מיכיי צ'יקסנטמכיי על זרימה

גדלתי באירופה, ומלחמת העולם השניה תפסה אותי כאשר הייתי בגיל שבין 7 ל 10 שנים והבנתי עד כמה מעטים מהמבוגרים שהכרתי היו מסוגלים לעמוד בטרגדיות שהמלחמה הביאה עליהם כמה מעט מהם היו מסוגלים בכלל לדמות חיים נורמליים, מרוצים מלאי סיפוק ושמחה מרגע שעבודתם, ביתם ובטחונם נהרסו על ידי המלחמה אז התחלתי להתעניין בהבנה מה תרם לחיים שהיה שווה לחיות אותם. וניסיתי כילד, כבן עשרה, לקרוא פילוסופיה ולהיות מעורב באמנות ודת ובדרכים רבות אחרות שיכולתי לראות כתשובה אפשרית לשאלה הזאת ובסופו של דבר נפגשתי עם הפסיכולוגיה באקראי.

למעשה הייתי באתר סקי בשוויץ בלי שום כסף כדי לענג את עצמי, בגלל שהשלג נמס ולא היה לא היה לי כסף ללכת לסרט, אבל גיליתי שעל ה--- קראתי בעיתונים שמתוכננת להיות הרצאה על ידי מישהו במקום שראיתי שהוא במרכז ציריך. וזה היה אודות צלחות מעופפות מה שהוא עמד לדבר עליו. וחשבתי,טוב, כיוון שאינני יכול ללכת לסרטים לכל הפחות אלך בחינם להאזין לצלחות מעופפות. והאיש שדיבר באותה הרצאת ערב היה מאוד מענין וזה--בעצם במקום לדבר על אנשים ירוקים קטנים הוא דיבר על איך שנפשם של האירופאים חוותה טראומה בשל המלחמה ועכשיו הם משליכים צלחות מעופפות לתוך השמים, סוג של--- הוא דיבר על איך המנדלות של דת ההינדו העתיקה כאילו הושלכו אל תוך השמים כנסיון להשיב מחדש סוג מסוים של סדר אחרי הכאוס של המלחמה וזה היה נראה מאוד מענין בשבילי והתחלתי לקרוא את ספריו אחרי ההרצאה הזו וזה היה קארל יונג שעל שמו או עבודתו לא היה לי כל מושג

ואז באתי למדינה הזאת ללמוד פסיכולוגיה והתחלתי לנסות להבין את שורשי האושר. זוהי תוצאה טיפוסית שהרבה אנשים הציגו וישנן הרבה גירסאות על כך. אבל זה, למשל, מראה שכ - 30% של האנשים שנסקרו בארה"ב מאז 1956 אומרים שחייהם מאוד מאושרים. וזה לא השתנה כלל בעוד שההכנסה האישית, על סולם המותאם לגובה האינפלציה, יותר מהוכפל, כמעט שולש, בתקופה הזו. אבל אתם מוצאים בעצם את אותן התוצאות כלומר, שאחרי נקודה מסוימת התואמת פחות או יותר לאלף דולר בערך, מעל קו העוני המינימלי תוספות ברווחה חומרית אינן משפיעות על כמה אנשים שמחים. ולמעשה, אתם יכולים למצוא שהיעדר של משאבים בסיסים משאבים חומריים, תורמים לחוסר אושר. אך הגידול במשאבים החומריים לא מגביר את האושר

אז המחקר שלי התמקד יותר על--- אחרי שנמצאו הדברים הללו שאגב תואמים לנסיון האישי שלי, ניסיתי להבין עכשיו, איפה בחיי היומיום, בחוויה הנורמלית שלנו, אנו חשים באמת שמחים. וכדי להתחיל את זה--- המחקרים הללו לפני 40 שנה, התחלתי להתבונן באנשים יצירתיים קודם כל אמנים ומדענים וכיו"ב--בנסיון להבין מה גרם להם להרגיש שזה היה בעצם כדאי לבלות את חייהם בעשיית דברים שרבים מהם לא ציפו מהם לתהילה או למזל אך שהפכו את חייהם למשמעותיים וראויים.

זה היה אחד מהמלחינים המובילים של המוסיקה האמריקנית אז בשנות ה 70 והראיון היה באורך של 40 דפים אך המיקטע הזה הוא סיכום טוב מאוד של מה שהוא אמר במשך הראיון וזה מתאר איך הוא מרגיש כשההלחנה הולכת טוב והוא אומר, בתארו את זה כמצב אקסטטי

עכשיו, אקסטזה ביוונית משמעה פשוט לעמוד לצדו של דבר מה ואז זה הפך בעצם לאנלוגיה למצב מנטלי בו אתה חש שאינך עושה את הדברים היומיומיים השגרתיים שלך אז אקסטזה זה בעצם כניסה למציאות חלופית וזה מענין אם אתם חושבים על זה, איך כאשר אנו חושבים על התרבויות שאנחנו מתבוננים עליהן כפסגות של הישגי האנושות בן אם זו סין, יוון, תרבות ההינדו, או המאיה, או המצרים---מה שידוע לנו עליהם זה באמת אודות האקסטזות שלהם, לא אודות חיי היומיום שלהם. אנחנו יודעים על המקדשים שהם בנו, אז---מקום שאליו אנשים יכלו לבוא לחוות מציאות אחרת אנו יודעים אודות הקירקסים הארנות והתיאטראות אלה הם שרידי התרבויות והם המקומות שאליהם אנשים הלכו לחוות חיים בדרך יותר תמציתית ומסודרת.

עכשיו, האיש הזה לא צריך ללכת למקום כמו זה שזה גם כן---המקום הזה, הארנה הזו, שבנויה כמו אמפיתיאטרון יווני, היא גם כן מקום לאקסטזה. אנחנו משתתפים במציאות שהיא שונה מזו של חיי היומיום שאנו רגילים אליה. אבל האיש הזה איננו צריך ללכת לשם. הוא זקוק רק לחתיכת נייר בה יוכל לרשום סימנים קטנים וכאשר הוא עושה זאת הוא יכול לדמיין קולות שלא היו קימים לפני כן בתצורה הספציפית הזאת אז ברגע שהוא מגיע לנקודה הזו של התחלת היצירה--- כמו שג'ניפר עשתה באימפרוביזציה שלה-- מציאות חדשה, זהו רגע של אקסטזה. הוא נכנס לתוך אותה מציאות שונה. עכשיו, הוא אומר שזו חוויה כל כך אינטנסיבית שזה מרגיש כאילו הוא לא קיים כלל. וזה נשמע כמו הגזמה רומנטית. אך למעשה, מערכת העצבים שלנו איננה מסוגלת לעבד יותר מ 110 ביטים של מידע לשניה. וכדי לשמוע אותי ולהבין מה אני אומר אתם צריכים לעבד כ - 60 ביטים לשניה זו הסיבה שאינכם יכולים לשמוע יותר משני אנשים אינכם יכולים להבין יותר משני אנשים המדברים אליכם.

טוב, כאשר אתם באמת מעורבים בתהליך מרתק לחלוטין של יצירת דבר מה חדש, כמו שהאיש הזה עושה, לא נשאר לו עודף קשב לנטר את איך שהגוף שלו מרגיש, או בעיותיו בבית. הוא אינו מרגיש אפילו אם הוא רעב או עייף. הגוף שלו נעלם הזהות שלו נעלמת מהמודעות שלו. משום שאין לו די קשב, כמו שאין לאף אחד מאיתנו, לעשות משהו היטב, שדורש ריכוז רב ובאותו זמן לחוש שהוא קיים אז הקיום מושהה זמנית והוא אומר שנדמה שידו נעה מאליה עכשיו, אני יכול להתבונן על היד שלי במשך שבועיים ואני לא ארגיש שום תחושת התפעמות או קסם, משום שאינני מסוגל להלחין.

אז מה שזה אומר לנו כאן, אך בחלקים אחרים של הראיון, זה שזה בבירור אוטומטי, תהליך ספונטני שהוא מתאר יכול לקרות אך ורק למישהו שהוא מאומן ביותר ושפיתח טכניקה וזו הפכה לסוג של אמיתה בחקר היצירתיות שאינך יכול ליצור דבר בפחות מעשר שנים של הטמעת ידע טכני בשדה מסויים. בין אם זו מתימטיקה או מוסיקה--- זה לוקח את אורך הזמן עד שניתן להתחיל לשנות דבר מה באופן משופר יותר ממה שהיה שם קודם לכן. עכשיו, כאשר זה קורה הוא אומר שהמוסיקה פשוט זורמת מאליה. ובגלל כל האנשים הללו התחלתי לראיין--- זה היה ראיון שהוא בן למעלה מ 30 שנה-- כל כך הרבה אנשים תיארו זאת כזרימה ספונטנית שכיניתי את סוג החוויה הזו "חווית הזרימה" והיא מתרחשת במתחמים שונים

לדוגמא, משורר מתאר זאת בצורה הבאה זה על ידי סטודנט שלי שראיין כמה מהסופרים והמשוררים המובילים בארה"ב וזה מתאר את אותה תחושה חסרת מאמץ וספונטנית שאתם מקבלים כאשר אתם נכנסים לתוך המצב האקסטטי הזה. המשורר הזה מתאר את זה כפתיחת דלת שמרחפת גבוה בשמים תיאור דומה מאוד למה שאלברט איינשטין נתן לגבי איך שהוא דמיין את כוחות היחסיות כאשר הוא נאבק עם הנסיון להבין כיצד זה עבד. אבל זה קורה בפעילויות אחרות למשל, זוהי סטודנטית נוספת שלי, סוזן ג'קסון מאוסטרליה, שעשתה עבודה עם כמה מהאתלטים המובילים בעולם. ואתם רואים כאן בתיאור של מחליק אולימפי, אותו תיאור מהותי של הפנומנולוגיה של המצב הפנימי של האדם אתה לא חושב שזה קורה אוטומטית אם אתה מתמזג עם המוסיקה וכיו"ב

זה קורה גם כן, למעשה, בספר האחרון שכתבתי שנקרא "עסקים טובים" בו ראיינתי כמה מהמנכ"לים שהומלצו על ידי עמיתיהם כמאוד מצליחים מאוד אתיים ומאוד אחראים חברתית אתה רואה שאנשים אלה מגדירים הצלחה כמשהו שעוזר לאחרים ובו זמנית גורם לך להרגיש שמח כאשר אתה עובד בזה. וכמו כל המנכ"לים המצליחים והאחראים, נאמר אינך יכול שרק דבר אחד מכל הדברים הללו יהיה מוצלח אם אתה רוצה עבודה בעלת משמעות ועבודה מוצלחת. אניטה רודיק היא אחת מאותם מנכ"לים שאותם ראיינו היא המייסדת של בודי-שופ, הקוסמטיקה סוג של מלך הקוסמטיקה הטבעית. זה סוג של תשוקה שבאה מעשיית הדבר הטוב ביותר וחווית זרימה בזמן שאתה עובד.

זהו ציטוט קטן ומענין ממאסארו איבוקה שהתחיל בזמנו את סוני בלי כל כסף בלי מוצר---לא היה להם מוצר לא היה להם כלום, אבל היה להם רעיון והרעיון שהיה להם היה להקים מקום עבודה שבו מהנדסים יכולים לחוש את העונג של חדשנות טכנולוגית להיות מודעים לשליחות שלהם לחברה ולעבוד לחפץ ליבם. אינני יכול לתת דוגמא טובה מזו לאיך שזרימה נכנסת למקום העבודה.

עכשיו, כשאנו עורכים מחקרים יש לנו, עם עמיתים מרחבי העולם עשינו למעלה מ 8000 ראיונות עם אנשים - מנזירים דומיניקנים עד לנזירות עוורות, למטפסי ההימאלאיה לרועים בנאבחו שנהנים מעבודתם וללא קשר לתרבות ללא קשר לחינוך או מה שלא יהיה, ישנם 7 תנאים שנראה שישנם כאשר אדם נמצא בזרימה. יש את המיקוד הזה שברגע שהוא נעשה אינטנסיבי מוביל לתחושת אקסטזה, תחושת בהירות, אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה לעשות מרגע אחד למשנהו אתה מקבל משוב מיידי אתה יודע שמה שעליך לעשות הוא בר עשייה למרות שהוא קשה ותחושת הזמן נעלמת, אתה שוכח את עצמך אתה מרגיש חלק ממשהו גדול יותר. וברגע שהתנאים הללו מתקימים, מה שאתה עושה הופך לראוי לעשייה בפני עצמו.

במחקרים שלנו, אנחנו מייצגים את חיי היומיום של אנשים בתרשים הזה. ואנחנו יכולים למדוד זאת בדיוק רב, למעשה, מכיוון שאנו נותנים לאנשים איתוריות אלקטרוניות שמתריעות 10 פעמים ביום. וברגע שהן מתריעות אתה מספר על מה שאתה עושה, איך אתה מרגיש היכן אתה, על מה אתה חושב. ושני דברים שאנו מודדים הם מידת האתגר שאנשים חווים באותו הרגע ומידת המיומנות שהם מרגישים שיש להם באותו רגע. אז לגבי כל אדם אנחנו יכולים למצע ממוצע שזה מרכז הדיאגרמה שתהיה הרמה המשמעותית שלך של אתגר ומיומנות שתהיה שונה מזו של כל אחד אחר. אבל יש לך שם סוג של נקודת הגדרה שתהיה באמצע

אם נדע מהי אותה נקודת הגדרה נוכל לצפות מראש די בדיוק מתי תהיה בזרימה וזה יהיה כאשר האתגרים שלך יהיו מעל הממוצע ומיומנויות, גבוהות מעל הממוצע. ואתה עשוי לעשות דברים בדרך שונה מאנשים אחרים אך בשביל כל אחד תעלת הזרימה הזו, האזור הזה שם תהיה כאשר אתה תעשה מה שאתה באמת אוהב לעשות--- לנגן בפסנתר, קרוב לוודאי, להיות עם החבר הכי טוב שלך, אולי לעבוד אם העבודה היא זו שמספקת לך זרימה. ואז האזורים האחרים נעשים חיוביים פחות ופחות

עוררות עדין טובה כי אתה מאותגר ביותר שם המיומנויות שלך אינן גבוהות כפי שהיו צריכות להיות אבל אתה יכול לנוע לזרימה די בקלות על ידי פיתוח מעט יותר מיומנות אז, עוררות זה האזור שבו רוב האנשים לומדים ממנו, משום ששם הם נדחפים על מעבר לתחום הנוחות שלהם וזה להיכנס--- לחזור לזרימה--- אז הם מפתחים מיומנויות משופרות שליטה זה גם מקום טוב להיות בו משום ששם אתה מרגיש בנוח, אבל לא מאוד מרוגש. זה לא מאתגר מאוד, יותר. ואם אתה רוצה להיכנס לזרימה משליטה עליך להגביר את האתגרים אז אלו הם שני תחומים אידיאליים ומשלימים שמהם קל להיכנס לזרימה.

השילוב האחר של אתגר ומיומנות נעשה פרוגרסיבית לפחות אופטימלי. הרגעות היא בסדר---אתה עדין מרגיש בסדר. שיעמום מתחיל להיות יותר מרתיע ואפאטיה נעשית מאוד שלילית אינך חש שאתה עושה משהו. אינך משתמש במיומנויות שלך, אין אתגר. לרוע המזל, הרבה מהחוויות של האנשים זה באפאטיה התורם הבלעדי והמרכזי לחוויה הזו זה צפייה בטלויזיה, הדבר הבא זה להיות בשירותים, ישיבה. ואז, למרות שלפעמים צפייה בטלויזיה בערך 7 או 8 אחוזים מהזמן היא בזרימה אך זה רק כאשר אתה בוחר בתוכנית שאתה ממש רוצה לראות ואתה מקבל משוב מזה.

אז השאלה שאיתה אנו מנסים להתמודד ----ואני הרבה מעבר לזמן --- היא כיצד לשים יותר ויותר מחיי היומיום בתעלת הזרימה. וזהו סוג האתגר שאנו מנסים להבין. וכמה מכם באופן מובן מאליו יודעים איך לעשות זאת ספונטנית ללא כל עצה, אך לרוע המזל הרבה אנשים לא. וזהו המנדט שלנו, בדרך מסוימת, לעשות. טוב.

תודה לכם.

(מחיאות כפים)