ניל הרביסון: אני מקשיב לצבע

אני נולדתי עם תסמונת ראייתית נדירה הקרויה אכרומטופסיה, שהיא עיוורון צבעים מוחלט. כך שמעולם לא ראיתי צבע, ואני לא יודע איך צבע נראה, כיוון שאני בא מעולם של גוונים של אפור. עבורי, השמיים הם תמיד אפורים, פרחים הם תמיד אפורים, והטלוויזיה היא עדיין בשחור לבן.

אבל מאז גיל 21, במקום לראות צבע, אני שומע צבע. ב-2003 התחלתי פרויקט עם מדען מחשב בשם אדם מונטנדון, והתוצאה, יחד עם שיתופי פעולה נוספים עם פטר קזה מסלובניה ומתיאס ליזאנה מברצלונה, היא העין האלקטרונית הזו. זהו חיישן צבעים שמזהה את תדירות הצבע שלפני - (רעשי תדרים) - ושולח את התדר הזה אל שבב המותקן באחורי ראשי, ואני שומע את הצבע שנמצא לפני דרך העצמות, על ידי הולכה דרך העצמות. (רעשי תדירות) - כך לדוגמא, אם יש לי, נאמר - זה הצליל של סגול (רעשי תדירות) זה לדוגמא הצליל של דשא (רעשי תדירות). זהו אדום, כמו TED (רעשי תדירות). זהו הצליל של גרב מלוכלך (צחוק). שזה כמו צהוב, הגרב הזה.

כך שאני שומע צבעים כל הזמן כבר שמונה שנים, מאז 2004, כך שבשבילי זה נורמלי לחלוטין כעת לשמוע צבעים כל הזמן. בהתחלה, לעומת זאת, הייתי צריך לשנן את השמות שנותנים לכל צבע, כך שהייתי צריך לשנן את התווים, אבל לאחר זמן מה, כל המידע הזה הפך לתחושה. לא הייתי צריך לחשוב על התווים. ולאחר זמן, התחושה הזו הפכה לרגש. צבעים מסוימים הפכו למועדפים, והתחלתי לחלום בצבע.

כך,הרגע בו התחלתי לחלום בצבע הוא גם הרגע שהרגשתי שהתוכנה והמוח שלי התאחדו, כיוון שבחלומות שלי, זה היה המוח שלי שיצר צלילים אלקטרוניים. זו לא היתה התוכנה. זה הרגע בו התחלתי להרגיש כמו סייבורג. זה הרגע בו הרגשתי שהמכשיר הקיברנטי אינו מכשיר יותר. הוא הפך להיות חלק מהגוף שלי, שלוחה של החושים שלי, ולאחר זמן מה, הוא הפך לחלק מהתמונה הרשמית שלי.

זו תמונת הדרכון שלי מ-2004. בדרכונים בריטיים אסור להופיע בתמונת הדרכון עם ציוד אלקטרוני, אבל אני התעקשתי למשרד המנפק דרכונים שמה שהם רואים הוא הוא בעצם חלק חדש מהגוף שלי, שלוחה של המוח שלי, ובסופו של דבר הם הרשו לי להופיע עם זה בתמונת הדרכון שלי.

אז החיים השתנו באופן דרמטי מאז שאני רואה צבע, כיוון שיש צבע כמעט בכל מקום, והשינוי הגדול ביותר, לדוגמא, הוא כשאני הולך לגלרית אומנות, אני יכול להקשיב לפיקסו, לדוגמא. זה כאילו אני הולך לאולם קונצרטים, כיוון שאני יכול להקשיב לציורים. ובמרכולים, זה מדהים אותי, זה מאד מאד מושך ללכת לאורך מדפי המרכול. זה כמו ללכת למועדון לילה. זה מלא במנגינות שונות. (צחוק) כן. בעיקר השורה עם מוצרי הניקיון. היא פשוט נהדרת. (צחוק)

גם סגנון הלבוש שלי השתנה. בעבר נהגתי להתלבש כך שזה ייראה טוב. עכשיו אני מתלבש כך שזה יישמע טוב (צחוק).

(מחיאות כפיים)

אז היום אני לבוש ב-דו מז'ור, זהו אקורד די שמח. (צחוק) לו הייתי צריך ללכת ללוויה, לעומת זאת, הייתי מתלבש ב-סי מינור, שהיה טורקיז, סגול וכתום. (צחוק)

וגם אוכל. הדרך בה אני מסתכל על אוכל השתנתה, כי עתה אני יכול להציג את האוכל על צלחת, ואני יכול לאכול את השיר האהוב עלי. (צחוק) כך שבהתאם לדרך בה אני מציג אותו, אני יכול לשמוע ואני יכול להלחין מוסיקה עם אוכל. אז דמיינו מסעדה בה ניתן להזמין, נגיד, סלטי ליידי גאגא כמנות ראשונות (צחוק), זאת אומרת, בטח זה מה שיגרום לבני-הנוער לאכול ירקות. וגם קצת קונצ'רטואים לפסנתר של רחמנינוף כמנות עיקריות, וקצת קינוחי ביורק או מדונה, זו תהיה מסעדה מרגשת מאד בה ניתן למעשה לאכול שירים.

בנוסף, הדרך בה אני תופס יופי השתנתה, כיוון שכשאני מסתכל על מישהו, אני שומע את הפנים שלהם, כך שמישהו יכול להראות יפה מאד, אבל להשמע נורא. (צחוק) וגם ההפך יכול לקרות, כך שאני מאד נהנה ליצור, לדוגמא, דיוקני צליל של אנשים. במקם לצייר את פניהם של אנשים, זאת אומרת לצייר את הצורה, אני מפנה את העין שלי אליהם ואני כותב את התווים השונים שאני שומע, ואני יוצר דיוקני צליל. הנה כמה פנים.

(אקורדים מוסיקליים)

כן, ניקול קידמן נשמעת טוב. (צחוק)

ישנם אנשים שלעולם לא הייתי חושב שהם קרובים, אבל הם נשמעים דומים. הנסיך צ'ארלס דומה במקצת לניקול קידמן. לעיניים שלהם יש צליל דומה.

כך שאתם יכולים לקשר אנשים שלא הייתם מקשרים ואתם יכולים למעשה ליצור קונצרטים על ידי התבוננות בפנים של הקהל. אז אני מחבר את העין, ואני מנגן את הפנים של הקהל. מה שטוב בזה הוא שאם הקונצרט לא נשמע טוב, זו אשמתם, זו לא אשמתי, כי - (צחוק)

כך שעוד דבר שקורה הוא שנוצר אצלי אפקט משני שצלילים רגילים החלו להיות צבעים. שמעתי צליל של טלפון, וזה הרגיש ירוק כי זה נשמע היה בדיוק כמו הצבע ירוק. הצפצופים של ה-BBC נשמעים טורקיז, ולהאזין למוצרט הפך לחוויה צהובה,

כך שהתחלתי לצייר מוסיקה ולצייר את הקולות של אנשים, כי לקולות של אנשים יש תדירויות שאני מקשר לצבע.

והנה מעט מוסיקה מתורגמת לצבע. לדוגמא, "מלכת הלילה" של מוצרט נראה כך. (מוסיקה) מאד צהוב ומאד צבעוני, כי יש הרבה מאד תדירויות שונות. (מוסיקה) וזה שיר אחר לגמרי. (מוסיקה) זהו "Baby" של ג'סטין ביבר. (צחוק) (מוסיקה) זה מאד ורוד ומאד צהוב.

כך, גם קולות, אני יכול להפוך נאומים לצבע, אלו לדוגמא, הם שני נאומים מאד מפורסמים. האחד הוא נאום "יש לי חלום" של מרטין לות'ר קינג, והשני הוא היטלר. ואני אוהב להציג את הציורים הללו באולמות תצוגה ללא תווית, ואז אני שואל אנשים, "את איזה אתם מעדיפים?" ומרבית האנשים משנים את ההעדפה שלהם כשאני מספר להם שזה משמאל זה היטלר וזה שמימין הוא מרטין לות'ר קינג.

כך שהגעתי למצב בו יכולתי לחוש 360 צבעים, ממש כמו ראייה אנושית. יכולתי להבדיל בין כל המעלות של גלגל הצבעים. אבל אז, פשוט חשבתי שהראיה האנושית הזו אינה טובה מספיק. ישנם עוד הרבה, הרבה צבעים מסביב לנו שאנו לא יכולים לקלוט, אבל שעיניים אלקטרוניות כן יכולות לקלוט. אז החלטתי להמשיך להרחיב את חושי הצבע שלי, והוספתי אינפרא-אדום והוספתי אולטרה-סגול לסקאלת הצבע-לצליל, כך שעכשיו אני יכול לשמוע צבעים שהעין האנושית אינה יכולה לקלוט.

לדוגמא, זה טוב לקלוט אינפרא-אדום כיוון שאתם יכולים למעשה לגלות אם ישנם חיישני תנועה בחדר. אני יכול לשמוע אם מישהו מפנה שלט רחוק עלי. ומה שטוב בלקלוט אולטרה-סגול זה שאתם יכולים לשמוע אם זה יום טוב או יום לא טוב בשביל להשתזף כיוון שאולטרה-סגול הוא צבע מסוכן, צבע שיכול ממש להרוג אותנו, אז נראה לי שכולנו צריכים לרצות להיות יכולים לקלוט דברים שאנחנו לא יכולים לקלוט.

זו הסיבה שלפני שנתיים הקמתי את קרן-סייבורג, שהיא קרן שמנסה לעזור לאנשים להפוך לסייבורגים, ומנסה לעודד אנשים להרחיב את חושיהם על ידי שימוש בטכנולוגיה כחלק מהגוף.

על כולנו לחשוב שידע בא מהחושים שלנו, כך שאם נרחיב את חושינו, הידע שלנו יורחב בהתאם. אני חושב שהחיים יהיו הרבה יותר מרתקים כשנפסיק ליצור אפליקציות עבור טלפונים ניידים ונתחיל ליצור אפליקציות עבור הגוף שלנו עצמו. אני חושב שזה יהיה שינוי מאד מאד גדול שנחווה במהלך המאה הנוכחית.

כך שאני מעודד אתכם לחשוב על אילו חושים אתם הייתם רוצים להרחיב. אני הייתי מעודד אתכם להפוך לסייבורגים. לא תהיו היחידים. תודה רבה. (מחיאות כפיים)

(מחיאות כפיים)