מייק ראו: לחגוג עבודה - מכל סוג

צוות תוכנית "עבודות מלוכלכות" ואני נקראנו לעיר קטנה בקולרדו, בשם קרייג. היא קטנה - רק כמה קילומטרים מרובעים; היא בהרי הרוקי. העבודה המדוברת הייתה חוואי כבשים.

התפקיד שלי בתוכנית - למי מכם שלא ראה אותה - הוא די פשוט. אני מתמחה, ואני עובד עם אנשים שבאמת עושים את העבודות המדוברות. אני רק אמור לנסות ולעמוד בקצב ולתת דיווח כן לגבי איך זה להיות האנשים הללו, במשך יום אחד מחייהם. העבודה בתוכנית הפעם... רעיית כבשים. נהדר.

נסענו לקרייג והתאכסנו במלון וביום שלמחרת אני מבין שסירוס הולך להיות במרכזה של העבודה הזו. עכשיו, בדרך כלל, אני לעולם לא עושה מחקר מקדים. אבל, זהו נושא רגיש, ואני עובד עבור הערוץ "דיסקברי", ואנו רוצים להראות את כל מה שאנו עושים בצורה נאמנה, ואנו בהחלט רוצים לעשות זאת תוך הפגנת כבוד רב לחיות. אז התקשרתי ל HUMANE SOCIETY (אגודה אמריקאית להגנה של בעלי חיים) ואני אומר להם "תראו, אני הולך לסרס כמה טלאים, האם אתם יכולים להסביר לי איך זה עובד?"

והם ענו, כאילו, "כן, זה די פשוט." הם משתמשים בגומייה - למעשה גומיית גומי, כמו זו רק קצת קטנה יותר. זו הייתה למעשה סביב חבילת הקלפים שקיבלתי אתמול, אבל היא משום מה מוכרת לי.

ואמרתי, "טוב, אז מהו ההליך בדיוק?"

והם אמרו, "מצמידים את הגומייה לזנב, בצורה מהודקת, ואז גומייה נוספת מוצמדת לשק האשכים, בצורה מהודקת. זרימת הדם מאטה לאיטה, ושבוע לאחר מכן החלקים המדוברים נופלים."

"מעולה! הבנתי!" אוקיי, אני מתקשר לאגודת צער בעלי חיים, כדי לוודא זאת - והם מאשרים את זה. התקשרתי גם עם PETA (עמותה אמריקאית המקדמת יחס אתי לבעלי חיים), סתם בשביל הכיף, והם לא אוהבים את זה אבל הם מאשרים זאת. אוקיי, אז בעצם זו הדרך שיש לעשות זאת.

אז ביום למחרת אני יוצא. אני מקבל סוס ואנו יוצאים להביא את הטלאים ואנו לוקחים אותם למכלאה שבנינו, ואנו מתחילים לעסוק בניהול משק חי.

מלני היא אשתו של אלברט. אלברט הוא הנוקד המדובר. מלני מרימה את הטלאים - שתי ידיים - יד אחת מחזיקה את הרגליים הימניות, וכנ"ל הרגליים השמאליות. הטלה עולה על העמוד, היא פותחת אותו. אוקיי, מעולה. אלברט נכנס, אני מצטרף לאלברט, הצוות סביבנו. אני תמיד מביט בהליך מבוצע פעם אחת, לפני שאני מנסה אותו. כמתמחה, אתם יודעים, כך עושים. אלברט רוכן כדי לשלוף מהכיס, אתם יודעים, גומייה שחורה אבל מה שיוצא במקומה הוא סכין. ואני, כאילו, סכין היא ממש לא גומייה, אתם יודעים. והוא ככה, פתח אותה בצורה שתפסה את השמש שבדיוק עלתה מעל להרי הרוקי, וזה היה מאד... זה היה... זה היה מאד מרשים.

ובתוך שתי שניות לערך, אלברט החזיק בסכין בין סחוס הזנב, ממש ליד עכוזו של הטלה, ומהר מאד, הזנב לא היה עוד, ונמצא לפתע בדלי שהחזקתי. שניה לאחר מכן עם אגודל גדול ואצבע מיובלת, הוא החזיק בשק האשכים, בחוזקה, והוא משך אותו לכיוונו, כך, והוא לקח את הסכין ומצמיד אותו בקצה עכשיו אתה חושב שאתה יודע מה עומד לבוא, מייקל... אבל אתה לא. אוקיי, הוא חותך אותו, זורק את הקצה מעבר לכתפו, ואז תופס את שק האשכים, מושך אותו כלפי מעלה, ואז הראש שלו נרכן כלפי מטה, חוסם את שדה הראיה שלי, אבל מה שאני שומע הוא מין צליל יניקה, ורעש שנשמע כמו בד סקוטש שנקרע מקיר דביק ואני ממש לא צוחק.

אפשר להקרין את הוידאו? לא... אני צוחק... אנחנו לא... (צחוק) חשבתי שיהיה הכי טוב לדבר באופן ציורי.

אז, עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי בצילומים של התוכנית, מעולם לא. אני אומר, "פסק זמן. עצרו." אתם ודאי מכירים את התוכנית, אנחנו מצלמים הכל בסצנה אחת, אנחנו לא קוטעים צילום. אין כתיבה, אין תסריט, אין שטויות. אנחנו לא משתטים, אנחנו לא עושים חזרות, אנחנו מצלמים מה שקורה!

ואני אומר, "עצרו. זה משוגע." (גם - ביצים) אני מתכוון... אתם יודעים... (צחוק) זה משוגע. אנחנו לא יכולים לעשות את זה.

ואלברט אומר, כאילו, "מה?"

ואני אומר, כאילו, "אני לא יודע מה קרה כרגע, אבל יש אשכים בדלי הזה וזו לא הדרך בה אנו עושים זאת."

והוא אומר, "ובכן, זוהי הדרך שאנחנו עושים זאת."

ואני אומר, "למה שתעשה זאת כך?" ולפני שאני אפילו נותן לו הזדמנות להסביר, אני אומר, "אני רוצה לעשות את זה בדרך הנכונה, עם גומיות הגומי."

והוא אומר, "בדרך של HUMANE SOCIETY?"

ואני אומר, "כן, כמו HUMANE SOCIETY. בוא נעשה משהו שלא גורם ליבב ולדמם... אנחנו משודרים בחמש יבשות, בנאדם. אנחנו משודרים פעמיים ביום בערוץ "דיסקברי"... אנחנו לא יכולים לעשות את זה."

והוא אומר, "אוקיי". הוא הולך לקופסה שלו, ומושך שקית עם גומיות גומי קטנות. מלני מרימה טלה נוסף, מציבה אותו על העמוד, הגומייה הולכת על הזנב, גומייה הולכת על שק האשכים. הטלה מורד לרצפה, הטלה לוקח שני צעדים ונופל, מתרומם, רועד קצת, לוקח עוד שני צעדים, שוב נופל. ואני, כאילו, זה לא סימן טוב לטלה הזה, בכלל. מתרומם, הולך לפינה, רועד, והוא נשכב על הרצפה, במצוקה ברורה לעין.

ואני מסתכל על הטלה ואני אומר, "אלברט, כמה זמן? מתי הוא יתרומם שוב?"

והוא אומר, כאילו, "יום."

ואני אומר, "יום! כמה זמן לוקח לאשכים ליפול?"

"שבוע."

בינתיים, הטלה שעבר את הניתוחון אתם יודעים, מקפץ סביבנו, הדימום פסק. והוא, אתם יודעים, מכרסם קצת עשב, משתובב. ובאותה שניה, אני פשוט נדהמתי עד כמה טעיתי, באותה שנייה. ונזכרתי עד כמה אני טועה לחלוטין, פרקים נרחבים מהזמן. (צחוק) ובמיוחד, נזכרתי עד כמה אני מחוסר מזל באותו היום כי עכשיו אני צריך לעשות מה שאלברט עשה, ויש בערך 100 טלאים במכלאה, ולפתע כל ההליך הזה מתחיל להידמות לסרט פורנו גרמני, ואני כאילו...

מלני מרימה טלה, מציבה אותו על העמוד, פותחת אותו. אלברט מושיט לי את הסכין. אני נכנס, הזנב יורד. אני נכנס, תופס את שק האשכים, הקצה יורד. אלברט מדריך אותי, "תדחוף אותו עד למעלה." אני עושה זאת. "תדחוף יותר למעלה." אני עושה זאת.

האשכים מתגלים, הם נראים כמו אגודלים, המושטים לכיוונך. והוא אומר, "תנשוך אותם. פשוט נשוך אותם." ואני שומע אותו, אני שומע את כל המילים. (צחוק) כאילו, איך -- איך הגעתי לפה? איך -- אתם יודעים -- אני מתכוון -- איך הגעתי לפה? (צחוק)

זהו אחד מאותם רגעים בהם המוח נכבה מעצמו ולפתע, אני עומד שם, בהרי הרוקי, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא הוא הגדרת טרגדיה על פי אריסטו. אתם יודעים, אריסטו אמר שטרגדיה היא הרגע שבה הגיבור נוכח, פנים מול פנים, לזהות האמיתית שלו. (צחוק)

ואני אומר, כאילו, "מה זאת המטפורה ההזויה הזאת? אני לא אוהב את מה שאני חושב כרגע." אני... אני לא מצליח להוציא את המחשבה הזאת מהראש, אני לא יכול להעלים את התמונה הזאת... מעיניי, אז עשיתי מה שהייתי חייב לעשות. רכנתי ותפסתי בהם בפי, לקחתי אותם כך, ומשכתי את הפרצוף שלי לאחור. ואני עומד שם עם שני אשכים על הסנטר. (צחוק) עכשיו אני -- אני לא מצליח להתנער מהמטפורה.

אוקיי, אני עדיין פואטי, באריסטו, ואני חושב -- משומקום התפרצו שני מושגים לראשי שלא שמעתי אותם מאז שהפרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטה הכניס אותם שם. והם "אנגנוריסיס" ו"פריפיטיה". "אנגנוריסיס" ו"פריפיטיה". "אנגנוריסיס" היא המילה היוונית לתגלית. באופן מילולי, המעבר מבורות להשכלה הוא "אנגנוריסיס", מה שהרשת שלנו עושה זה מה ש"עבודות מלוכלכות" הינו. ואני משופע ב"אנגנוריסיס"ים בכל יום. נהדר. המילה השניה, "פריפיטיה", זה הרגע בטרגדיות היווניות הגדולות, אתם יודעים -- יוריפידיס וסופקלס - הרגע שבו לאדיפוס יש את הרגע שלו כשהוא מגלה פתאום שהחתיכה שהוא שוכב איתה ועושה ילדים איתה זאת אמא שלו. אוקיי. זה פריפיטי או "פריפיטיה". והמטפורה הזאת בראשי - יש לי "אנגנוריסיס" ו"פריפיטיה" על הסנטר. (צחוק)

אני חייב להגיד לכם, זה ממש תכסיס אדיר. כשמתחילים לחפש "פריפיטיה" מוצאים אותה בכל מקום. אני מתכוון, ברוס וויליס בסרט "החוש השישי," נכון? מבלה את כל הסרט בניסיון לעזור לילד הקטן שרואה אנשים מתים. ואז, בום - הי, אני בעצמי מת - "פריפיטיה". אתם יודעים? זה הורס כשהקהל רואה את זה בדרך הנכונה ניאו, בסרט "מטריקס," אתם יודעים? אה, אני חי בתוכנת מחשב... זה מוזר.

התגליות האלו מביאות לתובנות. והיו לי כאלו, יותר מ-200 עבודות מלוכלכות, יש לי אותן כל הזמן, אבל ההיא... זאת הכניסה לי משהו לראש בדרך שפשוט לא הייתי מוכן לו. ואיך שאני עומד שם, מביט בטלה המבסוט שכרגע טמאתי אותו.... אבל הוא נראה בסדר. וכשהסתכלתי בדבר השני המסכן שעליו פעלתי בדרך הנכונה ופשוט נדהמתי וחשבתי אם טעיתי בזה... אם טעיתי בזה... ואם אני טועה לעיתים קרובות, באופן מילולי, על אלו תפיסות מוטעות פריפטיות אחרות אוכל להגיב?

כי, תראו, אינני אנתרופולוג חברתי אבל יש לי חבר שהוא כן. ודיברתי איתו. (צחוק) והוא אומר, "הי, מייק, אינני יודע אם המוח שלך מתעניין בעניינים כאלו או לא, אבל שמת לב שצילמת בכל מדינה ומדינה בארצות הברית? עבדת בכריה, עבדת בדיג, עבדת בפלדה, עבדת בכל תעשיה גדולה. עבדת שכם בשכם עם כל החבר'ה האלו שהפוליטיקאים שלנו נואשים להתקשר איתם כל ארבע שנים, נכון?

אני עדיין רואה את הילארי (קלינטון) מצטלמת עם כוסיות ויסקי על סנטרה, ליד העובדים בתעשיית הפלדה. אני מתכוון, אלו האנשים שאני עובד איתם יום יום. ואם יש לך משהו להגיד על דעותיהם, באופן כוללני, אולי זה הזמן לחשוב על זה. כי אתה יודע, בן אדם... ארבע שנים. אתה יודע, זה עובר בראשי, האשכים על סנטרי, מחשבות מקפצות הנה והנה. ואחרי אותו יום צילומים, תכנית "עבודות מלוכלכות" לא השתנה בהרבה, מבחינת מהי התוכנית עצמה, אבל היא השתנתה לגבי, באופן אישי.

ועכשיו, כשאני משוחח על התוכנית אני כבר לא רק מספר את הסיפור ששמעתם ועוד 190 כמוהו. אני מספר את הסיפור, אבל אני מתחיל לדבר על עוד כמה מהדברים האחרים שפשוט טעיתי לגביהם, כמה מהמוסכמות האחרות לגבי עבודה שעד עכשיו פשוט הנחתי שהם קדושים, והן אינן. אנשים עם עבודות מלוכלכות שמחים יותר ממה שחשבתם. כקבוצה, הם האנשים השמחים ביותר שאני מכיר. ואינני רוצה להתחיל לשרוק "לחפש את תגית הסתדרות העובדים" וכל השטויות האלו על עובדים שמחים. אני רק אומר לכם שאלו אנשים שקולים שעובדים בעבודות לא יתוארות. העובדים שאוספים בעלי חיים שנדרסו על הכבישים, שורקים לעצמם, אני נשבע. עשיתם את זה איתם. יש להם מין סימטריה מדהימה בחיים שלהם. ואני רואה את זה שוב ושוב.

אז התחלתי לחשוב, מה היה קורה אם היינו קוראים תגר על כמה מהפרות הקדושות האלו. לך עם התשוקה שלך -- אנחנו מדברים על זה כאן כבר 36 שעות. לך עם התשוקה שלך -- מה יכולה להיות הטעות בזה? אולי העצה הכי גרועה שאי פעם קיבלתי. (צחוק) אתם יודעים, לכו עם החולמות שלכם ותפשטו את הרגל, נכון? אני מתכוון, זה כל מה ששמעתי כשגדלתי. לא ידעתי מה לעשות בחיי, אבל אמרו לי שאם אלך עם התשוקה שלי, הכל יסתדר.

אני יכול לתת לכם 30 דוגמאות, כאן ועכשיו -- בוב קומבס, מגדל החזירים בלאס וגאס שאוסף את שאריות האוכל מבתי הקזינו ומאכיל אותן לחזירים שלו. למה? כי יש כל הרבה חלבון במה שאנחנו לא אוכלים החזירים שלו גדלים בקצב פי שניים מהרגיל, והוא מה זה, מגדל חזירים עשיר, והוא טוב לסביבה, והוא מבלה את ימיו בשרות המדהים הזה והוא מסריח כמו גיהנום, אבל השמיים יברכו אותו. הוא מתפרנס יפה. אתה שואל אותו, הלכת עם התשוקה שלך לכאן?" והוא יצחק עליך. הבן אדם הזה שווה... לאחרונה הציעו לו משהו כמו 60 מיליון דולר עבור החווה שלו והוא סרב, מחוץ ללאס וגאס. הוא לא הלך עם התשוקה שלו. הוא לקח צעד אחורה והסתכל לאן כל אחד הולך ואז הלך בכיוון השני... אתם יודעים. ואני שומע את הסיפור הזה שוב ושוב.

מט פרוינד הוא רפתן בניו כנען, קונטיקוט, שקם יום אחד וגילה שהזבל מהפרות שלו שווה יותר מהחלב שלהן, אם הוא יכול לנצל אותו ליצור עציצים אורגניים מתכלים. עכשיו, הוא מוכר אותם לרשת חנויות "וולמרט". הלך עם התשוקה שלו... הבן אדם... בחייכם.

אז התחלתי להתעניין בתשוקה. התחלתי להסתכל ביעילות מול אפקטיביות, כפי שטים דיבר לפני כן... יש כאן אבחנה מאוד גדולה. התחלתי להסתכל על עבודת צוות והחלטיות, ובעצם כל האמירות הנדושות המכונות הצלחתונים (פוסטרים של מוטיבציה) התלויים עם האמנות המוגזמת בחדרי ישיבות מסביב לעולם עכשיו. כל זה -- הכל התהפך.

בטיחות... בטיחות ראשונה זה.. אני חוזר ל- OSHA (מנהלת הבטיחות והבריאות התעסוקתית האמריקאית) ו- PETA ו- ארגון HUMANE SOCIETY. מה אם OSHA טעתה? אני מתכוון, זאת אפיקורסות, מה שאני הולך להגיד, אבל מה אם זה באמת בטיחות שלישית? נכון? (צחוק) לא, אני מתכוון ברצינות. מה שאני מתכוון להגיד הוא שאני מעריך את הבטיחות שלי בעבודות המטורפות האלו באותה מידה כמו האנשים שאני עובד איתם, אבל אלו שבאמת מצליחים, הם אינם אלו שמדברים על בטיחות ראשונה. הם יודעים שיש דברים אחרים שקודמים... העסק לבצע את העבודה קודמת, העסק של להצליח.

ולעולם לא אשכח...שם בים ברינג... הייתי בספינת סרטנים עם חבר'ה התופסים הקטלניים ביותר, שאיתם עבדתי בעונה הראשונה. היינו כ- 150 ק"מ מחופי רוסיה, גלי ים ענקיים, 15 מטר גובה, מים ירוקים שוטפים את חדר ההגה, כן? הסביבה המסוכנת ביותר שראיתי מימי, ואני עם איזה בחור, קושר את החביות לסיפון אז, אני 12 מטר מעל הסיפון, שזה כמו להסתכל למטה על הנעל, אתם יודעים, וזה עושה ככה באמצע האוקיינוס. מסוכן ללא מילים.

אני רץ למטה, נכנס לחדר ההגה ואני אומר, ברמה מסויימת של ספקנות, "רב חובל, OSHA."

והוא אומר, "OSHA? - אוקיינס (דומה לצליל OSHA)." והוא מצביע אי שם. (צחוק) אבל ברגע ההוא, מה שהוא אמר אחר כך לא ניתן לומר שוב ב-48 המדינות של ארצות הברית (לא כולל אלסקה והוואי). אי אפשר לחזור על זה בשום אולם יצור בבית חרושת או אתר בנייה. אבל הוא הסתכל אלי, ואמר, "בני - הוא בגילי, דרך אגב, והוא קורא לי בני, אני אוהב את זה -- הוא אומר, "בני, אני רב חובל אוניית סרטן. האחריות שלי איננה להביא אותך הביתה בחיים. באחריותי להביא אותך הביתה עשיר. (צחוק) אתה רוצה להגיע הביתה בחיים, זה עליך. ולהמשך אותו יום, בטיחות קודמת.

הייתי, כאילו.. אז, הרעיון שאנו מייצרים בצורה שקרית... מן תחושת שאננות כשכל מה שאנחנו עושים זה לדבר על האחריות של מישהו אחר כאילו שזה שלנו, וההיפך. בכל אופן, הרבה דברים. אני יכול לדבר לאורך על האבחנות הקטנות הרבות שעשינו והרשימה האין-סופית של דרכים שטעיתי לגביהם. אבל, בסופו של דבר, הענין הוא כך. גיבשתי תיאוריה, ואני הולך לשתף אתכם בה בשתי דקות ו-30 שניות שנותרו לי.

זה הולך ככה - הכרזנו מלחמה על עבודה, כחברה, כולנו. זאת מלחמת אזרחים. זאת מלחמה קרה, בעצם. לא התכוונו לעשות זאת, ולא שיחקנו עם השפם באיזשהו דרך מקיאוולית. אבל עשינו את זה. ונלחמנו בארבע חזיתות לפחות, בוודאי בהוליווד. הדרך שאנחנו מציגים אנשים עובדים בטלוויזיה, זה ראוי לצחוק. אם יש שרברב, הוא שוקל 150 קילו ויש לו חריץ בישבן, תודו. רואים אותו כל הזמן. ככה נראים שרברבים, נכון? אנחנו הופכים אותם לגיבורים, או שאנחנו הופכים אותם לבדיחות. זה מה שהטלוויזיה עושה. אנחנו משתדלים ב"עבודות מלוכלכות" לא לעשות את זה, וזאת הסיבה שאני עושה את העבודה, ואני לא מרמה.

אבל, הכרזנו מלחמה ברחוב מדיסון. אני מתכוון, כל כך הרבה פרסומות שיוצאות משם.. בדרך מסר, מה נאמר באמת? החיים שלך יהיו טובים יותר אם יכולת לעבוד קצת פחות, אם לא היית צריך לעבוד כל כך קשה, אם יכולת לחזור הביתה קצת יותר מוקדם, אם יכולת לצאת לפנסיה קצת יותר מוקדם, אם יכולת להעביר כרטיס בסוף המשמרת קצת יותר מוקדם, הכל שם, שוב שוב.

וושינגטון -- אינני יכול אפילו להתחיל לדבר על העסקאות והמדיניות שיש להם השפעה על המציאות בשורה התחתונה של משרות פנויות. כי אני באמת לא יודע. אני רק יודע שזאת חזית במלחמה הזאת.

ובדיוק כאן, חבר'ה, עמק הסיליקון אני מתכוון... לכמה אנשים יש אייפון עליהם עכשיו? לכמה אנשים יש את הבלקברי שלהם? אנחנו מרושתים, אנחנו מחוברים לא הייתי מציע לרגע שמשהו רע יצא מהמהפכה הטכנולוגית. בחיי, לא לקהל הזה. (צחוק) אבל אני כן הייתי מציע שחדשנות ללא חיקוי היא בזבוז זמן טוטלי. ואף אחד אינו חוגג חיקוי בדרך ש"עבודת מלוכלכות" יודעת שצריך להעשות. האייפון שלך, ללא האנשים האלו שמייצרים את אותו הממשק, אותו מעגל חשמלי, אותו לוח, שוב ושוב. כל זה... זה מה שעושה את זה אפשרי, במידה שווה... כמו הגאוניות שנכנס פנימה.

אז יש לנו ארגז כלים חדש, אתם יודעים. הכלים שלנו היום אינם נראים כמו אתים ומכושים. הם נראים כמו הדברים שאנחנו מסתובבים איתם. ואז האפקט הכללי של כל זה הוא ההורדה לשוליים של הרבה הרבה משרות. והבנתי - מאוחר מדי - אני מקווה שלא, כי אינני יודע אם אני יכול לעשות עוד 200 כאלו, אבל נעשה כמה שנוכל. ולי הדבר החשוב ביותר הוא לדעת ובאמת לפגוש פנים אל פנים עם העובדה שטעיתי בהרבה דברים, לא רק האשכים על הסנטר. טעיתי בהרבה דברים.

אז אנחנו חושבים - כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לעצמי - שהדבר הנכון לעשות הוא לדבר על מבצע יחסי ציבור לעבודה, עבודה פיזית, עבודה מיומנת. מישהו צריך להיות שם בחוץ מדבר על התועלות הנשכחות, אני מדבר על הדברים של סבא. הדברים שהרבה מאיתנו גדלנו עליהם אבל בדרך, אתם יודעים, איבדנו קצת.

(הנשיא) ברק רוצה ליצור שני מיליון וחצי משרות. התשתיות הן עניין גדול. למלחמה הזאת, שאני מניח מתקיימת, יש נפגעים כמו כל מלחמה אחרת. הנפגע הראשון הוא התשתיות. הירידה בהרשמות לבתי ספר מקצועיים היא השנייה. כל שנה, פחות חשמלאיים, פחות נגרים, פחות שרברבים, פחות רתכים, פחות מלחימים, פחות טכנאי משק חום. משרות התשתיות... שכולם מדברים על יצירתן הן לחבר'ה האלו. אלו שהיו בנסיגה, שוב ושוב. בינתיים, יש לנו שני טריליון דולרים, לכל הפחות, לפי האיגוד האמריקאי של מהנדסים, שעלינו להוציא כדי להשפיע, ולו במעט, בתשתיות שמדורג כרגע "כמעט נכשל".

אם הייתי מתמודד על תפקיד כלשהו, ואינני מתכוון לעשות כך, הייתי אומר פשוט שהמשרות שאנחנו מקווים למצוא והמשרות שאנחנו מקווים ליצור לא ישארו אם הן אינן משרות שאנשים רוצים. ואני יודע שמטרת הכנס הזה היא לחגוג דברים שהם קרובים אלינו ויקרים לנו, אבל אני גם יודע שנקי ומלוכלך אינם היפוכים. הם שני צדדים של אותו מטבע, בדיוק כמו חידוש וחיקוי, כמו סיכון ואחריות, כמו פריפטיאה ואנגנוריסיס, כמו הטלה המסכן הזה, שאני מקווה כבר אינו רועד, וכמו זמני שתם.

היה כיף לדבר איתכם עכשיו תחזרו לעבודה, בסדר? (מחיאת כפיים)