מייקל שרמר: הדפוס מאחורי הונאה-עצמית

מאז הפעם האחרונה שלי כאן, ב 2006, גילינו שההתחממות העולמית עומדת להיות בעיה רצינית. אז כיסינו את זה בהרחבה במגזין "Skeptic". אנחנו בודקים כל מיני מחלוקות מדעיות וכאילו-מדעיות. אבל מתברר שאנחנו לא צריכים לדאוג לגבי כל זה כי העולם עומד לבוא לקיצו ב 2012.

ועוד עדכון: אם אתם זוכרים הצגתי בפניכם את "עוקב הקוואדרו". זה כמו מתקן לאיתור מים. זאת בסה"כ חתיכת פלסטיק חלולה עם אנטנה שמסתובבת. ואתה הולך איתה והיא מצביעה על דברים. למשל, אם אתה מחפש מריחואנה בארוניות של תלמידים, היא תצביע ישר על מישהו. אה, סליחה. (צחוק) זה שאני קיבלתי מיועד לאיתור כדורי גולף, במיוחד אם אתה במגרש גולף ואתה מחפש מתחת למספיק שיחים. טוב, אז תחת הקטגוריה "מה הנזק בשטויות כאלה?" המתקן ADE 651, נמכר לממשלת עירק ב $40,000 ליחידה. הוא בדיוק כמו המתקן הזה - חסר ערך לחלוטין, שאמור היה לפעול ע"י "משיכת יונים בכוח אלקטרו-סטטי מגנטי," או בתרגום לשפה יפה: "שטויות פסאודו-מדעיות" בהן אתה מחבר יחד אוסף מילים שנשמע טוב, מבלי לעשות מאום. במקרה הזה בנקודות של הסגת גבול, זה מאפשר לאנשים לעבור כי המתקן הקטן שלך אמר שהם בסדר, וזה בעצם גרם לאובדן חיים. אז ישנה סכנה בפסאודו-מדע, באמונה בדברים כגון אלה.

אז אני רוצה לדבר היום על אמונה. אני רוצה להאמין, וגם אתם רוצים להאמין. ולמעשה, אני חושב שהטענה שלי היא שאמונה היא המצב הטבעי. זוהי ברירת המחדל. אנו פשוט מאמינים. אנו מאמינים בכל מיני דברים. אמונה היא טבעית. חוסר אמונה, ספקנות, מדע, הם לא טבעיים. יותר קשה, פחות נוח שלא להאמין בדברים. אז כמו פוקס מולדר ב"תיקים באפלה," שרוצה להאמין בחייזרים, כך גם כולנו. והסיבה לכך היא שיש לנו מנוע אמונות במוח. ביסודו של דבר אנחנו פרימאטים שמחפשים דפוסים. אנחנו מחברים את הנקודות: A מחוברת ל B, B מחוברת ל C. ולפעמים A באמת מחוברת ל B. וזה נקרא לימוד קשרים.

אנו מוצאים דפוסים, עושים קישורים, גם אם זה הכלב של פבלוב שרואים כאן המקשר בין צליל הפעמון לבין המזון, ואז הוא מרייר למשמע הפעמון, או אם זה חולדה סקינריאנית, המקשרת בין ההתנהגות שלה לבין התגמול, ולכן חוזרת על ההתנהגות. למעשה, מה שסקינר גילה הוא שאם תכניסו יונה לתוך קופסא כזו, והיא תצטרך ללחוץ על אחד משני הכפתורים הללו, והיא תנסה להבין מהו הדפוס, ותתנו לה תגמול קטן בקופסא כאן. אם תתנו תגמולים רנדומליים כך שלא יהיה שום דפוס, הן יחשבו דפוס כלשהו. וכל מה שהן עשו לפני קבלת התגמול, הן יחזרו על אותו דפוס. לפעמים זה אפילו היה להסתובב פעמיים נגד כיוון השעון, פעם אחת עם כיוון השעון, ואז לנקר את הכפתור פעמיים. ולזה קוראים אמונה תפלה. וזה, אני חושש, תמיד יהיה עמנו.

אני קורא לתהליך הזה "דפוסיות," כלומר, הנטייה לאתר דפוסים בעלי משמעות בתוך רעש בעל משמעות או חסר משמעות. כאשר אנחנו מבצעים את התהליך הזה אנחנו שוגים בשני סוגי שגיאות. שגיאה מסוג I, או חיובי שגוי (אזעקת שווא) היא כשמאמינים שדפוס הוא אמיתי כשבעצם הוא לא. שגיאה מסוג II היא שלילי שגוי (פספוס) שגיאה מסוג II היא כשאתה לא מאמין שדפוס הוא אמיתי, כאשר הוא באמת אמיתי. אז בואו נעשה ניסוי מחשבתי. את הומינידית החיה לפני 3 מיליון שנים צועדת בערבות אפריקה. קוראים לך לוסי, בסדר? ואת שומעת רשרוש בדשא. האם זה טורף מסוכן, או שזו רק הרוח? יתכן שההחלטה הבאה שלך היא החשובה ביותר בחייך. ובכן, אם תחשבי שהרשרוש בדשא הוא טורף מסוכן ומתברר שזאת רק הרוח, עשית טעות חשיבתית, טעות מסוג I של אזעקת שווא. אבל לא קרה כלום. את פשוט הולכת משם. את יותר זהירה. את יותר עירנית. מצד שני, אם חשבת שזאת רק הרוח, ומתברר שזה טורף מסוכן, נטרפת. הרגע זכית בפרס דארווין. הוצאת מתוך המאגר הגנטי.

עכשיו הבעיה היא שדפוסיות תתרחש בכל מצב בו המחיר בטעות מסוג I קטנה מזה של טעות מסוג II. זאת דרך אגב המשוואה היחידה בהרצאה שלי. יש לנו בעיה בזיהוי דפוסים והיא שקשה מאוד להעריך את ההבדל בין טעות מסוג I לטעות מסוג II, במיוחד במצבים מידיים של חיים או מוות. ולכן ברירת המחדל היא "האמיני שכל הדפוסים הם אמיתיים." "כל הרשרושים בדשא הם טורפים מסוכנים ולא רק הרוח." ולכן אני חושב שנבררנו... היתה ברירה טבעית לנטייה שלנו להאמין, לתהליכים מוחיים המחפשים דפוסים, לכך שתמיד נמצא דפוסים משמעותיים ולהחדיר אליהם ישויות טורפות או בעלות כוונה, אבל אני אחזור לזה אח"כ.

אז לדוגמא, מה אתם רואים כאן? זה ראש של סוס, זה נכון. זה נראה כמו סוס. זה חייב להיות סוס. זה דפוס. והאם זה באמת סוס? או שאולי זה יותר דומה לצפרדע? תראו, מנגנון איתור הדפוסים שלנו, שנמצא כנראה ב anterior cingulate cortex זה מנגנון הזיהוי הקטן שלנו כאן - ניתן לרמייה בקלות, וזאת הבעיה. לדוגמא, מה אתם רואים כאן? כמובן, זאת פרה. ברגע שאני מכין את המוח - זה נקרא הטרמה קוגניטיבית - ברגע שאני מכין את המוח לראות את זה, זה קופץ חזרה גם בלי הדפוס שכפיתי עליו. ומה אתם רואים כאן? יש אנשים שרואים כאן כלב דלמטי. נכון, הנה הוא. והנה ההטרמה. אז אם אני חוזר אחורה ללא ההטרמה, המוח שלכם כבר ראה את המודל אז אתם יכולים לראותו שוב. מה אתם רואים כאן? כוכב שבתאי. נכון, זה טוב. ומה כאן? תצעקו כל מה שאתם רואים. זה קהל טוב, כריס. כי אין כאן כלום. טוב, לכאורה אין כאן כלום.

זה מחקר שנערך ע"י ג'ניפר ויטסון באוניברסיטת אוסטין בטקסס על סביבה משותפת ועל השאלה אם חוסר ודאות וחוסר שליטה גורמים לאנשים לראות דפוסים אשלייתיים. כלומר, כמעט כולם רואים את כוכב שבתאי. אם מכניסים אנשים למצב של חוסר שליטה עולה הסיכוי שהם יראו משהו בזה, שהוא לכאורה חסר דפוס. במילים אחרות, הנטייה לאתר דפוסים כאלה עולה במצבים של חוסר שליטה. למשל, שחקני בייסבול ידועים לשמצה בכך שהם מחזיקים באמונות תפלות כשהם עולים להכות בכדור, אבל לא כ"כ כשהם בשדה בהגנה. זה משום שאחוזי ההצלחה בשדה הם בין 90 עד 95 אחוזים. ואילו המכים הכי טובים נכשלים 7 פעמים מתוך 10. אז האמונות התפלות שלהם, הדפוסיות שלהם, מקושרות לתחושות של חוסר שליטה וכן הלאה.

מה אתם רואים בשדה הזה כאן? מישהו רואה כאן משהו? למעשה יש כאן משהו, אבל באיכות ירודה. בזמן שאתם חושבים על זה, זהו מחקר שנעשה ע"י סוזן בלקמור, פסיכולוגית מאנגליה, שהראתה לאנשים את הדימוי הירוד הזה ואז בדקה את המתאם עם הציונים שלהם במבחן על-חושי, עד כמה הם מאמינים בעל-טבעי, מלאכים וכדומה. ואלה שקיבלו ציון גבוה במבחן העל-חושי, נטו לא רק לראות יותר דפוסים בדימויים הירודים, אלא גם דפוסים שגויים. הנה מה שמראים לאותם נבדקים. איכות הדג ירודה ב 20%, 50% והנה מה שהראיתי לכם קודם, 70%.

ניסוי דומה נעשה ע"י פסיכולוג שוויצרי אחר בשם פיטר ברוגר, שמצא שיותר דפוסים בעלי משמעות נתפסו באונה הימנית במוח, דרך שדה הראייה השמאלי, לעומת האונה השמאלית. אז אם תראו לנבדקים את הדימויים כך שהם יגיעו אל האונה הימנית במקום לשמאלית, עולה הסיכוי שהם יראו דפוסים, יחסית לתצוגה לאונה השמאלית. נראה שבאונה הימנית מתרחשת חלק ניכר מהדפוסיות הזו. אז מה שאנחנו מנסים לעשות זה לקדוח לתוך המוח כדי לראות היכן כל זה מתרחש.

ברוגר ושותפתו קריסטין מור נתנו לנבדקים L-DOPA. L-DOPA היא תרופה שכידוע ניתנת לחולי פרקינסון, והיא קשורה לעלייה בדופמין. L-DOPA מגבירה דופמין. והגברת הדופמין גרמה לנבדקים לראות יותר דפוסים מאשר אלה שלא קיבלו את הדופמין. אז נראה שדופמין הוא החומר הקשור לדפוסיות. למעשה סמים נוירולפטיים שאמורים למנוע התנהגות פסיכוטית כמו פרנויה, מחשבות שווא והזיות, אלה הם דפוסיויות. אלה דפוסים לא נכונים, שקריים. אלה טעויות מסוג I. ואם תתנו להם תרופות שנוגדות דופמין (אנטגוניסטים) הם ייעלמו. כלומר, אתם תקטינו את כמות הדופמין, והנטייה שלהם לראות דפוסים כאלה תקטן. מצד שני אמפטימינים כמו קוקאין הם אגוניסטים של דופמין. הם מגבירים את כמות הדופמין. אז עולים הסיכויים שתרגישו תחושת אופוריה, יצירתיות, ותמצאו יותר דפוסים.

למעשה, לאחרונה ראיתי את רובין וויליאמס מספר איך הוא חשב שהוא הרבה יותר מצחיק כשהוא היה על קוקאין, כשהוא היה מכור, מאשר עכשיו. אז אולי דופמין קשור להגברת יצירתיות. אני חושב שדופמין משנה את היחס בין אות לרעש. כלומר, עד כמה אנחנו מדוייקים באיתור דפוסים. אם הוא נמוך מדי, אתם בסיכון ליותר מדי טעויות מסוג II. אתם מפספסים את הדפוסים האמיתיים. אתם לא רוצים להיות ספקניים מדי. אם אתם יותר מדי ספקניים, אתם תפספסו רעיונות ממש מעניינים וטובים. במידה הנכונה אתם תהיו יצירתיים ועדיין לא ימכרו לכם לוקשים. גבוה מדי ואולי תראו דפוסים בכל מקום. בכל פעם שמישהו מסתכל עליכם, אתם תחשבו שהוא נועץ בכם עיניים. אתם תחשבו שאנשים מדברים עליכם. ואם תרחיקו לכת, זה כבר נקרא טירוף. זאת ההבחנה אולי שניתן לעשות בין שני זוכי פרס נובל, ריצ'רד פיינמן וג'ון נאש. האחד רואה אולי בדיוק את מספר הדפוסים הנכון על מנת לזכות בפרס נובל. השני גם, אבל אולי יותר מדי דפוסים. ואז אנחנו קוראים לזה סכיזופרניה.

אז היחס בין האות לרעש מעמיד בפנינו בעיה בזיהוי דפוסים. וכמובן כולכם יודעים בדיוק מה זה, נכון. ומה הדפוס שאתם רואים כאן? שוב, אני מעמיד במבחן את ה anterior cingulate cortex שלכם, ובכך גורם לכם לאתר דפוסים סותרים. אתם יודעים, כמובן, שאלה נעלי ויה אונו. אלה סנדלים. רגליים די סקסיות, אני חייב לומר. אולי עברו פוטושופ. וכמובן, דמויות דו-משמעיות שנראה כאילו קופצות הלוך ושוב. מתברר שהנושאים שמעסיקים אותכם משפיעים על מה שאתם נוטים לראות. ואתם רואים כאן את המנורה, אני יודע. בגלל שהאורות דולקים כאן. כמובן, הודות לתנועה הסביבתית כולנו רגישים למצוקת היונקים הימיים. ולכן מה שאתם רואים בציור הדו משמעי הזה הוא כמובן דולפינים, נכון. אתם רואים דולפין כאן. וכאן יש דולפין. וכאן יש דולפין. זה זנב של דולפין כאן, בחורים.

(צחוק)

אם ניתן לכם מידע סותר שוב, ה ACC במוח יופעל במהירות-על. אם תסתכלו למטה, זה בסדר. אם תסתכלו למעלה תקבלו מידע סותר. ואז אנחנו חייבים להפוך את הדימוי כדי שתוכלו לראות שעבדנו עליכם. אשליית הארגז הבלתי-אפשרי. קל לעבוד על המוח בשני מימדים. אז תגידו "באמת שרמר, כל אחד יכול לעשות את זה בספר מבוא לפסיכולוגיה עם אשליה כזו." אז הנה האשליה התלת-מימדית הנהדרת של ג'רי אנדרוס המנוח - "ארגז בלתי אפשרי," ובה ג'רי עומד בתוך הארגז הבלתי אפשרי. והוא היה נחמד ופרסם את זה וגילה לנו איך זה עובד. כמובן שהזוית של המצלמה היא העיקר. הצלם עומד כאן. והלוח הזה נראה חופף עם זה וזה וזה וזה וכן הלאה. אבל אפילו כשאני מסיר את זה, האשליה כל כך חזקה בגלל הדרך בה המוח מחווט לאתר דפוסים שכאלה.

הנה אשליה חדשה יחסית שמטעה אותנו בשל הדפוסים הסותרים כשמשווים את הזוית הזאת עם הזוית הזאת. למעשה, אלה שתי תמונות זהות צמודות. אז מה שאתם עושים זה משווים את הזויות הזו במקום לזו, לזו. וכך המוח שלכם מולך שולל. שוב המנגנונים לאיתור דפוסים מוטעים.

קל לראות פנים כי נבררה אצלנו תוכנה לזיהוי פנים באונות הטמפורליות (צדיות) שלנו. הנה כמה פנים בצד הסלע. אני אפילו לא בטוח אם זה - יכול להיות שזה עבר פוטושופ. אבל על כל פנים, זאת אותה הנקודה. עכשיו, איזה מבט כאן נראה לכם יוצא דופן? בתגובה מהירה, מי יוצא דופן? זה שמשמאל. אוקיי, אני אסובב אותו כך שהוא יהיה מימין. ואתם צודקים. אשליה מפורסמת יחסית נעשתה לראשונה על מרגרט ת'אצ'ר. עכישו, הם מחליפים את הפוליטיקאים כל פעם. אז למה זה קורה? ובכן, אנחנו יודעים בדיוק היכן זה מתרחש, באונה הטמפורלית, מעל לאוזן שלכם כאן. במבנה קטן הנקרא פיתול דמוי-כישור (fusiform gyrus). ויש שני סוגי תאים שעושים זאת, שמקודדים תווי פנים באופן גלובאלי, או באופן ספציפי. אלה תאים גדולים ומהירי תגובה, תחילה מסתכלים על הפנים הכלליים. כך אתם מזהים מיידית את אובמה. ואז אתם שמים לב למשהו מעט מוזר בקשר לעיניים ולפה. במיוחד כשהם הפוכים, אתם מפעילים את התוכנה הכללית לזיהוי פנים.

עכשיו בניסוי המחשבתי מקודם אמרתי שאת הומינידית הצועדת בערבות אפריקה. האם זאת רק הרוח או טורף מסוכן? מה ההבדל ביניהם? ובכן, הרוח אינה חיה, הטורף, המסוכן הוא סוכן בעל כוונה. ואני קורא לתהליך הזה סוכניות הנטייה להכניס לדפוסים משמעות, כוונה וסוכני פעולה, לעיתים ישויות בלתי נראות. זה רעיון שקיבלתי מחבר TED כאן, דן דנט, שדיבר על נקיטת עמדה בעלת כוונה.

אז זה לדעתי מסביר הרבה דברים שונים, נשמות, רוחות, אלוהויות, שדים, מלאכים, חייזרים, בריאתנים, קונספירטורים ממשלתיים, וכל סוג של סוכנים בלתי נראים בעלי כוח וכוונה, שמאמינים שהם רודפים את עולמנו ושולטים בחיינו. אני חושב שזה הבסיס לאנימיזם פוליתאיזם ומונותאיזם. זאת האמונה שחייזרים הם בדרך כלשהי מתקדמים יותר מאיתנו, מוסריים יותר מאיתנו, והנרטיבים הם תמיד שהם באים הנה מהשמים כדי להציל אותנו. המתכנן האינטליגנטי מתואר תמיד כישות מוסרית סופר-אינטליגנטית היורדת אל העולם כדי לתכנן את החיים. אפילו הרעיון שהממשל יכול להציל אותנו. זאת אינה המגמה העתידית אבל אני חושב שזה סוג של סוכניות, שמישהו נעלה שם למעלה, גדול ורב עוצמה, יבוא להציל אותנו.

ואני חושב שזה גם הבסיס לתיאוריות קונספירציה. מישהו שם מתחבא ומושך בחוטים, אם זה האילומינטי או הבילדרברגרים. אבל זו בעיה של זיהוי דפוסים, נכון? ישנם דפוסים אמיתיים וישנם כאלה שלא. האם קנדי נרצח ע"י קונספירציה או ע"י מתנקש בודד? אם הולכים לשם - יש שם אנשים בכל יום - למשל כשאני הייתי שם, הנה - מראים לי היכן היו כל הצלפים. החביב עלי זה שהוא היה בתוך פיר והוא קפץ החוצה ברגע האחרון וירה. אבל כמובן, לינקולן נרצח בשל קונספירציה. אז אי אפשר לדחות באופן גורף את כל הדפוסים האלה. כי בואו נודה באמת, חלק מהדפוסים הוא אמיתי. חלק מהקונספירציות הן אכן נכונות. מסביר הרבה, אולי.

ולארועי 9 בספטמבר יש תיאוריית קונספירציה. הקדשנו לכך גליון שלם. 19 חברי אל קעידה זוממים להטיס מטוסים לתוך מבנים זאת קונספירציה. אבל זה לא מה שחושבים אנשי "האמת על 9/11." הם חושבים שזה היה מבצע פנימי של ממשל בוש. ובכן, זאת כבר הרצאה אחרת. אבל אתם יודעים איך אנחנו יודעים ש 9/11 לא תוזמר ע"י ממשל בוש? כי זה הצליח.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אז אנחנו דואליסטים מבטן ומלידה. תהליך הסוכניות שלנו נובע מהעובדה שאנחנו יכולים להנות מסרטים כמו אלה. כי אנחנו יכולים לדמיין, במהות, המשכיות. אנחנו יודעים שאם מגרים את האונה הטמפורלית, ניתן ליצור חויות חוץ גופיות, חויות קרובות למוות, שאפשר להרגיש רק באמצעות נגיעה של אלקטרודה באונה הטמפורלית שם. או שאפשר לעשות זאת ע"י אובדן הכרה, ע"י האצה בתוך צנטריפוגה. מגיעים למצב של היפוקסיה, או חמצן נמוך. ואז המוח חש חוויה חוץ גופית. אפשר להשתמש - ואני ניסיתי את זה - בקסדת האלוהים של מייקל פרסינגר, שמפגיזה את האונות הטמפורליות שלכם בגלים אלקטרומגנטיים. ואתם חשים מעין חוויה חוץ גופית.

אז אני אסיים כאן עם סרטון קצר שמחבר את כל זה יחד. זה רק דקה וחצי. זה קושר את כל זה לעוצמה של ציפייה ואמונה. אפשר להקרין.

קריין: זהו המקום אותו הם בחרו עבור האודישנים המזוייפים לפרסומת לשפתון.

אשה: אנחנו מקווים להשתמש בחלק מזה לפרסומת לאומית, טוב. וזה מבחן של כמה שפתונים שיש לנו כאן. ואלה הדוגמנים שיסייעו לנו, רוג'ר ומאט. ויש לנו את השפתון שלנו, ואת המוצר המוביל בשוק. האם אכפת לכן לנשק את הדוגמנים שלנו כדי לבחון אותם?

בחורה: "לא."

"לא אכפת לך?" "לא" "זה נראה לך בסדר?"

"זה יהיה בסדר." "אוקיי."

"אז זה מבחן עיוור. אני עומדת לבקש ממך לכסות את עיניך. אוקיי, את יכולה לראות משהו?" "לא." "תורידי את זה קצת כדי שלא תראי למטה." "אוקיי."

"את לא רואה כלום, נכון?"

"נכון." "אוקיי.

עכשיו, מה שאני עומדת לבחון זה איך השפתון מגן על שפתיך, המרקם, כן? ואולי גם אם את מבחינה בטעם כלשהו."

"אוקיי." "האם עברת מבחן נישוק בעבר?"

"לא."

"בואי לכאן. אוקיי, אני רוצה שתכיני את השפתיים. תתכונני ותישעני מעט קדימה, אוקיי."

(מוזיקה)

(צחוק)

(צחוק)

"אוקיי. ג'ניפר - איך זה היה?"

"טוב."

(צחוק)

"אלוהים אדירים."

(צחוק)

מייקל שרמר: תודה רבה. תודה. תודה.