נתנאל קאן על "הארכיטקט שלי"

אחד הדברים שרציתי לומר לגבי עשיית סרטים הוא -- לגבי הסרט הזה -- במחשבה על חלק מההרצאות הנפלאות ששמענו כאן, מייקל מושין, וחלק מההרצאות על מוזיקה, הרעיון הזה שיש קו עלילתי, ושמוזיקה קיימת במרחב הזמן. סרט גם קיים במרחב הזמן, זו חוויה שאתה צריך לעבור אותה רגשית. ובעשייה של הסרט הזה אני הרגשתי שכל כך הרבה מהסרטים הדוקומנטריים שראיתי היו כולם על למידה של משהו, או ידע, הוא מונעים על ידי ראשים מדברים, ומונעים על ידי רעיונות. ורציתי שהסרט הזה יהיה מונע על ידי רגשות, ובאמת לעקוב אחרי המסע שלי. אז במקום לעשות את הקטע של הראשים המדברים, זה מורכב מסצנות, ואנחנו פוגשים אנשים בדרך. אנחנו פוגשים אותם רק פעם אחת. הם לא חוזרים כמה פעמים, אז זה באמת רושם מסע. זה משהו כמו החיים, שכאשר אתה נכנס אליהם אתה לא יכול לצאת.

יש שני קטעים שרציתי להראות לכם, הראשון הוא סוג של תערובת, זה רק שלושה רגעים קטנים, ארבעה רגעים קטנים עם שלושה מהאנשים שנמצאים כאן הלילה. זה לא הדרך שבה הם קורים בסרט, בגלל שהם חלק מסצנות הרבה יותר גדולות. הם משחקים זה עם זה בצורה נהדרת. וזה מסתיים עם קטע קטן של אבא שלי, של לו, מדבר על משהו שמאוד יקר לו, שזה התאונות שבחיים. אני חושב שהוא הרגיש שהדברים הכי גדולים בחיים היו מקריים, ואולי לא מתוכננים כלל. ואחרי שלושת הקטעים האלה תופיע סצנה של אולי מה, שבשבילי, הוא באמת הבניין הכי טוב שלו שזה הבניין בדאקה, בנגלדש. הוא בנה את בניין הממשלה שם. ואני חושב שאתם תהנו מהבניין הזה, הוא אף פעם לא נראה, הוא צולם בתמונות, אבל אף פעם לא בידי צוות הסרטה. אנחנו היינו צוות ההסרטה הראשון שם.

אז אתם תראו תמונות של הבניין המדהים הזה. שני דברים לחשוב עליהם כשאתם רואים אותו, הוא נבנה לגמרי ביד, אני חושב שהם השיגו מנוף בשנה האחרונה. הוא נבנה לגמרי ביד בעזרת פיגומי במבוק, אנשים סוחבים את הסלים האלה של בטון על הראש, שופכים אותם ליציקות. זאת עיר הבירה, ולקח 23 שנים לבנות את זה, שזה משהו שהם נראים מאוד גאים בו שם. זה לקח אותו זמן כמו הטאג' מהאל. לרוע המזל זה לקח כל כך הרבה זמן שלו אף פעם לא ראה את זה גמור. הוא מת ב-1974 הבניין הושלם ב-1983. אז זה נמשך הרבה שנים אחרי שהוא מת. תחשבו על זה כשאתם רואים את הבניין הזה, שלפעמים הדברים שאנחנו שואפים אליהם הכי חזק בחיים, אנחנו אף פעם לא מספיקים לראות גמורים.

וזה ממש הרשים אותי באבא שלי, במובן שהייתה לו כזאת אמונה שאיכשהוא, לעשות את הדברים האלה לתת בצורה שבה הוא נתן, שמשהו טוב יצא מזה, אפילו באמצע מלחמה, הייתה מלחמה עם פקיסטן בנקודה כלשהי, והבנייה הפסיקה לגמרי והוא המשיך לעבוד, בגלל שהוא הרגיש, "ובכן כאשר המלחמה תסתיים הם יצטרכו את הבניין הזה." אז אלו הם שני הקטעים שאני הולך להראות. תפעיל את הקלטת. (מחיאות כפיים)

ריצ'ארד סול וורמן: אני זוכר ששמעתי אותו מדבר בפן. ובאתי הביתה ואמרתי לאבא ואמא שלי, "הרגע פגשתי את האדם הזה, אין לו הרבה עבודה, הוא די מכוער, קול מצחיק, והוא מורה בבית ספר. אני יודע שאף פעם לא שמעתם עליו, אבל פשוט תסמנו את היום הזה שמתישהו אתם תשמעו עליו, בגלל שהוא באמת אדם מדהים."

פרנק גירי: שמעתי שהיו לו סוג של סטוץ עם אינגריד ברגמן. זה נכון?

נתנאל קאן: אם כן הוא היה איש מאוד בר מזל.

(צחוק)

נ.ק: שמעת את זה, באמת?

פ.ג: כן, כשהוא היה ברומא.

משה ספדיה: הוא היה נווד אמיתי. ואתה יודע, כשאני הכרתי אותו כשהייתי במשרד, הוא היה נכנס פנימה מטיול, והוא היה בתוך המשרד במשך שניים או שלושה ימים באינטנסיביות, והוא היה אורז והולך. היית יודע שהוא יהיה במשרד עד שלוש בבוקר עובד איתנו והייתה בו מין תחושה של הנווד. אני מתכוון כפי שהמוות שלו בתחנת רכבת היה טראגי, הוא היה כל כך עקבי עם החיים שלו, אתה יודע? אני מתכוון, אני הרבה פעמים חושב שאני הולך למות במטוס, או אני הולך למות בשדה תעופה, או למות בג'וגינג בלי תעודה מזהה עלי. אני לא יודע למה אני סוחב את זה מהזיכרון של הדרך שבה הוא מת. אבל הוא היה סוג של נווד בלבו.

לואיס קאן: כמה מקריים החיים שלנו באמת וכמה מלאים בהשפעה של הנסיבות.

איש: אנחנו הפועלים של הבוקר שבאים, כל הזמן, כאן, ונהנים מההליכה, יופי העיר והאווירה וזה המקום הכי נחמד בבנגלדש. אנחנו גאים בו.

נ.ק: אתם גאים בו?

איש: כן, זה הדימוי הלאומי של בנגלדש.

נ.ק: אתה יודע משהו על הארכיטקט?

איש: ארכיטקט? שמעתי עליו הוא ארכיטקט [לא ברור].

נ.ק: ובכן למען האמת אני כאן בגלל שאני הבן של הארכיטקט, הוא היה אבא שלי.

איש: הו! אבא הוא לואיס פאראקאן?

נ.ק: כן. לא, לא לואיס פאראקאן, לואיס קאן.

איש: לואיס קאן, כן!

(צחוק)

איש: אבא שלך, הוא חי?

נ.ק: לא, הוא מת כבר 25 שנה.

איש: מאוד מרוצים לברך את שובך.

נ.ק: תודה לך.

נ.ק: הוא אף פעם לא ראה את זה מושלם, אבא. לא, הוא אף פעם לא ראה את זה.

שמסול וארס: זה היה כמעט בלתי אפשרי, לבנות בשביל מדינה כמו שלנו. 50 שנה אחורה, זה היה כלום, רק שדות אורז, ומאז שהזמנו אותו לכאן, הוא הרגיש שיש לו אחריות. הוא רצה להיות משה כאן, הוא נתן לנו דמוקרטיה. הוא לא אדם פוליטי, אבל במסווה הזה הוא נתן לנו את המוסד לדמוקרטיה, ממנו אנחנו יכולים לעלות. בדרך זו, זה כל כך רלוונטי. הוא לא דאג מכמה כסף יש למדינה הזאת, או האם הוא יוכל אי פעם לסיים את הבניין הזה, אבל איכשהוא הוא הצליח לעשות את זה, לבנות את זה, כאן. וזה הפרוייקט הכי גדול שיש לו, יש לו כאן, המדינה הכי ענייה בעולם.

נ.ק: זה עלה לו בחייו.

ש.ו: כן, הוא שילם. הוא שילם בחייו על זה, ובגלל זה הוא גדול ואנחנו נזכור אותו. אבל הוא גם היה אנושי, עכשיו הכישלון שלו לספק את חיי המשפחה, הוא חיבור בלתי נמנע של אנשים גדולים. אבל אני חושב שהבן שלו יבין את זה, ולא יהיה לו רגש של טינה, או תחושה של הזנחה, אני חושב. הוא דאג בצורה שונה ביותר, אבל לוקח הרבה זמן להבין את זה. בהיבט החברתי של החיים שלו הוא היה בדיוק כמו ילד, הוא היה לגמרי לא בוגר. הוא לא יכול לומר לא לשום דבר, ומשום שהוא לא יכול לומר לא לדברים, יש לנו את הבניין הזה היום. אתה מבין, רק בדרך בזאת, אתה תוכל להבין אותו. אין קיצור דרך אחר, שום דרך אחרת להבין אותו באמת. אבל אני חושב, הוא נתן לנו את הבניין הזה ואנחנו משתתפים בצערו כל הזמן, כי הוא נתן לנו אהבה. הוא כנראה לא יכל לתת את סוג האהבה הנכון בשבילך, אבל בשבילנו, הוא נתן לאנשים את הסוג הנכון של האהבה, זה חשוב. אתה חייב להבין את זה. הייתה לו כמות עצומה של אהבה, הוא אהב את כולם. לאהוב את כולם, הוא לפעמים לא ראה את הקרובים ביותר, וזה בלתי נמנע לאנשים בשיעור הקומה שלו.

(מחיאות כפיים)