ניקולאס נגרופונטה על פרויקט מחשב נייד לכל ילד, שנתיים לתוך הפרויקט.

רוב האנשים לא יודעים שכאשר למדתי בתיכון במדינה זו, הגשתי מועמדות לאוניברסיטה כאשר אני משוכנע שאני אהיה אמן ופסל. ואני הגעתי מרקע כלכלי טוב. היה לי מזל. משפחתי הייתה עשירה ואבי האמין בדבר אחד. לתת לנו את כל החינוך שנרצה. אני הודעתי שאני רוצה להיות פסל בפריס הוא היה אדם חכם. הוא אמר, "אוקיי, זה בסדר, אבל הלך לך ממש טוב בחלק המתמטי של ה-SAT." למעשה קיבלתי 800, והוא חשב שהלך לי טוב. באמת הלך לי טוב, בחלק ההומני. זו הייתה התשוקה שלי. הוא המשיך "אם תלמד ב-MIT", שלשם קיבלתי הזדמנות לרישום מוקדם, "אני אשלם על כל שנה שלך ב-MIT, בלימודי תואר ראשון, שני וככל שתרצה, אני אשלם על מספר שנים זהה כדי שתוכל לגור בפריס." אני חשבתי שזו העסקה הכי משתלמת והסכמתי לה מיד. והחלטתי שאם אני טוב באומנות, ואני טוב במתמטיקה, אני אלמד ארכיטקטורה, שהיא שילוב של השניים.

סיפרתי זאת למנהל בית הספר התיכון שלי. סיפרתי לו מה אני רוצה לעשות, שאני רוצה ללמוד ארכיטקטורה כיוון שזה חיבור של אומנות ומתמטיקה. הוא אמר לי משהו שעבר לי מעל הראש. הוא אמר, "אני אוהב חליפות אפורות, ואני אוהב חליפות מפוספסות, אבל אני לא אוהב חליפות אפורות מפוספסות." חשבתי לעצמי "איזה פחדן הוא" והלכתי ללמוד ב-MIT. למדתי תואר ראשון בארכיטקטורה וגם תואר שני, ורק אז גיליתי במהירות, שלא ארכיטקטורה היא עירבוב של מדע ואומנות, אלא מחשבים. שזה בעצם המקום לחבר את שניהם ולהנות מקריירה של עשייה בתחום.

וכנראה, אם הייתי ממלא את המשקל של ג'ים סיטרין, הייתי שם 100 אחוז על הצד של המשוואה שם אתם מבלים את הזמן בלעשות את זה אפשרי לאחרים להיות קריאטיביים. ואחרי שעושים את זה למשך זמן ארוך, ומעבדת המדיה מעבירה את השרביט הלאה, חשבתי, "ובכן, אולי הגיע הזמן בשבילי לעשות פרוייקט. משהו שיהיה חשוב, אבל גם משהו שישתמש בכל הזכויות שיש לי." ובמקרה של מעבדת המדיה, להכיר הרבה אנשים, להכיר אנשים שהיו מנהלים או עשירים, וגם שלא יהיה, במקרה שלי, קריירה לדאוג לה יותר. הקריירה שלי, אני מתכוון, עשיתי את הקריירה שלי. לא הייתי צריך לדאוג ללהרוויח כסף. לא הייתי צריך לדאוג על מה אנשים חושבים עלי. ואמרתי, "באמת, בוא באמת נעשה משהו שמשתמש בכל התכונות האלה," וחשבתי שאם נוכל לנגוע בחינוך, על ידי שימוש בילדים, ולהביא לעולם גישה למחשבים, שזה היה ממש הדבר שצריך לעשות. מעולם לא הראיתי את התמונה הזו קודם לכן, וכנראה יתבעו אותי על זה. היא צולמה בשלוש לפנות בוקר ללא הרשות של החברה. היא בערך בת שבועיים. הנה הם, חברה.

(מחיאות כפיים)

אם תביטו בתמונה, תראו שהם ערומים אחד על השני. אלה הם מסועים שהולכים מסביב. זה אחד מהמסועים עם דברים עוברים, אבל אז אתם תראו את אלה שלמעלה. מה שקורה הוא, הם צורבים לזיכרון פלאש את התוכנה, ואז בודקים אותם לכמה שעות. אבל צריך שזה יזוז על קו ההרכבה, מפני שזה רציף. אז הם הולכים מסביב בלולאה, ולכן אתם רואים אותם שם למעלה. אז זה היה נפלא בשבילנו מפני שזו היתה ממש נקודת מפנה. אבל זה חוזר. התמונה הזו נלקחה ב1982, ממש לפני שהמחשב האישי של IBM הוכרז. סימור פפרט ואני הבאנו מחשבים לבתי ספר ומדינות מתפתחות בזמן שזה היה הרבה לפני הנורמה. אבל דבר אחד שלמדנו היה שהילדים האלה יכולים לקפוץ לחלוטין לתוך זה אותו דבר כמו הילדים שלנו כאן.

וכשאנשים אומרים לי, "מי ילמד את המורים ללמד את הילדים?" אני אומר לעצמי, "מאיזה כוכב אתה בא?" אוקיי, אין אדם בחדר הזה -- לא אכפת לי כמה אתם טכנולוגיים -- אין אדם אחד בחדר הזה שלא נותן את הלפטופ או הסלולרי שלו לילד כדי שיעזור לו לפתור בעיות. אוקיי? כולנו צריכים עזרה, אפילו אלה מאיתנו שמאוד משופשפים. התמונה הזו של סימור -- לפני 25 שנה. סימור הגה אבחנה מאוד פשוטה ב 1968, ואז בעיקרון הציג אותה ב 1970 -- 11 באפריל בדיוק -- שנקראה "לימוד חשיבה לילדים." מה שהוא ראה היה שילדים שכותבים תוכנות מבינים דברים אחרת, וכשהם מדבגים תוכנות, הם מגיעים הכי קרוב ללמידה על לימוד. זה היה ממש חשוב, ובמובן מסויים, איבדנו את זה. ילדים לא מתכנתים מספיק ותאמינו לי, אם יש משהו שאני מקווה שזה יחזיר, זה תכנות אצל ילדים.

זה ממש חשוב. שימוש באפליקציות זה בסדר, אבל תכנות זה ממש בסיסי. זה מושק עם שלוש שפות מותקנות: סקוויק, לוגו, ושלישית שאפילו לא ראיתי קודם. הנקודה היא, זה הולך להיות מאוד מאוד אינטנסיבי בצד התכנותי. התמונה היא מאוד חשובה מפני שהיא הרבה יותר מאוחרת. זה תחילת שנות ה2000. הבן שלי דימיטרי -- שנמצא פה, הרבה מכם מכירים את דימיטרי -- נסע לקמבודיה והקים את בית הספר הזה שבנינו, בדיוק כשבית הספר חיבר אותו לאינטרנט. ולילדים האלה היה את הלפטופים שלהם. אבל זה היה ממש מה שנתן את ההשראה לזה. יחד עם ההשפעה של ג'ו ואחרים. התחלנו עם לפטופ אחד לילד. זה אותו הכפר בקמבודיה, לפני כמה חודשים. הילדים האלה הם מקצוענים. היו רק 7000 מכונות שם שנבחנו על ידי הילדים. להיות ללא מטרות רווח זה ממש הכרחי.

כל אחד יעץ לי לא להיות ארגון ללא מטרות רווח, אבל כולם טעו. והסיבה שלהיות ארגון ללא מטרות רווח היא חשובה היא למעשה כפולה. יש הרבה סיבות, אבל השתיים שבגללן כדאי להשקיע את קצת הזמן הן: אחת: הבהירות של המטרה היא שם. המטרה המוראלית ברורה. אני יכול לפגוש את ראש המדינה, וכל מנהל שארצה, בכל זמן, מפני שאני לא מוכר לפטופים. אוקיי? אין לי מחזיקי מניות. אם אנחנו מוכרים, זה לא משנה בכלל. בהירות המטרה היא קריטית לחלוטין. והשניה מאוד נוגדת לאינטואיציה -- אתם יכולים להשיג את האנשים הטובים בעולם. אם תביטו בשרותים המקצועיים שלנו, כולל חברות החיפוש, כולל התקשורת, כולל עורכי הדין, כולל בנקאות, הם כולם בחינם. וזה לא כדי לחסוך כסף. יש לנו כסף בבנק. זה בגלל שמשיגים את האנשים הטובים ביותר. אתם מקבלים אנשים שעושים את זה בגלל שהם מאמינים במטרה, והם האנשים הכי טובים.

לא יכולנו להרשות לעצמנו לשכור CFO. שמנו תאור עבודה עם משכורת אפס. והיה לנו תור של אנשים. זה מאפשר לכם להצתוות לאנשים. האו"ם לא עומד להיות השותף שלנו אם נהיה שוק לרווח. אז ההכרזה של זה עם קופי ענאן היתה מאוד חשובה, והאו"ם אפשר לנו בעיקרון להגיע לכל המדינות. וזו היתה המכונה שהראינו לפני שפגשתי את ייבס בהר. ולמרות שהמכונה הזו במובן מסויים היא מטופשת, במבט לאחור, היא למעשה משרתת מטרה מאוד חשובה. הארכובה הזו בצהוב עיפרון נחרטה בזיכרון של כולם. כולם זכרו את הארכובה הצהובה. היא שונה. הוא קיבלה את הכוח שלו בדרך אחרת. זה די ילדותי. למרות שזה לא היה הכיוון אליו הלכנו מפני שהארכובה -- זה באמת טיפשי שהיא תהיה מחוברת, דרך אגב. למרות מה שחלק מהאנשים בעיתונות לא תפסו, לא הבינו את זה, לא הורדנו את זה מפני שלא רצינו לעשות -- להשאיר את זה על הלפטופ עצמו זה לא משהו שאתם רוצים. אתם רוצים דבר נפרד, כמו ספק כוח. לא הבאתי אחד איתי, אבל הם באמת עובדים טוב יותר לא מחוברים. ואז, יכולתי להגיד לכם הרבה על הלפטופ, אבל החלטתי רק על ארבעה דברים.

רק תזכרו -- בגלל שיש אנשים אחרים, כולל ביל גייטס, שאמרו, "באמת, יש לך מחשב אמיתי." המחשב ההוא לא דומה לשום דבר שהיה לכם, ועושה דברים -- יש ארבעה מהם -- שאתם לא מתקרבים אליהם. וזה מאוד חשוב להיות עם כוח נמוך, ואני מקווה שהתעשיה תיתפס בזה. שהסיבה שאתם רוצים להיות מתחת לשני וואט היא שזה בערך מה שאתם יכולים להפיק עם חלק הגוף העליון שלכם. מסך עם שני מצבים -- מסך אור השמש הזה הוא נפלא. השתמשנו בו בארוחת הצהריים היום בשמש, וכמה שיותר שמש יותר טוב. זה היה ממש קריטי. רשת הסיבים, היא תהפוך לנפוצה. וכמובן, "קשיח" מגיע בלי בכלל להגיד. והסיבה שאני חושב שהעיצוב משנה היא לא בגלל שרציתי ללכת לבית ספר לאמנות.

ודרך אגב, כשסיימתי את לימודי בMIT, חשבתי שהדבר הנורא והטיפשי ביותר לעשות יהיה לטוס לפריז לשש שנים.(צחוק) אז,אני לא עשיתי את זה. אבל עיצוב משנה מכמה סיבות. הדבר הכי חשוב זה שזו הדרך הכי טובה ליצור מוצר זול. רוב האנשים יוצרים מוצרים זולים על ידי עיצוב זול, עבודה זולה, חלקים זולים, ויצירת לפטופ זול. ובאנגלית, המילה זול היתה בעלת משמעות כפולה, שהיא ממש מתאימה, מפני שהוא זול, מבחינת האיכות, כמו גם לא יקר. אבל אם אתם נוקטים בגישה שונה וחושבים על אינטגרציה בקנה מידה גדול, חומרים ממש מתקדמים, ייצור מתקדם - אז אתם שופכים כימיקלים בצד אחד, אייפודים יוצאים בשני -- ועיצוב ממש מגניב, זה מה שרצינו לעשות.

ואני יכול לרוץ בין אלה ולחסוך הרבה זמן מפני שברור שייבס ואני לא השוונו רשימות. אלה השקופיות שלו, אז לא הייתי צריך לדבר עליהן. אבל זה היה ממש, לנו, ממש חשוב כאסטרטגיה. זה לא היה סתם כדי לעשות אותנו חמודים, מפני שמישהו -- אתם יודעים, עיצוב טוב הוא מאוד חשוב. ייבס הראה את אחד ממכשירי יצור החשמל. רשת התקשורת, הסיבה שאני -- ולא הייתי נכנס לזה יותר מדי -- אבל כשאנחנו מספקים לפטופים לילדים באזורים המרוחקים ביותר והעניים ביותר בעולם, הם מחוברים. זה לא רק לפטופים. וכך, אנחנו צריכים להביא צלחות לווין. אנחנו מביאים גנרטורים. זה הרבה דברים שבאים מאחורי אלה. אלה יכולים לדבר אחד עם השני. אם אתם במדבר, הם יכולים לדבר אחד עם השני ממרחק שני קילומטר בערך. אם אתם בג'ונגל, זה בערך 500 מטר. אז אם הילד רוכב על אופניים הביתה, או הולך כמה קילומטרים, הם לא יהיו מחוברים לרשת, אפשר להגיד. הם לא יהיה ליד לפטופ אחר, אז אתם צריכים למסמר את אלה לעצים, וסוג של, לקבל את זה.

אתם לא מתקשרים לווריזון או ספרינט. אתם בונים רשת משלכם. וזה מאוד חשוב, ממשק המשתמש. אנחנו יוצאים עם 18 מקלדות. אנגלית היא ממש מיעוט. לטינית היא די נדירה, גם היא. אם תביטו בכמה מהשפות. אני מוכן לנחש שחלק מכם לא שמעתם עליהן קודם. יש מישהו בחדר, אדם אחד, אלא אם אתה עובד בOLPC, האם יש מישהו בחדר שיכול להגיד לי באיזו שפה המקלדת שעל המסך? יש רק יד אחת -- אז קיבלת. כן, אתה צודק. הוא צודק. זו אמהרית, זה אתיופית. באתיופיה מעולם לא היתה מקלדת. אין תקן למקלדת מאחר ואין שוק. וזה ההבדל הגדול.

שוב, כשאתם ארגון ללא מטרות רווח, אתם יכולים להביט בילדים כיעוד, לא כשוק. אז נסענו לאתיופיה, ועזרנו להם ליצור מקלדת. וזה יהפוך למקלדת האתיופית התקנית. אז מה שאני רוצה לסיים איתו הוא סוג של מה שאנחנו עושים לפריסה. ושינינו את האסטרטגיה לגמרי. החלטתי בהתחלה -- זה היה דבר די טוב להחליט בהתחלה, זה לא מה שאנחנו עושים עכשיו -- זה ללכת לשש מדינות. מדינות גדולות, אחת מהן לא כל כך גדולה, אבל עשירה. הנה השש. הלכנו לשש, ובכל מקרה ראש המדינה אמר שהוא יעשה את זה, הוא יקח מליון. במקרה של קדאפי, הוא יקח 1.2 מליון, ושהם ישיקו את זה. חשבנו, זו בדיוק האסטרטגיה הנכונה, להוציא את זה, ואז המדינות הקטנות יוכלו לרכב על גב הגדולות.

וכך הלכתי לכל אחת מהמדינות האלה לפחות שש פעמים, נפגשתי עם ראש המדינה כנראה פעמיים או שלוש. בכל מקרה, הגעתי לשרים, עברתי על הרבה מהדברים. זו היתה תקופה בחיי שנסעתי 330 ימים בשנה. לא משהו שתקנאו בו או תרצו לעשות. במקרה של לוב, זה היה כיף להפגש עם קדאפי באוהל שלו. ריחות הגמלים היו מדהימים. וזה היה 45 מעלות. אני מתכוון, זה לא היה מה שהייתם קוראים לו נסיון קר. ומדינות לשעבר -- אני אומר לשעבר, מפני שאף אחת מהן לא המשיכה הקיץ -- היה הבדל גדול בין להשיג ראש מדינה לפוטו אופ, ושחרור הצהרות לעיתונות. אז הלכנו לקטנות יותר. אורוגוואי, יבורכו. מדינה קטנה, לא ממש עשירה. הנשיא אמר שהוא יעשה את זה, ונחשו מה? הוא עשה. במכרז לא היה משהו שמזכיר אותנו, שום דבר על קריאות בשמש, רשת תקשורת, כוח נמוך, רק בקשה ללפטופ. ונחשו מה? זכינו בלי בעיה. כשזה הוכרז שהם יתנו לכל ילד באורוגוואי, ה100,000 הראשונים, בום, הלכו ל OLPC. ביום למחרת -- ביום למחרת, אפילו לא עברו 24 שעות -- בפרו, נשיא פרו אמר, "אנחנו נעשה 250." ובום, אפקט דומינו קטן.

הנשיא של רואנדה נכנס ואמר שגם הוא יקח. הנשיא של אתיופיה אמר שגם הוא. ובום, בום, בום. הנשיא של מונגוליה. אז מה שקרה זה, הדברים האלה מתחילים לקרות עם המדינות האלה -- עדיין לא מספיק. חברו את כל המדינות האלה, זה לא הגיע לזה, אז אמרנו, " בואו נתחיל תוכנית בארצות הברית." אז, סוף אוגוסט, תחילת ספטמבר, החלטנו לעשות את זה. הכרזנו את זה סמוך לאמצע, סוף -- ממש כשיוזמת קלינטון התחילה. חשבנו שזה זמן טוב להכריז את זה. השקנו את זה ב12 בנובמבר. אמרנו שזה יהיה רק לתקופה קצרה עד ה26. הארכנו את זה עד ה31. ותוכנית ה"תן אחד, קבל אחד" היא ממש חשובה מפני שהיא גרמה להרבה אנשים להיות ממש מעוניינים.

ביום הראשון זה היה פשוט פרוע. ואז אמרנו, "ובכן, בואו ניתן לאנשים לתת הרבה. לא רק אחד, ולקבל אחד, אלא אולי לתת 100 או 1,000." ופה אתם נכנסים לתמונה. ופה אני חושב שזה מאוד חשוב. אני לא רוצה שכולכם תצאו ותקנו לפטופים ב400 דולר. אוקיי? תעשו את זה, אבל זה לא יעזור. אוקיי? אם כל אחד בחדר הזה יצא הערב ויזמין אחד מהדברים האלה ב400 דולר, מה שזה לא יהיה, 300 אנשים בחדר עושים את זה -- כן נפלא. אני רוצה שתעשו משהו אחר. וזה לא לצאת ולקנות 100 או 1,000, אני מזמין אתכם לעשות את זה, ו10,000 יהיה אפילו יותר טוב.

תספרו לאנשים על זה! זה חייב לההפך לויראלי, אוקיי? השתמשו ברשימות התפוצה שלכם. לאנשים בחדר הזה יש רשימות תפוצה מדהימות. תגרמו לחבריכם לתת אחד, לקבל אחד. ואם כל אחד מכם ישלח את זה ל300 או 400 אנשים, זה יהיה פנטסטי. אני לא אדבר על המחיר בכלל. רק להגיד שכשאתם עושים את ה"תנו אחד, קבלו אחד," הרבה מהעיתונות היא על, "הם לא הצליחו, זה 188 דולר, זה לא 100." זה יהיה 100 תוך שנתיים. זה ירד מתחת ל100. התחייבנו לא להוסיף תכונות, אלא להוריד את המחיר. אבל אלה היו המדינות שרצו שהוא יעלה, ואנחנו נותנים להם לדחוף אותו למעלה מכל מני סיבות. אז מה שאתם יכולים לעשות -- כרגע אמרתי את זה. אל רק תתנו אחד, תקבלו אחד.

אני רק רוצה לסיים עם אחד אחרון. זה אפילו לא בן 24 שעות, או אולי זה 24 שעות. הילדים הראשונים קיבלו את הלפטופים שלהם. הם קיבלו אותם בספינה, ואני מדבר עכשיו על 7,000, 8,000 בכל פעם יצאו השבוע. הם יצאו לאורוגוואי, פרו, מקסיקו. וזה בא לאט, ואנחנו יוצרים רק 5,000 בשבוע, אבל אנחנו מקווים, אנחנו מקווים, מתי שהוא בשנה הבאה, אולי עד אמצע השנה, להגיע למיליון בחודש. עכשיו שימו את המספר הזה, ומליון זה לא כל כך הרבה. זה לא מספר גדול. אנחנו מוכרים מיליארד טלפונים בעולם השנה. אבל מליון בחודש בארץ הלפטופים זה מספר גדול. והיצור העולמי היום, כולם ביחד, יוצרים לפטופים, זה חמישה מיליון בחודש. אז אני עומד פה מספר לכם שמתי שהוא בשנה הבאה, אנחנו עומדים ליצר 20 אחוז מהיצור העולמי. ואם נעשה את זה, יהיו הרבה ילדים ברי מזל שם בחוץ. ואנחנו מקווים שאם יהיה לכם EG עוד שנתיים, או מתי שיהיה לכם אותו שוב, לא יהיה לי ריח רע מהפה, ואני אוזמן חזרה, ויהיה לי, בתקווה עד אז, אולי 100 מיליון שם בחוץ לילדים. תוזה לכם.

(מחיאות כפיים)