה יכולה לשלוט על שטחה, בגלל שהשפעות שמקורן מחוץ לגבולות המדינה יכולות היום להשפיע על מה שקורה בתוך אותן גבולות.

הייתי חייל צעיר, במלחמה האחרונה בה בריטניה נלחמה כאימפריה. באותו זמן, הגנה על המדינה נשאה משמעות אחת בלבד: כמה חזקים היו הצבא שלנו, חיל האוויר שלנו, חיל הים שלנו ובני בריתינו. זה היה כאשר האויב היה חיצון. כיום האויב נמצא בתוכנו. היום אם אני מדבר על הגנה על המדינה, אני צריך לדבר עם שר הבריאות כי מגיפה כללית היא איום על בטחוני, אני צריך לדבר עם שר החקלאות כי חוסר היכולת לייצר מספיק אוכל היא איום עליי, אני צריך לדבר עם שר התעשייה והמסחר כי שבריריות תשתית ההיי-טק שלנו היא נקודת תורפה שאויבינו עלולים לנצל כפי שאנו רואים מלוחמת הסייבר. אני חייב לדבר עם שר הפנים כי מי נכנס לגבולות המדינה כי מי גר בבתים בפנים הערים יש השפעה ישירה על מה שקורה במדינה כפי שראינו בסדרת הפיגועים בלונדון בשנת 2005. עברו כבר הימים בהם בטחון המדינה נמדד ע"י יכולות הצבא ומשרד הבטחון. יכולתה של המדינה לשלב את כל מוסדותיה היא המכריעה.

וזה אומר לנו משהו מאוד חשוב. זה אומר לנו, למעשה, שממשלותינו, הבנויות מלמטה למעלה, הבנויות על המודל הכלכלי של המהפיכה התעשייתית - היררכיה ברורה, התמחות במשימות, שרשראות פיקוד ברורות, בנויות בצורה לחלוטין לא נכונה. אנשי העסקים שבינכם יודעים שהמבנה המכונן של זמנינו, גבירותי ורבותי, הוא הרשת. היכולת לפתח רשת קשרים היא המכריעה, בתוך ומחוץ לממשלותיכם.

אז הנה חוק אשדאון השלישי. אל תשאלו אותי מהם חוקי אשדאון הראשון והשני כי עוד לא המצאתי אותם. זה תמיד נשמע טוב יותר אם זה נקרא החוק השלישי, לא? חוק אשדאון השלישי אומר שבעידן המודרני, בו הכל מחובר להכל, הדבר החשוב ביותר שאתם יכולים לעשות, הוא לעשות את זה עם אחרים. החלק החשוב ביותר במבנה שלכם, לא משנה אם אתם ממשלה, גדוד צבאי, או אם אתם בעסקים, הוא נקודות ההשקה שלכם, החיבורים ההדדיים שלכם, היכולת שלכם לפתח רשתות קשרים עם אחרים. אתם בתעשייה מבינים את זה. ממשלות לא.

אבל עכשיו דבר אחד אחרון. אם זה המקרה, גבירותי ורבותי, וזהו אכן המקרה, שהיום אנו קשורים אחד לשני בצורה שמעולם לא נראתה בעבר, אז כפועל יוצא אנו חולקים גם גורל משותף. פתאום, בפעם הראשונה בהיסטוריה, הגנה קולקטיבית, הרעיון שהיה השולט כתפיסה המרכזית של הבטחון הלאומי שלנו, כבר אינו מספיק. בעבר היה זה כך שאם השבט שלי היה חזק יותר מהשבט שלך. הייתי בטוח. אם ארצי היתה חזקה יותר מארצך, הייתי בטוח. אם הברית שלי, לדוגמא נאט"ו, חזקה יותר משלך, הייתי בטוח. זה כבר אינו המקרה. הופעתם של החיבור ההדדי הזה ושל הנשק להשמדה המונית משמעותם שיותר ויותר גורלי שלי קשור בזה של אויבי.

בימיי כדיפלומט בעת שהיינו במו"מ עם ברה"מ על אמנות לפירוק נשק בז'נבה בשנות ה-70, הצלחנו להגיע להסכמות כי הבנו שגורלנו קשור בשלהם. בטחון קולקטיבי אינו מספיק. בצפון אירלנד הגענו להסכם על שלום כי שתי הצדדים הבינו שמשחק סכום-אפס לא יוכל לעבוד. הם חלקו את גורלם עם אויביהם. אחד המחסומים הגדולים לשלום במזרח התיכון הוא ששני הצדדים, ישראל והפלשתינאים, לא מבינים שגורלם משותף. וכך קורה, גבירותי ורבותי, מה שהיה חלומם של אנשי חזון ומשוררים לאורך הזמנים הופך למשהו שאנו צריכים לקחת ברצינות כמדיניות ציבורית.

התחלתי עם שיר, ואסיים עם אחד. שירו הגדול של ג'ון דאן. "אל תשאל למי צלצלו הפעמונים." השיר נקרא גם "שום אדם איננו אי." וכך הוא הולך: מותו של כל אדם מפחת בי, כי אני משורג בגזע האדם, ולכן לעולם אל תשלח לשאול למי צלצלו הפעמונים, לך הם מצלצלים." המלצה למוסריות, ע"פ ג'ון דאן. בשבילנו, עם זאת, מדובר בחלק מהמשוואה להשרדותינו.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)