נואל ביירי מרז: האיום הבריאותי הגדול ביותר לנשים

אחת מכל שתיים מכן, תושפע ממחלת לב וכלי דם במהלך חייה. כך שזהו הגורם העיקרי למוות בנשים, זה סוד שמור היטב, מסיבה שאני לא יודעת. לא רק שנהפוך את הנושא לאישי כך שנדבר על מערכת היחסים שלך עם לבך מערכת היחסים של כל הנשים עם לבן, נפלוש גם לפוליטיקה. מכוון שהאישי, כידוע, הוא פוליטי. ולא נעשה מספיק בעניין. וכפי שראינו נשים צולחות את סרטן השד באמצעות הקמפיין למודעות לסרטן השד זה מה שצריך עכשיו לעשות עם הלב.

מאז 1984 יותר נשים מתות, בארה"ב, מגברים בעודנו רגילים לחשוב על מחלת לב כבעיה, בעיקר, של גברים, מה שאף פעם לא היה נכון, אבל זה מה שכולם חשבו בשנות ה-50 וה-60, זה היה בכל הספרות. וזה בהחלט מה שאני למדתי בהתמחות. אם נשאר סקסיסטים, מה שלא היה נכון לעשות, אבל אם בכל זאת נהיה סקסיסטים, זאת בעצם, מחלה של נשים. אז עכשיו, זאת מחלה של נשים.

אחד הדברים שאתן רואות זה הקו הזה של הגברים התמותה יורדת ויורדת ויורדת... ואתן רואות את הקו של הנשים מאז 1984, הפער גדל. יותר ויותר נשים, פי 2, פי 3 ופי 4 יותר נשים, מתות ממחלות לב לעומת גברים. וזאת תקופת זמן קצרה מידיי לכל משתני הסיכון שאנו מכירים להשתנות. אז מה שזה בעצם אומר לנו, ברמה הלאומית זה ששיטות הגילוי והטיפול, שפותחו בגברים, ע"י גברים ולמען גברים, ב-50 השנים האחרונות אשר עובדים טוב אצל גברים, לא? לא עבדו כל כך טוב אצל נשים. זאת היתה קריאת השקמה גדולה בשנות ה-80.

מחלות לב הורגות יותר נשים, בכל הגילאים, ביחס לסרטן השד. והקמפיין של סרטן השד - ושוב, זאת לא תחרות. אנחנו מנסות להיות טובות כמו הקמפיין לסרטן השד. אנחנו צריכות להיות טובות כמו הקמפיין לסרטן השד כדי להתמודד עם המשבר. לעתים כשאנשים רואים את זה, אני שומעת השתנקות. כולנו יכולות לחשוב על מישהי, לרוב אשה צעירה, שנפגעה מסרטן השד. אך, לרב לא נוכל לחשוב על אשה צעירה שיש לה מחלת לב. אני אגיד לכם למה. מחלות לב הורגות, ולרוב מהר. בפעם הראשונה שמחלת הלב פוגעת באשה או בגבר, חצי מהזמן זה מוות קרדיאלי פתאומי. בלי הזדמנות להפרד, בלי הזדמנות לקחת אותה לכימותרפיה, בלי הזדמנות לעזור לה לבחור פאה.

בסרטן השד, התמותה ירדה ל-4%. ואלו 40 השנה שנשים יצאו ודברו. בטי פורד, ננסי רייגן נעמדו ואמרו "אני ניצולה של סרטן השד" וזה היה בסדר לדבר על זה. והרופאים יצאו למאבק. עשינו את המחקר. יש לנו היום טיפולים יעילים. נשים חיות יותר שנים מאי פעם. זה חייב לקרות עם מחלות לב, והגיע הזמן. זה לא קורה, והגיע הזמן.

אנו חייבות תודה ענקית לשתי הנשים האלו. כפי שברברה הציגה באחד הסרטים המדהימים שלה "ינטל", היא שיחקה אשה צעירה שרצתה השכלה. היא רצתה ללמוד תלמוד. אז איך היא קבלה השכלה? היא הייתה צריכה להתחזות לגבר. היא הייתה צריכה להראות כמו גבר. לגרום לאחרים לחשוב שהיא נראת כמו גבר. אז יכלו להיות לה אותן זכויות שהיו לגברים. ברנדין הילי, דר' הילי, הייתה קרדיולוגית. ובדיוק באותה תקופה, בשנות ה-80, כשראינו תמותה של נשים ממחלות לב עולה, עולה, עולה, עולה ועולה היא כתבה מאמר במגזין הרפואה של ניו אינגלנד ואמרה, סינדרום ינטל. נשים מתות ממחלות לב, פי 2, פי 3 ופי 4 מגברים התמותה לא יורדת, היא עולה. והיא שאלה, היא שיערה, האם זה סינדרום ינטל?

וככה זה הולך: האם זה בגלל שנשים לא נראות כמו גברים, הן לא תואמות את תבנית הגבר במחלות לב שב-50 השנים האחרונות למדנו להבין שקיבלנו איבחונים טובים כל כך טיפולים טובים כל כך, ולכן, הן לא מאובחנות במחלות הלב שלהן. והן עוברות את הבדיקות. הן לא מקבלות טיפולים, הן לא מאובחנות, הן לא נהנות מהרפואה המודרנית.

דר' הילי הפכה להיות באותה תקופה, האישה הראשונה לנהל את מכון הבריאות הלאומי שלנו. זה המיזם המחקרי הביו-רפואי הגדול בעולם. הוא מימן הרבה מהמחקר שלי. הןא מממן מחקרים בכל מקום. זה היה עניין רציני מאוד שהיא הפכה למנהלת. והיא התחילה, מול חילוקי דעות רבים, את המיזם לבריאות האישה. וכל אישה בחדר הזה נהנית מהמיזם לבריאות האישה. זה ידע אותנו על טיפול הורמונלי תחליפי. זה נתן לנו ידע על בריחת סידן. על סרטן השד וסרטן המעי הגס בנשים. כלומר, כמות אדירה של ידע שוב, למרות שכל כך הרבה אנשים אמרו לה לא לעשות את זה, זה היה יקר מידיי. ובין השורות, נשים לא שוות את זה. והיא אמרה: "לא, סליחה, נשים כן שוות את זה."

אז חלק קטן מהמיזם לבריאות האישה הלך למכון הלאומי ללב, ריאה ודם, שזה החלק הקרדיאולוגי של מכון הבריאות הלאומי. ויכולנו לעשות את מחקר WISE ראשי תיבות של: הערכה של סינדרום איסכימיה בנשים. עמדתי בראש המחקר הזה ב-15 שנים האחרונות. המחקר נועד לבדוק בדיוק מה קורה עם הנשים? למה יותר ויותר נשים מתות ממחלות לב איסכימיות? אז ב-WISE, לפני 15 שנה, התחלנו עם "טוב, יש שתי תצפיות עיקריות וצריך לבדוק אותם." וקולגות שלנו בבירה וושינגטון פרסמו לאחרונה שכאשר נשים מתות מהתקף לב, לעומת גברים המתים מהתקף לב - ושוב, מדובר על מליוני אנשים, כל יום - לוחית השומן אצל נשים - וזה עורק הלב שלהן, אספקת הדם העיקרית לשריר הלב - נשים נשחקות, גברים מתפוצצים. אתן תמצאו אנלוגיות מעניינות בפיזיולוגיה הזאת.

(צחוק)

אז אני אתאר את התבנית הגברית להתקף לב קודם. התקף לב הוליוודי. כאב חזה נוראי. ה-אק"ג מתפוצץ. אז הרופאים רואים אג"ק מאוד אבנורמלי. יש גוש חוסם ענק באמצע העורק. הם נכנסים לחדר הטיפול, ובום בום בום נפתרים מהגוש החוסם. זה התקף לב גברי. לחלק מהנשים יש התקף לב כזה, אבל לחלק גדול של הנשים יש התקף לב כזה: שזה נשחק. זה לא לגמרי נסתם מגוש, התסמנים מתונים, ממצאי האק"ג שונים תבנית נשית. אז מה אתן חושבות שקורה עם הבנות האלו? הן לא מאובחנות, נשלחות הביתה אני לא בטוחה מה זה היה, אולי גזים.

אז עלינו על זה. ואמרנו "אתם יודעים, עכשיו יש לנו את היכולת להסתכל לתוך אנשים עם קטטר מיוחד שנקרא IVUS אולטראסאונד תוך עורקי." ואמרנו "אנחנו נניח שהצטברות השומן בנשים היא, כנראה, שונה ומתפזרת אחרת מאשר בגברים." בגלל הידע הכללי בצורת ההשמנה של נשים וגברים. כשאנו רואים אנשים בהשמנת יתר איפה משמינים הגברים? כאן, זה ממוקד בדיוק כאן. איפה נשים משמינות? בכל מקום. צלוליטיס פה, צלוליטיס פה. ואז אמרנו "נראה שנשים מוצלחות בסידור הזבל מסדרות אותו חלק. גברים פשוט מרכזים אותו באזור אחד." ואז אמרנו "בא נראה את זה."

אז, הצהוב זה הצטברות השומן, איור A זה הגבר ואתם יכולות לראות שזה גושי. יש לו כרס בעורק הלבבי איור B זה האישה, מאוד חלק. היא פזרה את זה באופן חלק ומסודר (צחוק) ואם הייתן עושות את צנתור שזה האדום, אתן יכולות לראות את המחלה של הגבר. אז 50 שנה עיצוב וחידוד הצנתורים אנחנו מזהים בקלות מחלות בתבנית גברית. די קשה לראות את התבנית הנשית. אז זאת הייתה תגלית. אז מה ההשלכות של זה? שוב, נשים עוברות צנתור ואף אחד לא רואה שיש להן בעיה.

אנחנו עובדים על מחקר לא חודרני כל אלו הם מחקרים חודרניים. האידאל יהיה לעשות את כל זה באופן לא חודרני. ושוב, 50 שנה של בדיקות לחץ לא חודרניות, אנחנו מזהים טוב מחלות בתבנית גברית בעזרת מבחני לחץ. זה הדמיית תהודה מגנטית לבבית. אנחנו עושים את זה במכון הלב סידר-סיני במרכז ללב האישה. בחרנו את זה למחקר. זה לא בבתי החולים האחרים, אך אנחנו מקווים שזה יהיה. עברנו שנתיים וחצי במחקר של חמש שנים

זאת הצורה היחידה שאפשר לראות את הבטנה הפנימית של הלב ואם תסתכלו טוב תוכלו לראות שיש כתם שחור כאן וזאת חסימה בנימים. לסינדרום, לתבנית הנשית עכשיו קוראים, אי תפקוד או חסימה בנימי הלב. הסיבה השנייה שבגללה אנו אוהבים את ה-MRI זה מכיוון שאין קרינה. אז בניגוד ל-CT, צילומי רנטגן, תליום אצל נשים שהשד שלהן בדרך כשמסתכלים על הלב, כל פעם שמבקשים בדיקה עם רמת קרינה קטנה אנחנו שואלים "באמת צריך את זה?" אז ה- MRI מאוד מרגש אותנו. אי אפשר להזמין את זה עדיין, אבל זה במחקר פעיל בעצם המחקר בנשים יקדם את התחום לנשים וגברים

מה ההשלכות כאשר תבנית המחלה של נשים לא מאובחנת? זה איור ממאמר מערכת שפרסמי במגזין הלב הארופאית קיץ שעבר זה רק היה איור בכדי להראות למה יותר נשים מתות ממחלות לב למרות הטיפולים הטובים שאנו מכירים, ועובדים בשבילנו. כאשר לאישה יש תבנית מחלה גברית - כמו ברברה בסרט - הן מטופלות. כאשר יש לך תבנית מחלה נשית ואת נראית אישה, כמו שברברה נראית עם בעלה, הן לא מטופלות. אלו הטיפולים מצילי החיים שלנו. והקופסאות האדומות הן מוות. אז אלו התוצאות. וזאת התבנית הנשית והסיבה שאנחנו חושבות, שתסמונת ינטל בעצם מסבירה הרבה מהפערים האלו.

היו גם חדשות מצויינות בלחקור נשים, סוף סוף, בתחום מחלות הלב. אחד מהתחומים החדישים שמאוד מרגשים אותנו זה טיפול בתאי גזע. אם תשאלו, מה ההבדל הגדול בפיסיולוגיה בין נשים וגברים למה יש נשים וגברים? כי נשים מביאות חיים חדשים לעולם. זה הכל תאי גזע. אז שיערנו השערה שתאי הגזע של נשים אולי טובים יותר בלזהות פגיעה, בלבצע תיקון תאי או בליצור אברים חדשים, וזה אחד מהדברים שאנו מנסים לעשות עם טיפול בתאי גזע אלו תאי גזע של נשים וגברים ואם היה לך איבר פגוע, אם היה לך התקף לב ורצינו לתקן לך את האזור, האם את רוצה את התאים החסונים והמלאים שלמעלה או את אלו שנראה שיצאו להפסקת צהריים?

(צחוק)

וחלק מקבוצות המחקר שלנו הראו שתאי גזע מנשים - וזה בחיות ואנו מראים את זה יותר בבני אדם - שתאי גזע נקביים, כששמים אותם בגוף של זכרים, עובדים טוב יותר מתאי גזע זכריים ששמים בגוף של זכרים אחד הדברים שאנו אומרים על הפסיולוגיה הנקבית - כמה שדיברנו על נשים והתקפי לב, לנשים בממוצע יש אריכות חיים גבוהה יותר מגברים - חשיפת הסודות הפיזיולוגיות בנשים והבנתם יעזור לגברים ונשים. שני הצדדים מרוויחים.

אז כאן התחלנו. תזכרו שהדרכים הצלבו ב-1984, ויותר ויותר נשים מתו ממחלות לב וכלי דם. מה קרה ב-15 השנים האחרונות עם העבודה הזאת? אנו משנות את השיפוע. אנחנו ממתנות את השיפוע. אז כמו הסיפור עם סרטן השד, לעשות מחקר, לגרום למודעות, זה עובד, רק צריך להניע את העניינים. האם זה מספק אותנו? עדיין יש לנו שתיים שלוש נשים מתות לכל גבר אחד.

ואני הייתי מציעה, עם אריכות החיים הגבוהה שיש לנשים בכלל, הן צריכות באופן תיאורתי להיות במצב טוב יותר אם רק היינו יכולות לקבל טיפול. אז כאן אנו נמצאות, אבל יש עוד דרך ארוכה. אנו עובדים על זה 15 שנה. וכפי שאמרתי, אנו עובדים על התבנית הגברית 50 שנה. אז אנו בפיגור של 35 שנה. ואנו היינו רוצים לחשוב שזה לא יקח 35 שנה. וזה, כנראה, לא יקח. אבל אנחנו לא יכולות לעצור עכשיו. יש יותר מידיי חיים בסיכון.

אז מה אנחנו צריכות לעשות? עכשיו, אני מקווה, יש לכן מערכת יחיסים קרובה יותר עם הלב שלכן. נשים שמעו את הקריאה לגבי סרטן השד הן, יצאו ודברו למען הקמפיין למודעות. נשים הולכות לממוגרפיה. והן מגייסות כספים. הן משתתפות. הן השקיעו כסף ולא רק דיברו הן הסבירו, שכנעו והצטרפו למאבק. זה מה שאנו צריכות לעשות עם מחלות לב.

וזה פוליטי. בריאות האישה, מבחינת תקציב מדיני, לפעמים זה פופולרי, לפעמים זה לא. אז יש מעגלים של רעב ושובע. אז אני מתחננת בפניכן להצטרף לקמפיין השמלה האדומה בארוע הצדקה הזה. סרטן השד, כאמור, הורג נשים, אבל מחלות לב הורגות הרבה יותר. אם אנו יכולות להיות טובות כמו סרטן השד ולתת לנשים את הדחיפה, יש לנו הרבה חיים להציל.

אז תודה לכן על ההקשבה.

(מחיאות כפיים)