האג'נדה הירוקה של נורמן פוסטר

אדריכלים מעצבים למען ההווה, מתוך מודעות לעבר, למען עתיד שהוא בגדר נעלם. סדר-היום הירוק הוא אולי סדר-היום החשוב ביותר והנושא המרכזי בימינו. והייתי רוצה לשתף במשהו מנסיוני של 40 השנה האחרונות-- השנה אנו חוגגים את יובל ה-40-- ולבדוק ולגעת בכמה תגליות בנוגע לטיבה של הקיימות. לאיזה מרחק ניתן לצפות ומה נובע מכך, מהם האיומים, מהן האפשרויות, מהם האתגרים וההזדמנויות? חושבני-- כבר אמרתי לפני שנים רבות לפני שמישהו בכלל המציא את המושג של סדר-היום הירוק, שזה לא עניין של אופנה אלא של הישרדות.

אך מה שלא אמרתי, והיום באמת אדגיש, הוא שלמען האמת, ירוק זה מגניב. כלומר, כל המיזמים שבדרך זו או אחרת הושפעו מסדר-יום זה מעלים על נס את סגנון החיים, מעלים על נס את המקומות והחללים שקובעים את איכות החיים. לעתים נדירות קורה שאני מצטט משהו, אז אנסה למצוא פיסת נייר, אם אוכל, שבה מישהו, בסוף השנה שעברה, העז להביע בגלוי מה עבורו, כמעין צופה נחשב, מנתח-מידע, סופר-- בחור בשם תומס פרידמן, שכתב ב"הרלד טריביון" אודות שנת 2006. הוא אמר, "לדעתי הדבר החשוב ביותר שקרה ב-2006 הוא שלחיות ולחשוב ירוק הגיעו לחיי היומיום. השנה הגענו לנקודת מפנה שבה כל החיים, ההתנהגות ההשקעה והייצור הירוקים נעשו מובנים אצל מסה קריטית של אזרחים, יזמים ואישי-ציבור בתור הדבר הכי פטריוטי, קפיטליסטי, גיאו-פוליטי ותחרותי שהם יכולים לעסוק בו. ומכאן נובע המוטו שלי: ירוק הוא האדום-לבן-כחול החדש.

ואני שואל את עצמי כשאני מביט לאחור, "מתי החלה המודעות הזו לכוכב הלכת ולשבריריות שלו?" לדעתי זה היה ב-20 ליולי 1969, כשלראשונה יכול היה האדם לצפות מרחוק על כדור הארץ. ובמובן מסוים היה זה בקמינסטר פולר שטבע את אותו ביטוי. ולפני קריסת המערכת הקומוניסטית זכיתי לפגוש המון קוסמונאוטים בעיר החלל ובמקומות נוספים ברוסיה. ומעניין, כשאני חושב על כך היום, הם היו הסביבתנים האמיתיים הראשונים. הם היו חדורי להט חלוצי, נסערים מהבעיות של ימת אראל. ובאותה תקופה זה היה-- במובן מסוים קרו מספר דברים. בקמינסטר פולר היה מעין גורו ירוק-- עוד מילה שטרם הומצאה. הוא היה מדען-מתכנן, אם תרצו, משורר, אבל הוא חזה את כל הדברים שמתרחשים היום. זהו מובן נוסף. זהו שיח נוסף. אפשר לחזור אל כתביו: הם מדהימים למדי. באותה עת, עם המודעות שהציתו נבואותיו ודאגותיו של באקי, כאזרח, כמין אזרח של העולם, שהשפיע על חשיבתי ועל מה שעשינו באותה עת.

היו אלה מספר מיזמים. בחרתי בזה מפני שזה היה ב-1973 וזו היתה תכנית-אב עבור אחד האיים הקנריים. וזה כנראה קרה באותו זמן שבו יצא "ספר משאבי כדור הארץ", והחלה התנועה ההיפית. יש כמה מאותן איכויות בציור הזה, שמנסה לסכם את כל ההמלצות. והוא מכיל את כל הרכיבים שקיימים כעת בשיח הרגיל, באוצר המלים שלנו, כשלושים שנה מאוחר יותר: אנרגיית רוח, מיחזור, ביו-מסה, תאי-שמש. ובמקביל לכך פעל אז מעין מועדון עיצוב אקסקלוסיבי ביותר, אנשים שהיו בעלי מודעות עיצובית אמיתית שהושפעו מעבודתו של דיטר ראמס, ומהאובייקטים שהוא יצר עבור חברה בשם "בראון". כאן אנו באמצע שנות ה-50, ה-60. ולמרות נבואותיו של באקי שהכל יילך ויתמזער ושהטכנולוגיה תיצור סגנון מדהים-- עם גישה לנוחות ולגינונים-- היה מאד קשה לדמיין שכל מה שאנו רואים בתמונה זו יהיה ארוז באופן מסוגנן ביותר. ויותר מכך, זה יהיה בכף היד.

ולדעתי אותה מהפכה דיגיטלית מגיעה כעת לנקודה שבה,כשהעולם הממוחשב, שמחבר כאן בין אנשים כה רבים, מתחבר לבסוף עם העולם הגשמי, קיימת מציאות שבה הכל נעשה אנושי, כך שבעולם הדיגיטלי ישנה כל הידידותיות, כל המיידיות וההתמצאות כמו בעולם האנלוגי. כשהיא אולי מסוכמת איכשהו ע"י המסוגנן או האלטרנטיבי שזמין כאן, כפי שהוענק לנו בנדיבות כה רבה בארוחת הצהרים, ה"מקסין" שהוא סוג נוסף של התפתחות-- ושוב, בהשראת אותה תחושה חושנית מדהימה. אובייקט מאד מאד יפה. אז משהו שהיה ייחודי בשנות ה-50 וה-60 נעשה כעת באופן מעניין נחלת הכלל. וההתייחסות לאייפוד כאל סמל, ובמובן מסוים מופת לביצועים-- מעניין שבתחילת 2007, ה"פיננשל טיימס" כתב שהחברות בדטרויט קינאו באפקט ההילה שהשיגה חברת "טויוטה" הודות ל"פריוס" ההיברידי, רכב בעל מודעות לבעיית האנרגיה, שהתחרה באייפוד על מעמד המוצר המופתי.

ולדעתי קל מאד להתפתות-- כאדריכלים, או כמי שמעורבים בתהליך העיצוב-- לחשוב שהתשובה לבעיותינו טמונה בבנייה. הבניינים חשובים, אבל הם רק רכיב אחד בתמונה גדולה בהרבה. כלומר, כפי שאני מנסה להדגים, אם יכולתם להשיג את הבלתי-אפשרי, את המקבילה למכונת התנועה הנצחית, הייתם מעצבים למשל בית ללא פליטת פחמן. זו היתה התשובה. למרבה הצער, זו איננה התשובה. זו רק תחילת הבעיה. אי-אפשר להפריד את הבניינים מהתשתית של העיר ומסוגיית הניידות. למשל, אם ניסוג לאחור, במילותיו של באקי, ונביט בכדור הארץ, וניקח חברה מתועשת טיפוסית, הרי שהאנרגיה הנצרכת תתחלק בין הבניינים, 44%, התחבורה, 34%, והתעשיה. אך זה שוב מראה רק חלק מהתמונה. אם בוחנים את הבניינים עם התעבורה הקשורה בהם, כלומר התעבורה האנושית שהיא 26 אחוזים, כי-אז 70% מצריכת האנרגיה מושפעת מהאופן בו ערינו והתשתיות שלנו פועלות ביחד.

כך שבעיות הקיימות הן אינטגרליות לטבען של הערים, שהבניינים הם חלק מהן. לדוגמה, אם עורכים השוואה בין העיר מהסוג העדכני, מה שאני מכנה בפשטנות "העיר הצפון-אמריקאית", ודטרויט אינה דוגמה רעה, היא מאד תלויה בכלי-רכב. העיר מתפשטת כמו טבעות שנתיות, צורכת עוד ועוד מרחב ירוק, ועוד ועוד דרכים, עוד ועוד אנרגיה לתעבורת התושבים בין מרכז העיר, שגם הוא, מרכז העיר, נושל מתפקידי המגורים שלו נעשה מסחרי ושוב מת. אם משווים את דטרויט לעיר צפון-אירופית, למשל-- ומינכן אינה דוגמה רעה לכך, שיש בה תלות גוברת בצעידה ובאופניים-- הרי עיר דחוסה רק פי שתיים, משתמשת בעשירית האנרגיה. כלומר, בין שתי הדוגמאות ברות-ההשוואה האלה קפיצת האנרגיה היא עצומה.

ובעצם, אם להכליל, אפשר להראות שככל שהדחיסות עולה כאן בתחתית, צריכת האנרגיה פוחתת בדרמטיות. כמובן שאין להפריד זאת מסוגיות כגון, מגוון חברתי, חילופי אוכלוסין, היכולת לעבור מרחק נוח בהליכה, איכות השטחים הציבוריים. אך שוב, הנה דטרויט בצהוב, למעלה, צריכה עצומה, ולמטה קופנהגן. וקופנהגן, למרות שהיא עיר צפופה, אינה צפופה יחסית לערים הצפופות באמת. ב-2000 קרה משהו מעניין למדי. הופיעו לראשונה ערי העל, 5 מיליונים או יותר, בעולם המתפתח. והיום, מתוך 46 ערים טיפוסיות, 33 הן ערי על בעולם המתפתח. אז עלינו לתהות-- ההשפעה הסביבתית של, לדוגמה, סין או הודו. אם לוקחים את סין, ורק את בייג'ינג, אפשר לראות במערכת התעבורה, ובזיהום הקשור בצריכת האנרגיה ככל שהמכוניות מתרבות על חשבון האופניים. כלומר, אם מעלים על הכביש, כפי שזה היום, 1,000 מכוניות חדשות מידי יום-- סטטיסטית, זהו השגשוג הגדול ביותר בשוק המכוניות אי-פעם-- וחצי-מיליארד האופניים שמשמשים מיליארד ושליש בני-אדם הולכים ופוחתים.

וקצב העיור הוא בלתי-רגיל, הולך ומואץ. אז אם חושבים על שינוי בחברה שלנו על המעבר מהכפר לעיר שארך 200 שנה, כי-אז אותו תהליך קורה ב-20 שנה. כלומר, הוא מואץ פי 10. ומעניין למדי שתוך כ-60 שנה, אנו רואים הכפלה של תוחלת החיים, בתקופה בה קצב העיור שולש. אם אסוג מן התמונה הגלובלית, ואבחן את ההשלכות בפרק זמן זהה במונחים טכנולוגיים-- שככלי, זה כלי המשמש מתכננים, ואביא מנסיוננו כחברה, אדגים זאת רק במבחר קטן של מיזמים-- אז איך מודדים את השינוי הטכנולוגי? איך הוא משפיע על תכנון הבניינים? ובפרט איך הוא יכול להביא ליצירת בניינים שצורכים פחות אנרגיה, יוצרים פחות זיהום ויותר אחראיים מבחינה חברתית?

מבחינת הבניינים הסיפור החל בסוף שנות ה-60, תחילת שנות ה-70. הדוגמה היחידה שאני מביא היא בניין ההנהלה של חברה בשם "ויליס אנד פאבר", בעיר שוק קטנה בצפון-מזרח אנגליה, במרחק נסיעת-אוטובוס מלונדון. והדבר הראשון שרואים כאן הוא שהגג בבניין הזה הוא כמו שמיכה חמה מאד, מעין גן מבודד, שגם מכבד את המרחב הציבורי. במלים אחרות, לקהילה זו יש גן בשמיים. כך שהאידאל האנושי חזק מאד בכל העבודה הזאת, אולי הצלחתי ללכוד זאת כאן, באחד הרישומים הראשונים שלי, רואים כאן אזור ירוק, רואים אור שמש, יש חיבור עם הטבע. והטבע הוא חלק מהמחולל, שמספק את הכוח לבניין. באופן סמלי, הצבעים בפנים הם ירוק וצהוב. יש בו מתקנים כמו בריכה, שעות פעילות גמישות, מרכז חברתי, מרחב, חיבור לטבע. וזה היה ב-1973.

ב-2001 הבניין הזה זכה בפרס. והפרס ניתן כמחווה לבניין שהיה בשימוש תקופה ארוכה. והגיעו אלו שיצרו אותו: מנהל המיזם, יו"ר החברה דאז. והם אמרו, "האדריכל נורמן תמיד קשקש על עיצוב למען העתיד, ואתם יודעים מה? זה לא עלה לנו יותר. אז ויתרנו לו, שיהיה מרוצה." התמונה למעלה, אם מעיינים בה היטב, היא אומרת שניתן לחווט את הבניין הזה. בניין זה חווט כהכנה לשינוי. אז ב-1975 התמונה שם היא של מכונות כתיבה. וכשהתמונה צולמה, אלו היו מעבדי תמלילים. ומה שאמרו באותו אירוע הוא שהמתחרים שלנו צריכים לבנות בניינים חדשים עבור הטכנולוגיה החדשה. היה לנו מזל. כי במובן מסוים הבניין שלנו היה מוגן מפני העתיד. הוא צפה את השינוי, אפילו שהשינוי לא היה ידוע. בערך באותה תקופת עיצוב שהובילה לבניין הזה, יצרתי איור, ששלפנו מהארכיון לאחרונה. ואני אמרתי, ואני כתבתי, "אבל אין לנו את הזמן, ובאמת אין לנו את המיומנות המיידית ברמה הטכנית."

במילים אחרות, לא היתה לנו את הטכנולוגיה כדי לעשות מה שהיה באמת מעניין על הבניין ההוא. וזה היה ליצור סוג של בועה תלת מימדית -- כיסוי ממש מעניין שיאוורר בצורה טבעית, ינשום ויוריד את צריכת האנרגיה בצורה דרסטית. למרות העובדה שהבניין ההוא, כבניין ירוק, הוא בניין מאוד פורץ דרך. ואם אני ארוץ קדימה בזמן, מה שמעניין זה שהטכנולוגיה זמינה עכשיו ונחגגת. הספריה של האוניברסיטה החופשית, שנפתחה בשנה שעברה, היא דוגמה לזה. ושוב, המעבר מכמה מאלפי האיורים והדמיות המחשב למציאות. ושילוב של מכשירים פה, סוג הבטון בעל המסה הכבדה של ערמות הספרים האלה, והדרך בה זה מכוסה על ידי המעטפת, מה שמאפשר לבניין להיות מאוורר, לצרוך משמעותית פחות אנרגיה, והיכן שזה ממש עובד עם כוחות הטבע.

ומה שמעניין הוא שזה ממש פופולרי בקרב האנשים שמשתמשים בו. שוב, כשחוזרים לנושא של סגנון חיים, ובדרך מסויימת, סדר היום האקולוגי הוא אחד עם הרוח. אז זה לא סוג של הקרבה, להפך. אני חושב שזה נפלא -- זה חגיגה. ואתם יכולים למדוד את הביצועים, במונחים של צריכת אנרגיה, של הבניין הזה לעומת ספרייה טיפוסית. אם אני אראה לכם פן אחר של הטכנולוגיה אז, בהקשר אחר לגמרי -- בניין הדירות הזה באלפים השוויצריים. מיוצר מראש מהחומרים הכי מסורתיים, אבל החומר הזה -- בגלל הטכנולוגיה, יכולת המחשוב, היכולת ליצר מראש, ליצור רכיבים עם ביצועים גבוהים מעץ -- ממש בחזית הטכנולוגיה. ורק כדי לתת לכם סוג של הצצה לטכנולוגיה הזו, היכולת להכין תרשים של נקודות בשמיים ולשדר, להעביר את המידע עכשיו, ישירות למפעל.

אז אם אתם חוצים את הגבול -- ממש מעבר לגבול -- מפעל קטן בגרמניה, וכאן אתם יכולים לראות את הבחור עם מסך המחשב שלו, והנקודות האלו בחלל מקושרות. ומשמאל נמצאות מכונות החיתוך, שאז, במפעל, מאפשרות לחלקים האלה להיות מיוצרים בדיוק של פלוס מינוס כמה מילימטרים, כדי שאפשר יהיה להרכיב אותן באתר. ואז, מעניין לציין,שחיפוי המבנה לאחר מכן ייעשה בטכנולוגייה הישנה, שהיא סוג של הנחת רעפים חתוכים ביד. רבע מיליון מהם מושמים ביד כגימור סופי. ושוב, הדרך שבה זה עובד כבניין, עבור אלה מאיתנו אשר יכולים ליהנות מהחללים, לחיות ולבקר בהם אם דילגתי לתוך טכנולוגיות חדשות אלה, אז איך אנחנו-- מה קרה לפני כן? כלומר, אתם יודעים, אינך נראו החיים לפני הטלפון הנייד, הדברים שאתם תופסים כמובנים מאליהם?

ובכן, ברור שהבניין עדיין נבנה. כלומר, זוהי הצצה לפנים של הבנק שלנו בהונג קונג ב-1979, שנפתח בשנת 1985, עם היכולת לשקף את אור השמש עמוק ללב המרחב הזה כאן. ובהיעדר מחשבים, היה צורך לבנות מודל פיזי. כך לדוגמא, היינו ממקמים מודלים תחת שמיים מלאכותיים. בשביל מנהרות רוח, והיינו ממש מניחים אותם במנהרת רוח, ולהטיח אויר, וקילומטרים רבים של כבלים וכן הלאה. ונקודת המפנה הייתה כנראה, במושגים שלנו, כאשר היה לנו את המחשב הראשון. וזה היה הזמן שבו חיפשנו לעצב מחדש, להמציא מחדש את נמל התעופה. זהו טרמינל 4 בהית'רו, האופייני לכל מסוף- גג גדול, כבד, חוסם את אור השמש, המון מכונות, צינורות גדולים, זמזום מכונות.

וסטנסטד, החלופה הירוקה, שעושה שימוש באור טבעי, היא מקום חביב: אתה יודע איפה אתה נמצא , אתה יכול להתייחס לסביבה בחוץ. ועבור חלק גדול מהזמן, אין צורך בתאורת חשמל- תאורת חשמל,שיוצרת יותר חום, שיוצרת יותר עומסי קירור וכן הלאה. ובנקודת הזמן ההיא, זה היה אחד המחשבים הבודדים המעטים. וזו תמונה קטנה של העץ של סטנסטד לא כל כך רחוק בזמן, 1990, זהו המשרד שלנו. ואם התבוננתם מאוד מקרוב, הייתם רואים שאנשים שרטטו עם עפרונות, והם היו מזיזים, אתם יודעים, סרגלים ומשולשים גדולים. זה לא היה כל כך מזמן, 17 שנים, וכאן אנו נמצאים כעת. כלומר, שינוי משמעותי.

כשהולכים אחורה בזמן, היתה גברת בשם ואלרי לרקין, בשנת 1987, היו לה את כל המידע שלנו בדיסקט אחד. עכשיו, כל שבוע, יש לנו את המקבילה של 84 מיליון דיסקים, שרושמים את המידע הארכיוני שלנו על המיזמים של העבר, הנוכחיים והעתידיים. זה מגיע לגובה של 21 קילומטרים לשמים. זהו המראה שהיה נגלה לעיניכם אילו הייתם מביטים על זה. זה המראה שהייתם מקבלים לו הייתם מתבוננים בזה אבל בינתיים, כפי שאתם יודעים, פרוטגוניסטים מעולים כמו אל גור מציינים את עליית החום המתמדת, שבהקשר זה, מעניין, מבנים אלה חגיגיים ורלוונטים מאוד למקום הזה.

מיזם הרייכסטאג שלנו, שיש לו אג'נדה מוכרת מאוד, אני בטוח, כמקום ציבורי שבו חיפשנו,במידת מה, באמצעות תהליך של סינגור, לתת פרשנות חדשה ליחסים בין החברה לבין הפוליטיקאים, המרחב הציבורי. ואולי "סדר היום" הסמוי שלו, מינשר של אנרגיה- משהו שיהיה חופשי, חופשי לחלוטין מדלק כפי שאנו מכירים אותו. אז זה יהיה משהו שניתן לחלוטין לחדשו . ושוב, השרטוט ההומניסטי, התרגום לתוך המרחב הציבורי, אבל זה מאוד, מאוד חלק מהאקולוגיה. אבל כאן, כשאין צורך במודל ממשי. כמובן שהיה מקום למנהרת רוח, אבל היכולת כעת עם המחשב לחקור, לתכנן, כדי לראות איך זה יעבוד במונחים של כוחות הטבע: איוורור טבעי, להיות מסוגל לעשות דגם של הלשכה שמתחת, ולהתבונן בביומסה. שילוב של ביומסה, אקוויפרים, שמן צמחי בוער- תהליך שבאופן מעניין למדי, פותח בגרמניה המזרחית, בתקופת התלות שלה בגוש הסובייטי.

אז באמת, תרגום הטכנולוגייה ופיתוח משהו שהיה כל כך נקי, זה היה כמעט ללא זיהום. ניתן למדוד אותו שוב. אפשר להשוות איך בנין זה , במונחים של פליטת טונות של פחמן דו-חמצני בשנה- בזמן שבו אנחנו לקחנו את המיזם, מעל 7,000 טונות- של מה שזה היה עם גז טבעי ולבסוף, עם שמן צמחי, 450 טון. דהיינו,, 94 אחוז הפחתה – למעשה נקי. אתם יכולים לראות את אותם התהליכים בעבודה מבחינת הבנק למסחר- והתלות שלו באוורור טבעי, הדרך שניתן ליצור דגם של גנים אלה, הדרך שהם מתפתלים סביב. אבל שוב, הרבה מאוד על סגנון חיים, האיכות - משהו שיהיה מקום עבודה מהנה יותר. ושוב, אנו יכולים למדוד את ההפחתה במונחים של צריכת אנרגיה.

יש כאן התפתחות בין הפרוייקטים, וסוויס רה שוב מפתחת את זה מעט הלאה הפרויקט בסיטי של לונדון. ורצף זה מראה את התפתחות הדגם הזה. אבל מה שזה מראה קודם כל, שלדעתי הוא די מעניין, זה שכאן אתם יכולים לראות את המעגל, אתם רואים את המרחב הציבורי סביבו. מה הן הדרכים האחרות לשים את אותה כמות של מרחב באתר? אם, לדוגמה, אתם מבקשים לבנות בנין שנמצא ממש על קצה המדרכה, זו אותה כמות של שטח. ולבסוף, משרטט פרופיל של זה, חורץ חריצים לתוכו. החריצים נעשים סוג של ריאות ירוקות שמאפשרים שדות ראייה, שנותנים אור, אוורור, והופכים את הבניין לרענן יותר.. ומקיפים את זה עם משהו שהוא גם מרכזי למראה שלו, שזוהי רשת של מבנים שמחולקים למשולשים -- שוב, בחיבור ארוך שמזכיר כמה מאותן יצירות של בקמינסטר פולר, והדרך שבה הטריאנגולציה יכולה להגדיל ביצועים וגם לתת לבניין הזה את תחושת הזהות שלו.

וכאן, אם נתבונן בפרטי הדרך שהבניין נפתח, ונושם לתוך חללי אטריום אלה, הדרך שבה עכשיו, בעזרת מחשב, יש לנו יכולת דיגום של הכוחות, אנו יכולים להבחין בלחץ הגבוה, בלחץ הנמוך, בדרך הפעולה שבה הבניין מתנהג כמו כנף מטוס. כך שיש לו גם יכולת, כל הזמן, ולא משנה מה כיוון הרוח, להיות מסוגל להפוך את הבניין לרענן ויעיל. ובניגוד לבניינים קונבנציונאלים, החלק העליון של הבניין מיועד לארועים. . זהו מקום צפייה עבור אנשים, לא מכונות. ובסיס הבניין שוב מיועד למרחב הציבורי. כשמשווים אותו עם בניין טיפוסי, מה שקורה אם אנו מבקשים להשתמש באסטרטגיות עיצוב כאלה במונחים של חשיבה בקנה מידה גדול באמת? ואני בדיוק מתכוון להציג שני צילומים מתוך סוג של פרוייקט מחקר של החברה.

זה מכבר ידוע היטב כי ים המלח גוסס. שפני הים יורדים, משהו בדומה לימת אראל. ים המלח הוא כמובן נמוך בהרבה מהאוקיינוסים והימים סביבו. אז היה כבר פרויקט שמציל את ים המלח על-ידי קו צינור, צינור, לפעמים מעל פני השטח, לפעמים קבור מתחת, שיפצה על כך ויוזן ממפרץ עקבה לתוך ים המלח. והתרגום שלנו לזה, כתוצאה בהרבה חשיבה שהתפתחה במשך יותר מ- 40 שנה, הוא לומר, מה אם זה, במקום שיהיה רק צינור, מה אם הוא עורק חיים? מה אם היא שווה-הערך, תלוי במקום שאתה נמצא, של הגראנד קנאל, במונחים של תיירות, מגורים, התפלה, חקלאות? במילים אחרות, המים הם סם החיים.

ואם אתם פשוט חוזרים לתמונה הקודמת, ומתבוננים באזור זה של התנודתיות, והעוינות, שרעיון עיצובי מאחד כמחווה הומניטארית יכול להשפיע על הבאת כל הפלגים הלוחמים האלה יחד למטרה מאוחדת, במונחים של משהו שיהיה באמת ירוק ופורה במובן הרחב ביותר. תשתית בקנה מידה גדול כזה היא גם בלתי נפרדת מהתקשורת. ובין אם תקשורת זו הוא העולם הוירטואלי או שהוא העולם הפיסי, אז זה בהחלט דבר מרכזי בחברה. ואיך אנחנו עושים משהו ברור יותר בעולם הולך וגדל זה, במיוחד בכמה מקומות שאני מדבר עליהם- סין,למשל, שבעשר השנים הבאות תקים 400. שדות תעופה חדשים. עכשיו איזה צורה הם לובשים? כיצד ניתן להפוך אותם ליותר ידידותיים בקנה מידה זה?

להונג קונג אני מתייחס כאל סוג של חוויה אנלוגית בעולם דיגיטלי, כי תמיד ישנה נקודת התייחסות. אז מה קורה כאשר אנחנו לוקחים את זה ומרחיבים זאת עוד יותר לתוך החברה הסינית? ומה שמעניין הוא שהדבר יוצר במדת מה אולי את המגה-הבניין האולטימטיבי. זהו פיזית המיזם הגדול ביותר כעת על פני כדור הארץ. 250 - סליחה, 50,000 אנשים שעובדים 24 שעות, שבעה ימים. גדול ב- 17 אחוז גדול מכל מסוף שהוא מחובר יחד בהית'רו – שנבנה - בתוספת טרמינל 5 החדש, שאינו בנוי. האתגר כאן הוא בניין שיהיה ירוק, שהוא קומפקטי למרות גודלו וזה אודות החוויה האנושית של הנסיעה, זה בעניין של ידידותי, זה מגיע חזרה אל נקודת ההתחלה, זה מאוד, מאוד אודות סגנון החיים. ואולי אלה, בסופו של דבר, כחללי ארועים.

כפיו שהוברט דיבר בארוחת הצהריים, כששוחחנו. דיברנו על זה, דיברנו על ערים. הוברט אמר, דבר שהוא לחלוטין נכון, "אלה הם הקתדרלות החדשות." ובאופן מסוים, היבט אחד של שיחה זו התעורר בראש השנה האזרחית, כאשר דיברתי על סדר היום האולימפי בסין מבחינת האמביציות והשאיפות הירוקות שלו. ואני הבעתי במילים את המחשבה ש-- פשוט עלה בדעתי שערב השנה החדשה, סוג של נקודת מפנה סמלית כשאנו נעים מ-2006-2007 שאולי, אתם יודעים, העתיד היה סוג של אומה הכי עוצמתית, חדשנית . הדרך שבה מישהו כמו קנדי יכול היה לומר באופן מלא השראה, "הנחתנו אדם על הירח."

אתם יודעים, מי יאמר שפיצחנו עניין זה של תלות בדלקים במאובנים, עם כל ההסתמכות על דמי הכופר על ידי משטרים מושחתים, וכן הלאה. וזו היא פלטפורמה מתואמת. זה יותר מכלי אחד, אתם יודעים, זה דבר שניתן לחדשו. וביטאתי את המחשבה שאולי בתחילת השנה, חשבתי שסביר שההשראה תגיע מאלה האחרים, מדינות גדולות יותר שם מהנמרים הסינים ההודים, והאסיאנים-פסיפיים. תודה רבה.

(מחיאות כפיים)