משה ספדיה, על בנייה של ייחודיות

הדבר שאני רוצה לשוחח עליו הוא משהו שהיה מאד יקר לליבה של קארן, והוא איך מגלים מה מיוחד בפרוייקט כלשהו. איך מגלים את ייחודיותו של פרוייקט, כמו זו של אדם, כי נראה לי שמציאת ייחודיות זו קשורה להתמודדות עם כל כוחה של הגלובליזציה: שהפרט הבודד הוא גורם מרכזי במציאת ייחודיותו של מקום וייחודיותה של תכנית של מבנה.

לכן אקח אתכם לוויצ'יטה, קנזס, שם התבקשתי לפני כמה שנים לבנות מוזיאון מדעי באתר מסוים במרכז העיר, ליד הנהר. וחשבתי שסוד האתר הוא בהפיכת המבנה ליד הנהר לחלק מהנהר. למרבה הצער, האתר והנהר הופרדו ע"י שדרות מקליין. אז הצעתי, בואו ננתב מחדש את שדרות מקליין. וזה הוליד מיד את אגודת "ידידי שדרות מקליין". [צחוק] והניתוב מחדש ארך שישה חודשים.

התמונה הראשונה שהצגתי לפני ועדת הבינוי היתה מצפה הכוכבים בג'נטר מנטר בג'איפור, כי דיברתי על מה שהופך מבנה לבניין המוקדש למדע ונראה לי שהמבנה המורכב והעשיר הזה, ועם זאת הגיוני לגמרי, הינו כלי, ויש לו קשר למדע, ובניין מדעי צריך להיות שונה וייחודי, ולהביע זאת. כך שהרישום הראשון אחרי שיצאתי משם בעצם אמר, בואו נחתוך את התעלה וניצור אי, ונעשה בניין-אי. התרגשתי מאד, וחזרתי אליהם, והם הביטו בי באימה ואמרו, אי? זה היה פעם אי. האי אקרמן, ובשפל הגדול מילאנו את התעלה כדי ליצור מקומות עבודה. [צחוק]

כך שהתהליך החל והם אמרו, לא תוכל לשים את כל זה על גבי אי. חלק מזה יצטרך להיות על היבשת, כי איננו רוצים להפנות עורף לקהילה. ויצא מזה עיצוב של גלריה שכאילו יוצרת אי, ואפשר ללכת דרכם או על הגג, והיו שם כל מיני דברים נהדרים. אפשר להיכנס דרך הבניינים היבשתיים, ללכת דרך הגלריה אל מגרשי המשחקים - הנה הנוף. מי שקמצן, יכול לעבור על גבי גשר אל הגג, להציץ במוצגים ולהתפתות, ואז לחזור ולשלם את דמי הכניסה בסך 5 הדולרים . [צחוק] והלקוח היה מרוצה, או כמעט מרוצה, כי עברנו את התקציב ב-4 מליון דולר. אבל עקרונית מרוצה.

אבל עדיין חששתי, כי הרגשתי שזה היה קפריזי. זה היה מורכב, אך היה משהו קפריזי במורכבות של זה. הייתי מכנה זאת 'מורכבות של קומפוזיציה', והרגשתי שאם עלי להגשים את מה שדיברתי עליו, מבנה המוקדש למדע, חייב להיות רעיון מניע כלשהו - סוג כלשהו של גאומטריה יוצרת. וזה הוליד את הרעיון של גאומטריית בליטה טבעתית, אחת שהמרכז שלה נעוץ עמוק באדמת הבניין היבשתי, ואחת שהמרכז שלה בשמיים, עבור מבנה האי. בליטה טבעתית, למי שלא יודע, היא פני השטח של 'דונאט', או אם תרצו, 'בייגל'. ומרעיון זה החלו לצוץ המוני סוגים של ואריאציות של תכניות ואפשרויות שונות, ואז התגבשה התכנית עצמה מתוך התייחסות לתצוגות, ואתם רואים את ההצלבה בין התכנית לגיאומטריית הטבעת.

ולבסוף, הבניין - זהו הדגם. וכשהחלו להישמע תלונות בנוגע לתקציב, אמרתי, כדאי להקים את האי בגלל התמורה הכפולה - השתקפויות. והנה הבניין במועד הפתיחה, עם תעלה המשקיפה העירה, ובמראה מכיוון העיר, ונתיב האופניים העובר ישר דרך הבניין, כדי שהרוכבים לאורך הנהר יראו את המוצגים ויימשכו לבוא לבניין. גאומטריית הטבעת יצרה בניין יעיל מאד. כל קורה בבניין זה היא באותו רדיוס, והכל מעץ מצופה. כל קיר, כל קיר בטון, עומדים בלחצים ותומכים במבנה. כל פיסה בבניין הזה עובדת. אלה הגלריות, עם האור שחודר מבעד לחלונות הגג וזה בלילה, וביום הפתיחה.

אם לחזור לשנת 1976 -- [מחיאות כפיים] -ב-1976 התבקשתי לעצב מוזיאון לזכר הילדים במוזיאון השואה ב"יד ושם" בירושלים, שרואים כאן - זה הקמפוס. והתבקשתי ליצור מבנה, ונמסרו לי כל פריטי הביגוד והציורים. והייתי מאד מוטרד. עבדתי על כך חודשים ולא יכולתי להתמודד עם זה, כי חשבתי על האנשים שייצאו מהמוזיאון ההיסטורי, כשהם לגמרי מוצפים במידע, ואם ייכנסו לעוד מוזיאון מלא במידע, הם פשוט לא יהיו מסוגלים כבר לעכל דבר. לכן הבאתי הצעה נגדית. ואמרתי,

בלי מבנה. באתר היתה מערה. נחפור מנהרה דרך הגבעה, נרד דרך הסלע אל תוך אולם תת-קרקעי. יש חדר-כניסה עם צילומי ילדים שניספו, ואחר נכנסים לתוך חלל גדול. שבו יש נר בודד שמהבהב במרכז. ע"י סידור מראות, הוא משתקף עד אינסוף לכל כיוון. עוברים דרך החלל, קול מקריא את השמות, הגילים ומקום לידתם של הילדים. קול זה אינו חוזר על עצמו אלא בתום 6 חודשים. ואז יורדים ויוצאים אל האור, אל הצפון, אל החיים.

אז הם אמרו שהאנשים לא יבינו -- הם יחשבו שזה דיסקוטק. אתה לא יכול לעשות דבר כזה. והם הניחו את הפרוייקט על המדף למשך 10 שנים. ואז יום אחד, אד שפיגל מלוס אנג'לס, שאיבד את בנו בן השלוש באושוויץ, בא, ראה את הדגם, רשם צ'ק, וזה נבנה אחרי 10 שנים.

אז שנים רבות אחר כך, ב-1998, הייתי באחת הנסיעות החודשיות שלי לירושלים, וקיבלתי טלפון ממשרד החוץ שאמר, נמצא אצלנו ראש השרים של פונג'אב. הוא בא לביקור מדיני. לקחנו אותו לבקר ב"יד ושם". לקחנו אותו ל"יד הילד", הוא התרגש עמוקות. ודורש לפגוש את הארכיטקט. האם תוכל לבוא לתל אביב? ירדתי לתל אביב, וראש השרים באדאל אמר לי, גם אנחנו, הסיקים, סבלנו הרבה, כמוכם היהודים. התרגשתי מאד ממה שראיתי היום. בכוונתנו לבנות מוזאון לאומי, שיספר את סיפור עמנו. אנו עומדים להתחיל בכך. הייתי רוצה שתבוא לתכנן אותו.

אז זה מין דבר שלא מתיחסים אליו ברצינות רבה מדי. אבל אחרי שבועיים הייתי בעיר קטנה, אנאנדפור סהיב ליד צ'אנדיגר, בירת פונג'אב, והמקדש, ולידו גם המבצר שבו מת הגורו האחרון של הסיקים, גורו גופבינד, בכתבו את הקאלסה, כתבי הקודש שלהם. ניגשתי לעבודה, והם לקחו אותי למקום כלשהו, במרחק 9 ק"מ מהעיר ומהמקדש, ואמרו, החלטנו שזה יהיה האתר.

ואני אמרתי, זה ממש לא הגיוני. הצליינים באים לכאן, אלפים על אלפים -- הם הרי לא יעלו על משאיות ואוטובוסים ויבואו הנה. בואו נחזור העירה ונלך עד האתר. והמלצתי להם לבנות אותו בדיוק שם, על הגבעה ההיא, והגבעה הזו, ולחבר בגשר כל הדרך עד העיר. ומאחר ובהודו הכל יותר פשוט, האתר נרכש תוך שבוע, והתחלנו לעבוד. [צחוק]

ההצעה שלי היתה לפצל את המוזיאון לשניים: התצוגות הקבועות בקצה אחד, האודיטוריום, הספריה, ותערוכות מתחלפות בקצה השני. להציף את העמק בסדרה של גני מים, ולקשר את הכל למבצר ולמרכז העיר. המבנים מתרוממים מצוקי החול. הם בנויים מבטון ומאבן-חול; הגגות מפלדת אל-חלד. הם פונים דרומה ומחזירים את האור לכיוון המקדש עצמו, הולכי הרגל חוצים מצד לצד. וכשבאים מצפון זה נראה כמו בניין שצומח מצוקי החול; כשבאים מכיוון ההימלאיה וזה מזכיר את מסורת המבצר.

עזבתי את המקום לארבעה חודשים, והיה אמור להתקיים טקס הנחת אבן-הפינה. וכשחזרתי, הפלא ופלא, הדגם הקטן שהשארתי נבנה בגודל פי 10 לצורך תצוגה לציבור באתר, והוקם הגשר. [צחוק] מתוך שרטוטי התכניות! חצי מליון איש נאספו לרגל הטקס, אתם רואים אותם כאן באתר, היכן שמתחילים היסודות. שמי שונה לספדי סינג', והנה שם בונים זאת-- יש 1,800 עובדים באתר, והוא יושלם תוך שנתיים.

בחזרה ל"יד ושם" לפני 3 שנים. לאחר תחילת כל הסיפור הזה, "יד ושם" החליטו לבנות מחדש את המוזיאון ההיסטורי, כי כעת נבנה בוושינטון מוזיאון השואה, ואותו מוזיאון הוא הרבה יותר מקיף מבחינת מידע. בשלב זה היה על "יד ושם" להתמודד עם 3 מליון מבקרים בשנה. הם אמרו, הבה נבנה מחדש את המוזיאון. אך כמובן, אם הסיקים נותנים לך את העבודה על מגש, עם היהודים זה יותר קשה. תחרות בינלאומית, שלב ראשון, שלב שני, שלב שלישי. [צחוק]

ושוב, חשתי קצת לא נוח עם המחשבה שמבנה בגודל הבניין בוושינגטון, בגודל 15,000 מ"ר, יישב על אותה גבעה שברירית, ושאנו ניכנס לגלריות, אולמות עם דלתות וסתם חדרים רגילים כדי לספר את סיפור השואה. אז הצעתי לחתוך דרך ההר - זהו הרישום הראשון שלי, ממש לחתוך את כל המוזיאון מתוך ההר, להיכנס בצד אחד של ההר, ולצאת מהצד האחר של ההר. ולהעביר אור דרך ההר לתוך האולמות.

וכאן אתם רואים את הדגם, בניין קבלה וכמה חניונים תת-קרקעיים. חוצים גשר, נכנסים לחדר משולש בגובה 20 מטר, שחוצה היישר דרך הגבעה וממשיך דרכה ככל שמתקדמים צפונה. וכל זה, כל הגלריות, הן תת-קרקעיות. אתם רואים את פתחי האור. ובלילה, רק קו אחד של אור חוצה דרך ההר, שזה אשנב-הגג שבתיקרת המשולש הזה. וכל הגלריות -- כשעוברים דרכן וכן הלאה - הן בשיפוע כלפי מטה. ויש שם אולמות חצובים בסלע - קירות בטון, אבן, הסלע הטבעי כשאפשר - עם פירי האור. מחצבה ספרדית היא בעצם מקור ההשראה לסוג זה של חללים שהגלריות הללו עשויות להיות. ואז, ישר מצפון, זה נפתח: זה פורץ החוצה מההר, שוב, לנוף של אור ושל העיר. ושל הרי ירושלים.

ברצוני לסיים עם פרוייקט שאני עובד עליו מזה חודשיים. זהו מטה המכון לשלום בוושינגטון, מכון ארה"ב לשלום. האתר שנבחר נמצא מול אנדרטת לינקולן -- אתם רואים אותו שם, ממש על השדרה, המבנה האחרון בשדרה, עם גישה מגשר רוזוולט, שנכנס מווירג'ינה. גם כאן היתה תחרות, ואני רק מתחיל לעבוד על זה.

אבל ניתן לזהות את ייחודיות האתר. בכל מקום אחר בוושינטון, היה המבנה לובש צורת מבנה משרדים, מרכז כנסים, מקום לשיחות שלום וכו', שזו מהות הבניין. אך בזכות בחירת המקום בשדרה, וליד אנדרטת לינקולן, זה יהפוך למבנה שיהיה סמל השלום של השדרה. והיה צריך להתמודד עם סערת רוחות רצינית.

התרשים הראשון מכיר בכך שהמבנה הוא רב-חללי - חללים בהם מתנהל מחקר, מרכזי כנסים, מבנה ציבורי, כי זה יהיה מוזיאון המוקדש להשכנת שלום. ואלו השרטוטים שהגשנו לתחרות, התכניות שמציגות את החללים המשתרעים רדיאלית מהכניסה. רואים את המבנה כחלק מרצף מבני השדרה: מאד שקוף, מזמין וחשוף למבט מבחוץ. ואז נכנסים שוב, משקיפים לכל הכיוונים על העיר. ומה שהרגשתי לגבי הבניין, שהוא באמת בניין שצריך להיות קשור בקלות הקיום, אם לצטט את קונדרה - צריך להיות קשור בלובן, באיכות דינמית מסוימת, וצריך להיות קשור באופטימיות. וזה השלב בו הוא נמצא, הוא כאילו מתפתח.

שרטוטים שנוגעים למבנה הגג: שאולי יחייב שימוש בחומרים חדשים, איך ליצור לובן, שקיפות, איך לגרום לו לזהור, איך לעשות שלא ייראה קפריזי. וכאן זהו תרשים תלת-מימדי, איך להעניק לו, שוב, מעין סדר, מבנה, ולא משהו שמרגישים שאפשר לשנות סתם כך, בגלל שעיצובו של אותו תהליך הופסק. וכך זה ממשיך.

ברצוני לסיים בכך שאומר -- [מחיאות כפיים] ברצוני לסיים בכך שאקשר את כל אשר אמרתי למונח "יופי". ואני יודע שזה איננו מונח אופנתי בימינו, וודאי לא אופנתי בשיח המתנהל בבתי הספר לארכיטקטורה. אך נראה לי שכל זה, כך או אחרת, הוא חיפוש אחר יופי. יופי במובן העמוק ביותר של תואם. יש לי ציטטה אהובה מאת מורפולוג אחד מ-1917, תיאודור קוק, שאמר, "היופי מרמז על אנושיות. אנו מכנים אובייקט טבעי 'יפה' כי אנו רואים שצורתו מביעה תואם, המיצוי המושלם של תפקודיות." ואני הייתי אומר המיצוי המושלם של התכלית. בכל אופן, יופי כסוג של תואם, משהו שאומר לנו שכל הכוחות בעלי הזיקה לסביבתנו הטבעית מוצו במלואם - וגם סביבתנו האנושית - לצורך כך.

לפני 20 שנה, בועידה בה נכחנו יחד ריצ'רד ואני, כתבתי שיר, ונראה לי שעד היום הוא תקף לגבי. "המבקש אמת ימצא יופי. המבקש יופי ימצא יוהרה. המבקש סדר, ימצא סיפוק. המבקש סיפוק יתאכזב. הרואה עצמו כמשרת לאחיו בני-האדם, ימצא את חדוות הביטוי העצמי. המבקש את הביטוי העצמי, בפח השחץ ייפול. שחצנות אינה עולה בקנה אחד עם הטבע. באמצעות הטבע, טבע העולם וטבע האדם, נבקש אמת. אם נבקש אמת, נמצא יופי."

תודה רבה לכם.