מייקל פולן מציג את נקודת המבט של הצמח

זהו רעיון פשוט על הטבע ואני רוצה להגיד מילה על הטבע מכיוון שלא דיברנו עליו כל כך הרבה במהלך הימים האחרונים. אני רוצה להגיד מילה בשביל האדמה והדבורים והצמחים והחיות. ולספר לכם על כלי, כלי מאוד פשוט שמצאתי. על אף שאין בו הרבה מעבר לסוג של תיקון סופרים - זוהי לא טכנולוגיה - יש בו עוצמה, אני חושב, שיכולה לשנות את מערכת היחסים שלנו עם העולם הטבעי ועם המינים האחרים שעליהם אנו מסתמכים. והכלי הזה הוא, בפשטות, כפי שהציע כריס, להסתכל על עצמנו ועל העולם מנקודת המבט של הצמח או של החיה. זה לא רעיון שלי, אנשים אחרים עלו על זה, אבל אני ניסיתי לקחת את זה למקומות חדשים.

בואו אספר לכם איפה קיבלתי אותו. כמו הרבה רעיונות שלי, כמו הרבה כלים בהם אני משתמש מצאתי את זה בגינה. אני גנן מאוד מסור. והיה יום אחד לפני שבע שנים בערך, שתלתי תפוחי אדמה. זה היה השבוע הראשון של מאי. זה היה בניו אינגלנד, כשהפריחה ממש רוטטת על עצי התפוחים. יש רק עננים לבנים למעלה. אני הייתי שם, שותל את החתיכות שלי, חותך תפוחי אדמה ושותל אותם. והדבורים עבדו על העץ הזה. דבורים גדולות, פשוט גורמות לדבר הזה לרעוד,

ואחד הדברים שאני ממש אוהב בגננות הוא שהיא לא גוזלת את כל הריכוז שלך אתה לא ממש יכול להיפצע. זה לא כמו עבודה עם עץ ואתה יכול... יש לך שפע של סוג של מרחב מחשבתי להעלות השערות. והשאלה ששאלתי את עצמי אותו אחה"צ בגינה כשאני עובד לצד הדבורים הייתה: מה יש לי ולדבורה הזו במשותף? באיזה אופן היה התפקיד שלנו בגינה הזו דומה ושונה? והבנתי שלמעשה יש לנו לא מעט במשותף. שנינו הפצנו את הגנים של מין מסוים ולא אחר. ושנינו, ככל הנראה, אם אני יכול לדמיין את נקודת המבט של הדבורה, חשבנו שאנחנו קובעים את הכללים. .אני החלטתי איזה סוג של תפוח אדמה אני רוצה לשתול בחרתי ב"יוקון זהוב" או "סנפיר צהוב" או מה שזה לא היה ואני זימנתי את הגנים האלה מקטלוג זרעים מהצד השני של המדינה, הבאתי את זה, ושתלתי את זה. והדבורה הזו, ללא ספק, הניחה שהיא החליטה: אני הולכת לעץ התפוח הזה, אני הולכת לפריחה הזו, אני הולכת לקחת את הצוף וללכת.

יש לנו דקדוק שמרמז שזה מי שאנחנו, שאנחנו ישויות ריבוניות בטבע, הדבורה וגם אני. אני שותל את תפוחי האדמה, אני מעשב את הגינה, אני מביית את המין. אך באותו יום זה הכה בי - מה אם הדקדוק הזה הוא לא יותר מקונסטרוקט ספרותי שמשרת את עצמו? כי, כמובן, הדבורה חושבת שהיא שולטת בעניינים. ו... אבל אנחנו יודעים שהיא לא. אנחנו יודעים שמה שקורה בין הדבורה לפרח הזה הוא שהפרח הזה הפעיל מניפולציה מתוחכמת על הדבורה. וכשאני אומר מניפולציה, אני מדבר על זה במובן הדרוויניסטי, נכון? אני מתכוון שהוא פיתח אוסף תכונות מאוד מסוים - צבע, ניחוח, טעם, דפוס - שפיתה את הדבורה להיכנס פנימה, ושיטה בדבורה בחוכמה לקחת את הצוף ולאסוף מעט אבקה על רגליה, וללכת לפריחה הבאה. הדבורה לא קובעת את הכללים. והבנתי אז, שגם אני לא.

התפוח אדמה הזה פיתה אותי, ולא אחר, לשתול אותו, להפיץ את הגנים שלו, לתת לו קצת יותר שטח מחייה ואז קיבלתי את הרעיון, שהיה, איך זה יהיה, מה יקרה אם נתבונן בעצמנו מנקודת המבט הזו של מינים אחרים שמפעילים אותנו? ואז חקלאות נראתה לי פתאום לא כהמצאה, לא כטכנולוגיה אנושית, אלא כהתפתחות אבולוציונית משותפת שבה קבוצה של מינים מאוד נבונים, בעיקר עשבים אכילים, ניצלה אותנו, הבינה איך לגרום לנו למעשה לברא את העולם מיערות, המתחרים של העשבים, כן? ופתאום הכול נראה שונה. ופתאום לכסח את הדשא באותו יום נהפך לחוויה שונה לחלוטין.

תמיד חשבתי, ולמעשה, כתבתי זאת בספר הראשון שלי. זה היה ספר על גננות. שמדשאות הן טבע תחת מגף התרבות. שהן נופים טוטליטאריים. וכאשר אנחנו מכסחים אותם, אנחנו מדכאים באופן אכזרי את המין. ולעולם לא נותנים לו להזריע, למות, או לקיים יחסי מין. וזה מה שהייתה המדשאה. אבל אז הבנתי: "לא, זה בדיוק מה שהעשבים רוצים שנעשה. ,אני פתי. אני פתי של המדשאה, שמטרתה בחיים היא לגבור על העצים איתם היא מתחרה על אור שמש". וכך, כשהיא גורמת לנו לכסח את הדשא, אנחנו מונעים מהעצים לחזור, דבר שקורה מאוד, מאוד מהר בניו-אינגלנד.

אז התחלתי להסתכל על הדברים בצורה הזו, וכתבתי ספר שלם על זה שנקרא "בוטניקת התשוקה". והבנתי שבאותו אופן בו ניתן להסתכל על פרח ולהסיק כל מיני דברים מעניינים לגבי הטעם והתשוקות של דבורים, שהן אוהבות מתיקות, והן אוהבות את הצבע הזה ולא את הצבע ההוא, והן אוהבות סימטריה. מה נוכל לגלות על עצמנו אם נעשה את אותו הדבר? מה יש לסוג מסוים של תפוח אדמה או לסוג מסוים של סם, שהוא הכלאה של קנאביס מזן סאטיבה ואינדיקה, להגיד עלינו? ושזה... האם אין זו דרך מעניינת להסתכל על העולם?

ועכשיו, המבחן של כל רעיון -- אמרתי שזו מעין מטאפורה -- הוא מה זה נותן לנו? וכשמדברים על הטבע, שהוא למעשה הנושא שלי כסופר, האם זה עומד במבחן של אלדו ליאופולד? שהוא, האם זה הופך אותנו לאזרחים טובים יותר של הקהילה הביוטית? האם זה מביא אותנו לעשות דברים שתומכים ומשמרים את הביוטה? במקום כאלה שהורסים אותה? ואני טוען שהרעיון הזה עושה זאת. אז תנו לי לסקור מה מרוויחים כשמסתכלים על העולם באופן הזה. מלבד, אתם יודעים, תובנות משעשעות על התשוקה האנושית.

כעניין אינטלקטואלי, הסתכלות על העולם מנקודת מבטם של מינים אחרים עוזרת לנו להתמודד עם העיוות המוזר הזה, שהוא, וזה בתחום של היסטוריה אינטלקטואלית, שהוא שיש לנו את המהפכה הדארוויניסטית הזו מלפני 150 שנה, בררר... "מיני-מי" יש לנו את המהפכה האינטלקטואלית, הדארוויניסטית הזו שבה, הודות לדארווין, הבנו שאנחנו רק מין אחד מיני רבים. האבולוציה פועלת עלינו באותו אופן שבו היא פועלת על כל השאר. מפעילים אותנו באותה מידה שאנו פועלים. אנחנו ממש חלק מרקמת החיים. אבל הדבר המוזר הוא, שאנחנו לא הפנמנו את הלקח הזה 150 שנה מאוחר יותר. אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין בזה. אנחנו עדיין קרטזיאנים - ילדיו של דקארט, שמאמינים שסובייקטיביות, תודעה, מבדילים אותנו. שהעולם מובדל בין סובייקטים ואובייקטים. שהטבע נמצא בצד אחד והתרבות בצד השני. ברגע שמתחילים לראות דברים מנקודת מבטם של הצמח או החיה, מבינים שזהו תיקון הסופרים האמיתי. והוא - שהטבע מנוגד לתרבות. הרעיון שתודעה היא הכול. וזה דבר נוסף מאוד חשוב שהוא עושה.

הסתכלות על העולם מנקודת מבטם של מינים אחרים היא תרופה למחלה האנושית של חשיבות-עצמית. פתאום מבינים שתודעה, שאנחנו מוקירים ומעריכים, ואתם יודעים, מחשיבים לכתר של - לנזר הבריאה, תודעה אנושית היא בסה"כ עוד אוסף של כלים שעוזרים להסתדר בעולם. וזה די טבעי שאנחנו נחשוב שהיא הכלי הטוב ביותר. אבל, אתם יודעים, יש קומיקאי שאמר: "מי אומר לי שהתודעה היא כל כך טובה וחשובה? ובכן, התודעה." ,אז כשמסתכלים על הצמחים, מבינים שיש גם כלים אחרים, והם לא פחות מעניינים.

אתן לכם שתי דוגמאות, גם כן מהגינה. שעועית לימה. אתם יודעים מה שעועית לימה עושה כשהיא מותקפת ע"י אקריות אדומות? היא משחררת את הכימיקל הנדיף הזה שמתפשט לו בעולם ומזמן זן אחר של אקריות שבא ותוקף את האקרית האדומה, ומגן על שעועית הלימה. אז מה יש לצמחים, כאשר לנו יש תודעה, בניית כלים, שפה, יש להם ביוכימיה. והם שכללו זאת לרמה גבוהה בהרבה משאנו יכולים לדמיין. והמורכבות שלהם, התחכום שלהם, הוא משהו שממש יש להתפעל ממנו. ואני חושב שזו ממש השערוריה של פרויקט הגנום האנושי. אתם יודעים, נכנסנו לזה כשאנו חושבים, 40 או 50,000 גנים אנושיים. ויצאנו ממנו רק עם 23,000. רק כדי לתת לכם בסיס להשוואה: לאורז יש 35,000. אז מי המין המתוחכם יותר? טוב, כולנו מתוחכמים באותה מידה. כולנו התפתחנו, מתפתחים במשך אותו פרק זמן רק במסלולים שונים. אז, תרופה לחשיבות-עצמית, דרך שגורמת לנו לחוש במובן מסוים את הרעיון הדארוויניסטי. וזה בעצם מה שאני עושה כסופר, כמספר סיפורים, אני מנסה לגרום לאנשים להרגיש את מה שאנו יודעים ומספר סיפורים שממש גורמים לנו עוזרים לנו לחשוב באופן אקולוגי.

עכשיו, השימוש הנוסף של זה הוא מעשי. ואני הולך לדבר, אני הולך לקחת אתכם עכשיו לחווה. כי השתמשתי ברעיון הזה כדי לפתח את ההבנה שלי על מערכת האוכל ומה שלמדתי, הוא שבעצם כולנו עכשיו נמצאים תחת המניפולציה של התירס. והשיחה ששמעתם מוקדם יותר היום על אתנול, עבורי, זו תרועת הניצחון של התירס על השכל הישר (צחוק) זה חלק ממזימתו של התירס לשליטה עולמית (מחיאות כפיים) (צחוק) ותראו שכמות התירס שיישתל השנה תהיה גבוהה משמעותית לעומת שנה שעברה, ובדומה יהיה לו יותר שטח גידול, מכיוון שהחלטנו שאתנול הולך לעזור לנו.

אז, אבל תנו לי, אז זה עזר לי להבין חקלאות תעשייתית, שהיא כמובן מערכת קרטזית. היא מבוססת על הרעיון שאנחנו מכופפים מינים אחרים לרצוננו, ושאנחנו בעלי הבית, ושאנחנו יוצרים את המפעלים האלה, ויש לנו את הקלטים הטכנולוגיים האלה, ואנחנו מקבלים מהם אוכל, או דלק, או מה שנרצה. תרשו לי לקחת אתכם לחווה מסוג מאוד שונה.

זו חווה בעמק שנאנדואה בוירג'יניה. הלכתי לחפש חווה שבה הרעיונות האלה של הסתכלות על דברים מנקודת המבט של המינים ממש מיושמים. ומצאתי זאת באדם, שמו של החוואי הוא ג'ואל סלטין, וביליתי שבוע כמתלמד בחווה שלו. ולקחתי מזה כמה מהחדשות הכי מעוררות תקווה בנוגע למערכת היחסים שלנו עם הטבע בהן נתקלתי אי פעם במהלך 25 שנות כתיבה על הטבע. והן אלה: החווה נקראת "פוליפייס" (מרובת פנים), שזה אומר הרעיון הוא שיש לו 6 מינים שונים של בעלי חיים, כמו גם כמה צמחים, שגדלים בסידור סימביוטי מאוד משוכלל.

זו פרמה-קולטורה, לאלה מכם שיודעים קצת על הנושא, כך שהפרות והחזירים והכבשים ותרנגולי ההודו ומה עוד, מה עוד יש לו שם? כל ששת המינים השונים של בעלי החיים, ארנבים, למען האמת, כולם מבצעים שירותים אקולוגיים אחד למען השני, כך שהזבל של האחד היא ארוחת הצהריים של האחר והם מטפלים במזיקים אחד של השני. ואני לא יכול, זה מחול מאוד משוכלל ויפהפה אבל אני רק הולך לתת לכם תקריב על חלק ממנו. והוא המערכת יחסים בין הבקר שלו והתרנגולות שלו, התרנגולות מטילות הביצים. ואני אראה לכם איך, אם תאמצו גישה זו, מה תקבלו, בסדר? וזה הרבה יותר מאשר לגדל אוכל, כפי שתראו. זו דרך שונה לחשוב על הטבע. ודרך להתרחק מהרעיון של משחק סכום-אפס - הרעיון הקרטזי לפיו או שהטבע מנצח או שאנחנו מנצחים ושבשביל שנקבל את מה שאנחנו רוצים, הטבע מידלדל.

אז יום אחד, בקר במכלאה. הטכנולוגיה היחידה המעורבת כאן היא גדר חשמלית זולה, חדשה יחסית, מחוברת למצבר של אוטו. אפילו אני יכול לסחוב גדר מכלאה של דונם, ולהקים אותה תוך 15 דקות. הפרות רועות יום אחד. הן זזות, בסדר? הן מעשבות הכול. מרעה אינטנסיבי. הוא מחכה שלושה ימים. ואז גררנו לשם משהו שנקרא ניידת הביצים. ניידת הביצים היא מתקן מאוד רעוע. היא נראית כמו עגלה של המערב הפרוע, עשויה מקרשים. אבל היא מכילה 350 תרנגולות. הוא גורר אותה לתוך המכלאה לאחר שלושה ימים ופותח את הכבש מפנה אותן כלפי מטה ו-350 תרנגולות מסתערות במורד הכבש הזה מקרקרות, מרכלות כמו שתרנגולות עושות. והן נעות היישר לעבר צואת הפרות.

ומה שהן עושות הוא ממש מעניין. הן חופרות בצואת הפרות בשביל הרימות, הזחלים, וזחלי הזבובים. והסיבה שהוא חיכה שלושה ימים היא שהוא יודע שביום הרביעי או החמישי הזחלים יבקעו, ותהיה להם בעיית זבובים ענקית. אבל הוא מחכה פרק זמן זה כדי לגדל אותם להיות גדולים, עסיסיים וטעימים ככל האפשר מכיוון שהם צורת החלבון המועדפת ביותר על התרנגולות.

אז התרנגולות מבצעות את "הברייקדנס" הקטן שלהן, והן דוחפות את הצואה סביב כדי להגיע לזחלים, ותוך כדי התהליך הזה, הן מפזרות בשטח את הצואה. מאוד שימושי. שירות שני של המערכת האקולוגית. ושלישית, בזמן שהן במכלאה, הן, כמובן, מחרבנות בטירוף והצואה העשירה בחנקן שלהן מדשנת את השדה. ואז הן עוברות לשדה הבא. במהלך שבועות בודדים העשב נכנס לפרץ של צמיחה, ותוך ארבעה או חמישה שבועות, הוא יכול לעשות זאת שוב. הוא יכול לרעות שוב, הוא יכול לחתוך, הוא יכול להביא מין אחר. כמו הכבשים, או שהוא יכול להכין חציר לחורף.

עכשיו, אני רוצה שתסתכלו ממש מקרוב על מה שקרה שם. זו מערכת מאוד יצרנית. ומשהו שאני חייב להגיד לכם, הוא שמ – 400 דונם הוא מקבל 20 טון בשר בקר, 15 טון בשר חזיר, 25,000 תריסרי ביצים, 20,000 עופות, 1,000 תרנגולי הודו, 1,000 ארנבות - כמות עצומה של אוכל.

אתם יודעים, שומעים: "האם מזון אורגני יכול להאכיל את העולם?" ובכן, תראו כמה אוכל אפשר להפיק מ- 400 דונם אם עושים סוג כזה של - שוב, אם נותנים לכל מין את מה שהוא רוצה. נותנים לו להגשים את תשוקותיו, את הייחודיות הפיזיולוגית שלו. מכניסים אותם לפעולה.

אבל תסתכלו על זה כעת מנקודת מבטו של העשב. מה קורה לעשב כשעושים את זה? כאשר מעלה- גירה מלחך עשב, העשב מקוצץ מגובה כזה לגובה כזה. והוא מייד עושה משהו מאוד מעניין. כל אחד מכם שעוסק בגינון יודע שיש דבר שנקרא היחס בין הנבט לשורש. וצמחים צריכים לשמור על מסת השורש פחות או יותר עם מסת העלים כדי להיות מאושרים. אז כאשר הם מאבדים מסת עלים רבה, הם משילים מעליהם שורשים. הם כאילו צורבים אותם והשורש מת. והמינים באדמה ניגשים לעבודה, למעשה לועסים את השורשים האלה, מפרקים אותם תולעי האדמה, הפטריות, הבקטריות, והתוצאה היא אדמה חדשה. כך נוצרת אדמה. היא נוצרת מלמטה-למעלה. כך הערבות נבנו. היחסים בין הביזונים והעשב.

ומה שקלטתי כשהבנתי את זה, ואם תשאלו את ג'ואל סלטין מה הוא, הוא יגיד לכם שהוא לא מגדל תרנגולות, הוא לא מגדל כבשים, הוא לא רועה בקר, הוא מגדל עשב, מכיוון שעשב הוא אבן הפינה של המינים במערכת כזו. כאשר חושבים על זה, זה נוגד לחלוטין את הרעיון הטראגי של הטבע שיש לנו בראש. שהוא שכדי לקבל את רצוננו, הטבע צריך להידלדל. יותר בשבילנו, פחות בשביל הטבע. כאן, כל האוכל שמגיע מהחווה הזו, ובסוף העונה יש בעצם יותר אדמה, יותר פוריות ויותר גיוון ביולוגי.

זה דבר כל כך מעורר תקווה לעשות. יש הרבה חקלאים שעושים זאת כיום. זה הרבה מעבר לחקלאות אורגנית, שהיא עדיין מערכת קרטזית, פחות או יותר. ומה שזה אומר, שאם שמתחילים לקחת בחשבון מינים אחרים, לוקחים בחשבון את האדמה, שאפילו עם, עם לא יותר מהרעיון הזה של נקודת מבט כי לא מעורבת פה שום טכנולוגיה פרט לגדרות החשמליות האלה, שיכולות להיות, אתם יודעים, הן כל כך זולות שאפשר לפרוש על כל אפריקה תוך כלום זמן שאפשר, שאנו יכולים לקחת את האוכל שאנחנו צריכים מכדור הארץ למעשה לרפא את כדור הארץ בתהליך.

זו דרך להחיות מחדש את העולם. זה מה שמרגש כל כך בנקודת המבט הזו. כשאנחנו ממש מתחילים לחוש את תובנותיו של דארווין בעצמותינו, הדברים שאנחנו יכולים לעשות עם לא יותר מאשר הרעיונות האלה הם דבר שאפשר להיות מלא תקווה לגביו.

תודה רבה לכם.