מתיו ריקרד על הרגלי האושר

אז נראה לי שזו תוצאה של גלובליזציה שאתה יכול למצוא פחיות קוקה-קולה בפסגת האוורסט ונזיר בודהיסטי במונטריי. (צחוק) וכך רק הגעתי, לפני יומיים, מהרי ההימליה להזמנתכם האדיבה. אז אני מבקש להזמין אתכם, גם, לזמן מה, להרי ההימליה עצמם. ולהראות לכם את המקום שבו מודטים, כמוני, שהתחיל כביולוג מולקולרי במכון פסטר, ומצא את דרכו להרים.

אז אלה כמה תמונות שהייתי בר-מזל לצלם ולהיות שם. הנה הר הקיילש שהוא במזרח טיבט -- נוף מופלא. זה מארץ המרלבורו. (צחוק) זהו אגם טורקיז. מודט. זה היום החם ביותר בשנה איפה שהוא במזרח טיבט בראשון לאוגוסט. ובלילה הקודם, חנינו, וחברי הטיבטים אמרו, "אנחנו נישן בחוץ." ואני אמרתי, "למה? יש מספיק מקום באוהל." הם אמרו, "כן, אבל זה קיץ עכשיו." (צחוק)

אז עכשיו, אנחנו עומדים לדבר על אושר. כצרפתי, אני חייב לומר שיש הרבה אינטלקטואלים צרפתיים שחושבים שאושר בכלל לא מעניין. (צחוק) לאחרונה כתבתי חיבור על אושר, והייתה מחלוקת. ומישהו כתב מאמר שאמר, אל תכפה עלינו את העבודה המלוכלכת של אושר. (צחוק) לא אכפת לנו מלהיות מאושרים. עלינו לחיות עם תשוקה. אנחנו אוהבים את העליות והמורדות של החיים. אנחנו אוהבים את הסבל שלנו מכיוון שזה כל-כך טוב כשהוא פוסק קמעה. (צחוק)

זה מה שאני רואה מהמרפסת של המנזר שלי בהרי ההימליה. היא בערך שניים על שלושה מטרים, וכולכם מוזמנים בכל זמן. (צחוק)

עכשיו, בואו נעבור לאושר או לשביעות-רצון. ולפני הכל, אתם יודעים, למרות מה שהאינטלקטואלים הצרפתים אומרים, נראה שאף אחד לא מתעורר בבוקר וחושב, "אפשר בבקשה לסבול כל היום?" (צחוק) מה שאומר שאיכשהו -- במודע או שלא, ישירות או בעקיפין, לטווח הקצר או הארוך, מה שלא נעשה, למה שלא נקווה, מה שלא נחלום -- איכשהו, קשור לתאווה עמוקה ונחרצת, לשביעות-רצון או לאושר. כפי שאמר פסקל, אפילו זה שתולה את עצמו, איכשהו, מחפש את הפסקת הסבל -- הוא לא מוצא שום דרך אחרת. אבל אז, אם תסתכלו בספרות, מזרחית ומערבית, תוכלו למצוא מגוון בלתי יאומן של הגדרות לאושר. יש אנשים שאומרים, אני מאמין רק בלזכור את העבר, לדמיין את העתיד, לעולם לא את ההווה. יש אנשים שאומרים שאושר הוא בדיוק עכשיו; הוא האיכות של רעננותו של הרגע הנוכחי. וזה הוביל את הנרי ברגסון, הפילוסוף הצרפתי, לומר, "כל החושבים הגדולים של האנושות השאירו את האושר בערפל כדי שהם יוכלו להגדיר -- כל אחד מהם יכל להגדיר את המושגים שלו."

טוב, זה היה בסדר אם זה היה רק עניין בעל חשיבות משנית בחיים. אבל עכשיו, אם זה משהו שעומד לקבוע את איכותו של כל רגע בחיינו, אז עלינו להבין את זה טוב יותר, לקבל מושג ברור יותר. וככל הנראה, העובדה שאנחנו לא יודעים היא הסיבה, לעיתים כה תכופות, שלמרות שאנחנו מבקשים אושר, נראה שאנחנו מפנים אליו את גבינו. שלמרות שאנחנו רוצים להימנע מסבל, נראה שאנחנו איכשהו נמשכים אליו. וזה יכול גם לנבוע מבלבול מסויים.

אחד מהשכיחים שבהם הוא אושר ותענוג. אבל, אם תסתכלו על המאפיינים של שני אלה, תענוג תלוי בזמן, תלוי במושאו, תלוי במקום. זה משהו שמשתנה מטבעו. עוגת שוקולד נהדרת: המנה הראשונה ערבה לחיך, השניה לא כל-כך, אז אנחנו מרגישים גועל. (צחוק) זה טבעם של דברים: אנחנו מתעייפים. פעם אהבתי את באך. ניגנתי בגיטרה, אתם יודעים. אני יכול להקשיב לזה פעמיים, שלוש, חמש פעמים. אם אקשיב לזה 24 שעות, ללא הפסקה, זה עלול להיות מאוד מעייף. אם קר לך מאוד, אתה מתקרב לאש, זה כל-כך נהדר. אז, אחרי מספר רגעים, אתה מתרחק מעט, ואז זה מתחיל לשרוף. זה מעין משתמש בעצמו בזמן שאתה חווה את זה. וגם, שוב, זה יכול -- גם, זה משהו שאתה -- זה לא משהו שמקרין בחוץ. למשל, אתה יכול להרגיש עונג עז ואחרים מסביבך עלולים לסבול מאוד.

עכשיו, מה אז, יהיה אושר? ואושר, כמובן, הוא מילה מעורפלת כל-כך, אז בואו נאמר שביעות-רצון. וכך, אני חושב שההגדרה הטובה ביותר, לפי הראייה הבודהיסטית, היא ששביעות-רצון היא לא רק תחושה מענגת כשלעצמה. זוהי תחושה עמוקה של שלווה וסיפוק, מצב שלמעשה חודר ונמצא בבסיסן של כל מגוון הרגשות ושל כל השמחות והיגונות שנקרות בדרכו של מי מאיתנו. עבורכם, זה עשוי להיות מפתיע. האם אנחנו יכולים לחוות סוג כזה של שביעות-רצון כאשר אנחנו עצובים? במידה מסויימת, מדוע לא? מכיוון שאנחנו מדברים על רמה שונה.

התבוננו בגלים הנשברים אל החוף. כשאתה בתחתיתו של הגל, אתה נופל לתחתית. אתה נופל על סלע מוצק. כשאתה גולש ברומו, כל כולך מרומם. אז אתה נע בין רוממות לדיכאון, אין שום עומק. עכשיו, אם אתה מתבונן על לב הים, יש שם אולי יופי, אוקיינוס רגוע כמו מראה. יש שם אולי סערות, אבל עומקו של האוקיאנוס עדיין שם, בלתי משתנה. אז עכשיו, איך זה? זה יכול להיות רק מצב של הוויה, לא רק רגשות חולפות, תחושות. אפילו שמחה, שיכולה להיות האביב של האושר. אבל יכולה גם להיות שמחה מרושעות, אתה יכול לעלוז בסבלו של מישהו.

אז איך אנחנו ממשיכים במסע החיפוש שלנו אחר האושר? לעיתים תכופות מאוד אנחנו מתבוננים החוצה. אנחנו חושבים שאם נוכל לאסוף את זה ואת זה, את כל התנאים, משהו שאנחנו אומרים, הכל כדי להיות מאושרים. שיהיה לנו הכל, להיות מאושרים. המשפט הזה בעצמו כבר חושף את השמדתו הבלתי נמנעת של האושר. שיהיה לך הכל. אם חסר לך משהו, זה קורס. וגם, כשדברים לא מסתדרים אנחנו מנסים כל-כך לתקן אותם מבחוץ, אבל השליטה שלנו על העולם החיצוני מוגבלת, זמנית, ולעיתים תכופות, מתעתעת. אז עכשיו, התבוננו במצבים הפנימיים. האין הם חזקים יותר? האם אין זה הראש שמתרגם את המצבים החיצוניים לאושר ולסבל? והאין זה חזק יותר? אנחנו יודעים, מניסיון, שאנחנו יכולים להיות במה שאנחנו מכנים גן-עדן קטן ועדיין, להיות לגמרי לא מאושרים מבפנים.

הדלאי לאמה היה פעם בפורטוגל, והייתה שם בניה מרובה של שלדי ביניינים בכל מקום. אז ערב אחד הוא אמר, "תראו, אתם עושים את כל הדברים האלה, אבל האין זה נחמד, גם, לבנות משהו בפנים?" והוא אמר, "אלא ש -- אפילו אם אתה משיג דירת היי-טק בקומה ה-100 של בניין יוקרה סופר-מודרני, אם אתה בלתי מאושר עמוקות מבפנים, כל מה שתחפש הוא חלון שממנו תוכל לקפוץ." אז עכשיו, מנגד, אנחנו מכירים הרבה אנשים שנמצאים בנסיבות מאוד קשות מצליחים לשמור על שלווה, חוזק פנימי, חופש פנימי, ביטחון עצמי. אז עכשיו, אם התנאים הפנימיים חזקים -- כמובן, התנאים החיצוניים אמנם משפיעים, וזה נפלא לחיות יותר זמן, בבריאות רבה יותר, עם גישה למידע, חינוך, להיות מסוגל לטייל, עם חופש, זה נחשק ביותר. יחד עם זאת, זה לא מספיק; אלה רק מסייעים, תנאים. החוויה שמתרגמת את הכל נמצאת בתוך הראש. ואז, כשאנחנו שואלים את עצמנו איך לטפח את התנאי לאושר, התנאים הפנימים, ומהם אלו שיסכנו אושר. ואז, לזה צריך קצת ניסיון.

אנחנו חייבים לדעת מעצמנו, יש הלכי רוח מסויימים שמסייעים שתורמים לפריחה הזו, לשביעות-הרצון הזו, מה שהיוונים כינו אודאימוניה (ברכת האלים), לבלוב. יש שמתנגדים לשביעות-הרצון הזו. וכך, אם אנחנו מסתכלים מתוך החוויה הפרטית שלנו -- כעס, שנאה, קנאה, יהירות, תאווה כפייתית, רדיפת-בצע קשה -- הם לא משאירים אותנו במצב טוב כל-כך אחרי שחווינו אותם. וגם, הם מזיקים לאושרם של אחרים. אז אנחנו עשויים לקחת בחשבון שככל שהם פולשים יותר לדעתינו, ו, כמו תגובת שרשרת, כך אנחנו מרגישים יותר אומללים, אנחנו חשים מיוסרים. מנגד, כל אחד יודע בתוך תוכו שמחווה של נדיבות-לב בלתי-אנוכית, היא ממרחק, מבלי שאף אחד ידע דבר עליה, אנחנו יכולים להציל חייו של ילד, לשמח מישהו. אין לנו צורך בהערכה. אין לנו צורך בשום הבעת תודה. רק העובדה הפשוטה שעשינו זאת, ממלאה בכזו תחושת סיפוק עם הטבע הבסיסי שלנו. והיינו רוצים להיות ככה כל הזמן.

אז האם זה אפשרי, לשנות את אופן היותינו, לשנות נטיות-ליבו של מישהו? והאם הרגשות השליליות הללו, או הרגשות ההרסניות, טבועות מלידה באופיין של נטיות-ליבנו? האם שינוי אפשרי ברגשותינו, בתכונותינו, במצבי רוחינו? לשם כך עלינו לשאול, מהו אופיין של נטיות-ליבנו? ואם נתבונן מנקודת המבט של ההתנסויות, ישנה איכות ראשונית של מודעות, שהיא רק העובדה הפשוטה של להיות הכרני, להיות מודע. מודעות היא כמו מראה שמאפשרת לכל התמונות להשתקף בה. יכול להיות לכם פרצופים מכוערים, פרצופים יפים. המראה מאפשרת זאת, אבל המראה לא מוכתמת, היא לא משנה, היא לא משתנה על-ידי התמונות הללו. באותו אופן, מאחורי כל מחשבה בודדת ישנה ההכרה החשופה, מודעות טהורה. זהו הטבע. היא לא יכולה להיות מוכתמת באופן מהותי בשנאה או קנאה מכיוון, אז, אם זה תמיד היה שם -- כמו צבע שיכול להתפשט על כל הבד -- אז הוא ימצא כל הזמן, איפה שהוא. אנחנו יודעים שאנחנו לא כל הזמן כועסים, כל הזמן מקנאים, כל הזמן נדיבים.

אז, מכיון שהמרקם הבסיסי של המודעות הוא איכות הכרתית טהורה שמבדילה אותה מאבן, ישנו סיכוי לשינוי מכיוון שכל הרגשות ברי-חלוף. זהו הבסיס לתרגול דעת. תרגול דעת מבוסס על הרעיון ששני גורמים שכליים מנוגדים אינם יכולים להתרחש בו-זמנית. אתה יכול לעבור מאהבה לשנאה. אבל אתה לא יכול, בו-זמנית, כלפי אותו דבר, אותו אדם, לרצות להרע ולרצות להיטיב. אינך יכול, באותה מחווה, ללחוץ יד ולתת מכה. אז יש תרופות נגד טבעיות לרגשות שהם הרסניים לשביעות-הרצון הפנימית שלנו. אז זו הדרך להמשיך. עליזות בהשוואה לקנאה. תחושה מסויימת של חופש פנימי בניגוד לרדיפת בצע וכפייתיות עזות. נדיבות, חביבות אוהבת לעומת שנאה. אבל כמובן, לכל רגש תדרש תרופת נגד ייחודית.

דרך אחרת היא לנסות ולמצוא תרופת נגד כללית לכל הרגשות, וזה על-ידי התבוננות בטבע כשלעצמו. בדרך-כלל, כשאנחנו מרגישים שנאה כלפי מישהו או שמישהו עצבן או הרגיז אותנו, או מוטרדים ממשהו, הדעת חוזרת למחשבה הזו שוב ושוב. בכל פעם שהיא חוזרת למחשבה הזו, היא מתגברת את הטרדה הזו או את הרוגז הזה. ואז, זהו תהליך של הנצחה עצמית. אז על מה שעלינו להתבונן כעת, במקום להתבונן כלפי חוץ, אנחנו מתבוננים כלפי פנים. הסתכלו בכעס עצמו; הוא נראה מאוד מסוכן, כמו ענן מונסון מתנשא או סופת רעמים. אבל אנחנו חושבים שנוכל לשבת על הענן, אבל אם אתם הולכים לשם, זה רק ערפל. באותו אופן, אם אתם מתבוננים על המחשבה על כעס, היא תעלם כמו קרה תחת שמש הבוקר. אם אתם עושים זאת שוב ושוב, הנטיה, המגמה שכעס יופיע שוב תפחת יותר ויותר בכל פעם שתמוססו אותו. ובסוף, למרות שהוא אולי יופיע, הוא רק יחלוף בדעת; כמו ציפור שחולפת בשמיים מבלי להשאיר אף סימן. אז זהו העיקרון של אימון דעת.

עכשיו, זה לוקח זמן מכיוון שאנחנו -- זה לקח זמן לכל הליקויים האלה בדעתנו, הנטיות, להיבנות, אז זה גם יקח זמן לגלות אותם. אבל זוהי הדרך היחידה לעשות זאת. שינוי דעת, זוהי ה-מטרה של מדיטציה. זה אומר התוודעות עם דרך חדשה של הוויה, דרך חדשה של תפיסה של דברים שהיא הולמת יותר למציאות, עם עצמאות, עם זרימה והתמרה מתמשכת שהם ההוויה והמודעות שלנו.

כך גם ההשקה עם מדע הכרני. מאחר ואנחנו צריכים להגיע לזה, וזה היה, אני חושב, הנושא של -- אנחנו צריכים לעסוק בזמן קצר כל-כך. עם גמישות מוחית, נהגו לחשוב שהמוח פחות או יותר קבוע. כל הקשרים הנקובים, במספרים ובכמויות, חשבו שהם -- עד 20 השנים האחרונות, חשבו שהם פחות או יותר קבועים כשאנחנו מגיעים לגיל בוגר. עכשיו, לאחרונה, נמצא שהוא יכול להשתנות מאוד. כנר, כפי ששמענו, שהתאמן 10,000 שעות בנגינה בכינור, אזורים מסויימים ששולטים שתנועת האצבעות במוח משתנים מאוד, חיזוק הולך וגובר של הקשרים הסינפטיים (שבין תאי העצב). אז האם אנחנו יכולים לעשות זאת לגבי תכונות אנושיות? עם טוב לב אוהב, עם סבלנות, עם פתיחות?

אז זה מה שהמודטים הגדולים הללו עושים. חלק מהם שהגיעו למעבדות, כמו במדיסון, בויסקונסין, או בברקלי, עשו בין 20 ל-40,000 שעות של מדיטציה. הם עשו, מעין מבדד בין שלוש שנים, שבו הם עשו מדיטציה 12 שעות ביום. ואז, לשארית חייהם, הם יעשו את זה שלוש או ארבע שעות ביום. הם אלופים אולימפיים אמיתיים של תרגול דעת. (צחוק) זה המקום שבו המודטים -- אתם יכולים לראות שזה די מעורר השראה. עכשיו, הנה עם 256 אלקטרודות. (צחוק)

אז מה הם מצאו? כמובן, אותו הדבר. החרם המדעי -- אם אי פעם היה ניגש ל-טבע, כולי תקווה, שהוא היה מתקבל. זה עוסק במצב של חמלה, חמלה ללא תנאי. ביקשנו מודטים, שעושים זאת כבר שנים על גבי שנים על גבי שנים, להכניס את עצמם למצב שבו אין בדעתם דבר חוץ מאשר טוב-לב אוהב -- פניות מוחלטת להוויה תחושתית. כמובן, במהלך האימון, אנחנו עושים זאת לגבי משהו או מישהו. אנחנו חושבים על אנשים סובלים, אנחנו חושבים על אנשים שאנחנו אוהבים, אבל בשלב מסויים, זה יכול להיות מצב שבו הכל מתפשט. הנה התוצאות הראשוניות, שאני רשאי להראות מכיוון שהן כבר הוצגו. עקומת הפעמון מראה 150 פרטי ביקורת, ומה שנבחן הוא ההבדל שבין האונה הקדמית הימנית והשמאלית. בקיצור נמרץ, אנשים בעלי פעילות גבוהה יותר בצד הימני של קליפת האונה הקדמית סובלים יותר מדיכאון, מתכנסים יותר בעצמם -- הם לא מתוארים כבעלי הרבה השפעה חיובית. זה הפוך בצד השמאלי: נטיה גבוהה יותר לזולתנות (אלטרואיזם), לאושר, להבעה, ולסקרנות וכיוצא בזה. אז הנה הקו הבסיסי לאנשים. וגם, זה יכול להשתנות. אם אתם רואים סרט התולי, אתם עוברים לצד השמאלי. אם אתם שמחים עם משהו, אתם תזוזו עוד יותר לצד השמאלי. אם יש לכם התקף של דיכאון, אתם זזים לצד הימני. כאן, המינוס 0.5 הוא סטיית תקן מלאה של המודט שעושה מדיטציה על חמלה. זה משהו שהוא לגמרי מחוץ לעקומת הפעמון.

אז, אין לי זמן להיכנס לכל התוצאות המדעיות השונות. אני מקווה, שהם יבואו. אבל הם מצאו ש -- זה אחרי שלוש וחצי שעות של MRI (הדמיית תהודה מגנטית), זה כמו להגיח מספינת חלל. כמו כן, הוכח במעבדות אחרות -- למשל, המעבדה של פול אקמן בברקלי -- שכמה מודטים מסוגלים, גם, לשלוט בתגובותיהם הרגשיות יותר ממה שחשבו שאפשרי. כמו ניסויי ההפחדה, למשל. אם מושיבים בחור בכסא עם כל מיני מכשירים שמודדים את הפיזיולוגיה שלך, ויש איזה מין פצצה שמתפוצצת, זו תגובה מאוד אינסטינקטיבית ש, ב-20 שנה, הם מעולם לא ראו מישהו שלא יקפוץ. כמה מודטים, מבלי שניסו לעצור זאת, אלא פשוט בכך שהיו פתוחים לחלוטין, חושבים שהרעש הזה רק עומד להיות רק ארוע קטן כמו כוכבים נופלים, הם מסוגלים לא לזוז בכלל.

אז כל המטרה של זה היא לא, כאילו, לעשות, כמו, משהו קרקסי שמציג יצורים יוצאי דופן שיכולים לקפוץ, או משהו בסגנון. זה יותר על-מנת לומר שיש חשיבות לאימון הראש. שהוא לא רק מותרות. זהו לא תוסף ויטמיני לנפש; זה משהו שעומד לקבוע את איכותו של כל רגע בחיינו. אנחנו מוכנים לבזבז 15 שנים מחיינו לרכוש השכלה. אנחנו אוהבים לרוץ, כושר. אנחנו עושים כל מיני דברים להישאר יפים. אף על פי כן אנחנו מבזבזים באופן מפתיע מעט זמן לטפל במה שחשוב ביותר; האופן שבו הראש שלנו מתפקד. שהוא, שוב, הדבר האולטימטיבי שקובע את איכותה של החוויה שלנו.

עכשיו, החמלה שלנו אמורה להרתם לפעולה. זה מה שאנחנו מנסים לעשת במקומות שונים. רק הדוגמא האחת הזו שווה עבודה מרובה. לגברת הזו יש שחפת עצמות, הושארה לבדה באוהל, עומדת למות עם בתה היחידה. שנה לאחר מכן, איך שהיא. בתי ספר שונים ומרפאות שונות שעשינו בטיבט.

ורק, אני משאיר אתכם עם היופי של המראות האלה שאומרות על אושר יותר ממה שאני אוכל אי פעם. והנזירים הקופצים של טיבט. (צחוק) נזירים עפים. תודה רבה לכם.