מתיו ליהנור מדגים "השראת המדע"

בוקר אחד, בשנת 1957 הנירוכירורג וולטר פנפילד ראה את עצמו כך מפלצת מוזרה עם ידיים ענקיות, פה ענק, וטוסיק קטן מאד. בעצם, היצור הזה הוא התוצאה של המחקר של פנפילד. הוא קרא לו "הומונקולוס" (האדם הקטן) בפשטות, ההומונקולוס הוא תצוגה של האדם כך שכל חלק בגוף יחסי לחלק שהוא תופס במוח אם כך, כמובן, הומונקולוס הוא לא מפלצת. זה את ואתה. זה אני. זו המציאות הסמויה שלנו. התצוגה יכולה להסביר, לדוגמה, למה תינוקות, או מעשנים שמים, באינסטינקט, את האצבעות בפה לרוע המזל, זה לא מסביר למה רבים מהמעצבים ממשיכים להתעניין בעיקר בעיצוב כיסאות.

אם כך, אפילו אם אני לא מבין הכל במדע לצורך העיצוב שלי, אני מתיחס אליו אני מוקסם מהיכולת של המדע לחקור לעומק את האדם, איך הוא פועל, איך הוא מרגיש. וזה עוזר לי להבין איך אנחנו רואים, איך אנחנו שומעים איך אנחנו נושמים, איך המוח יכול לידע אותנו או להוליך אותנו שולל. זה כלי מעולה מבחינתי להבין מה יכולים להיות הצרכים שלנו.

אנשי שיווק מעולם לא יכלו לעשות זאת. שיווק מצמצם דברים. שיווק מפשט. שיווק יוצר קבוצות משתמשים. ומדענים, לנוכח המורכבות, לנוכח השונות והייחודיות. מה יכולים להיות הצרכים שלנו? אולי השקט. בשנותינו הראשונות אנחנו כל הזמן מוטרדים מקולות תוקפניים. ואתם יודעים, כל הקולות האלו מביאים אותנו לסוג של מצב לחץ ומונעים מאיתנו להיות רגועים וממוקדים. לכן רציתי לייצר סוג של מסנן רעש, שיכול לשמור אותנו מפני רעש מזהם. אבל לא רציתי לעשות זאת ע"י בידוד אנשים, ללא מחממי אוזניים או סוג כזה של דברים. וגם לא ע"י טכנולוגיה מורכבת. רק רציתי, באמצעות המורכבות והטכנולוגיה של המוח, המוח האנושי.

אז עבדתי עם רעש לבן. דיבי הוא בעצם - דיבי הוא שם המוצר, הוא בעצם מפזר רעש לבן. זה רעש לבן. רעש לבן הוא חיבור כל התדרים שניתן לשמוע באוזן האנושית, מובאים בעוצמה שווה. והרעש הזה הוא כמו "שששששש", כזה. והרעש הזה הוא הכי טיבעי. הוא הקול המתאים ביותר לאוזניים שלנו ולמוח שלנו. לכן כאשר שומעים את הקול הזה מרגישים סוג של הגנה שמירה מזיהום של רעשים. וכאשר אתם שומעים את הרעש הלבן, המוח מייד מתמקד בו. ולא מוטרד יותר בקולות האגרסיביים האחרים. זה נראה כאילו קסם. אבל זה רק פיסיולוגיה. זה רק אצלך במוח. וגם בשלי, אני מקווה.

אז כדי ליצר את הרעש הלבן הזה קצת אקטיבי וקצת פסיבי, יצרתי כדור, כדור מתגלגל שיכול לזהות ולמצוא מהיכן מגיעים הקולות האגרסיביים, ולהתגלגל, בבית או בעבודה, לכיוון הרעש האגרסיבי, ולהשמיע רעש לבן כדי לנטרל אותו. (צחוק) זה עובד. אתם מרגישים את ההשפעה של הרעש הלבן? שקט כאן מידי. אם תעשו רעש תוכלו להרגיש את הההשפעה.

אז אפילו אם החפץ הזה, אפילו אם המוצר הזה מכיל טכנולוגיה, הוא מכיל רמקול, הוא מכיל אוזניות, וקצת אלקטרוניקה, המוצר הזה הוא לא חכם. ואני לא רוצה לייצר מוצר מאד חכם. אני לא רוצה לייצר מוצר מושלם כמו רובוט מושלם אני רוצה לייצר מוצר כמוך וכמוני. לכן, בטח לא מושלם. אז תדמיינו, לדוגמה, שאתם בבית. ריב אוהבים עם החבר או החברה. את צועקת. את אומרת "בלה בלה בלה, בלה בלה בלה. מי זה הבחור הזה?" ודיבי כנראה יתגלגל אליך. ובסיבוב אליך הוא "ששששששש", כזה. (צחוק) בטוח לא מושלם. אז בטח תכבי אותו בשלב הזה (צחוק)

בכל אופן, באותה גישה עיצבתי את "קיי" קיי הוא מקלט משדר אור יום. החפץ הזה אמור להיות מוצג על שולחן העבודה, או על הפסנתר, שבו אתה אמור לבלות את רוב שעות היום. והחפץ הזה יוכל לדעת בדיוק כמה אור יום אתה מקבל במהלך היום, ויוכל לספק לך את הכמות שאתה צריך. החפץ הזה מכוסה כולו בסיבים אופטיים. והרעיון של הסיבים האופטיים האלו הוא לידע את החפץ, בודאות, אבל ליצור רושם של עיניים רגישות של החפץ אני רוצה, ע"י העיצוב הזה, שתרגיש, כשתראה אותו, אתה רואה מייד, שהחפץ הזה הוא מאד רגיש, מאד מגיב. והחפץ הזה יודע, טוב יותר ממך, ומן הסתם לפניך, מה אתה באמת צריך. אתם צריכים להבין שחוסר באור יום יכול לגרום בעיות של אנרגיה ובעיות של יצר מיניות. כלומר, בעיות עצומות. (צחוק)

רוב הפרויקטים שאני עובד עליהם - אני חי בשיתוף פעולה עם מדענים. אני מעצב, אז אני צריך אותם. אז יכולים להיות ביולוגים, פסיכיאטרים, מתמטיקאים, וכו'. ואני מגיש להם את האינטואיציה שלי, התיאוריה שלי, הרעיון הראשוני שלי. והם מגיבים. הם אמרו לי מה בלתי אפשרי, מה אפשרי. וביחד אנחנו משפרים את הרעיון המקורי ואנחנו בונים את הפרויקט עד לסיום. וסוג הקשר הזה בין מעצב למדען מתחיל כשהייתי בבית ספר.

בתחילת הלימודים שלי הייתי כמו חזיר ים בשביל תעשית התרופות. והאירוניה היא כמובן, שלא עשיתי את זה למען קידום המדע עשיתי את זה בשביל להרויח כסף. בכל אופן, הפרוייקט, או הניסוי הזה גרם לי להתחיל פרויקט חדש בנושא עיצוב תרופות אתם צריכים להבין שהיום, בערך כל אחד או שני כדורי תרופה נלקח בצורה לא נכונה. אז למרות שהחומרים הפעילים בתרופות כל הזמן מתקדמים במונחים של מבנה כימי, מטרות, יציבות, התנהגות החולים הולכת והופכת לא יציבה. אז אנחנו לוקחים יותר מידי מהן. אנחנו לוקחים מנות לא סדירות. אנחנו לא עוקבים אחרי ההוראות, וכו'

אז רציתי לייצר תרופה מסוג חדש, כדי לייצר קשר מסוג חדש בין החולה והטיפול. אז הפכתי את התרופה הרגילה לזה. אני אתן לכם מספר דוגמאות. זאת אנטיביוטיקה. והמטרה שלה לעזור לחולים להגיע עד סוף הטיפול. והרעיון הוא לייצר סוג של בצל, סוג של מבנה בשכבות. אז, אתם מתחילים עם הכהה ביותר ונעזרים לראות את משך זמן הטיפול. ואתם יכולים לראות את את ירידת הזיהום. אז ביום הראשון, זה החלק הגדול ביותר. ואתם צריכים לקלף ולאכול שיכבה אחת ביום. ואנטיביוטיקה הולכת וקטנה וברורה יותר. ואתם מחכים להחלמה כאילו אתם מצפים לקריסמס. ואתם ממשיכים מטיפול בצורה כזו, עד סיום הטיפול. וכאן אתם מגיעים לגרעין הלבן. וזה אומר, כן - אתם בריאים. (מחיאות כפיים) תודה רבה.

זו "ריאה שלישית", מכשיר רפואי לטיפול ממושך באסטמה. עיצבתי אותו לעזור לילדים להתמיד בטיפול הרעיון של זה הוא לייצר קשר בין החולה לטיפול אבל קשר של תלות. אבל במקרה הזה לא התרופה תלויה בחולה. הילד הזה ירגיש שהחפץ הטיפולי צריך אותו. אז הרעיון הוא, שבמשך כל הלילה הציפוי האלסטי של הריאה השלישית לאט לאט יתנפח בעצמו, כולל אויר ומולקולות, כמובן. וכשהילד מתעורר הוא יכול לראות שהחפץ זקוק לו. והוא לוקח אותו לפה, ונושם את האויר שבפנים. וכך, בצורה כזו, הילד, מטפל בעצמו, מטפל בחפץ החי. והוא לא מרגיש יותר שזה תלוי בטיפול באסטמה, כמו שהטיפול זקוק לו. (מחיאות כפיים)

בשיטה זו של חפצים חיים, אני אוהב את הרעיון של עיצוב בלתי נראה. כאילו המטרה של החפץ קיימת בסוג של שדה בלתי נראה ממש מסביב לחפצים עצמם. אנחנו יכולים לדבר על סוג של נשמה, של רוח רפאים שמאלצת אותם. כמעט סוג של אפקט פולטרגייסט. אז כאשר מכשיר פסיבי כמו זה, נראה חי מכיוון שהוא מתחיל לזוז.

ואני זוכר תערוכת עיצוב שעשיתי לג'ון מידה, ומכון קרטיה בפאריס. וג'ון מידה היה צריך להציג מספר אנימציות גרפיות, בתערוכה הזו. והרעיון שלי לתערוכת העיצוב היה ליצור משחק פונג אמיתי, כמו זה. והרעיון היה ליצור מספר ספסלים שזזים מעצמם בחדר התצוגה הראשי. כך שהספסלים הנעים יהיו בדיוק כמו הכדור. וג'ון היה כל כך נרגש מהרעיון. הוא אמר לי "טוב, בוא נתקדם." אני זוכר את יום הפתיחה. אני אחרתי מעט. כשהבאתי את 10 הספסלים החיים ונעים מעצמם לתוך חדר התצוגה, ג'ון היה ממש לידי, והוא היה, "הממ, המממ" והוא אמר לי, אחרי שתיקה ארוכה, "אני תוהה, מתיו, אם אנשים לא יהיו מוקסמים יותר מהספסלים שלך מאשר מהוידיאו שלי" (צחוק) זה יהיה כבוד גדול, מחמאה גדולה בשבילי, אם הוא לא היה מחליט להוריד את כולם שעתיים לפני הפתיחה. אז, טרגדיה גדולה.

אני מניח שלא תופתעו אם אומר לכם שפינוקיו הוא מהמשפיעים הראשיים עלי. פינוקיו הוא כנראה אחד המוצרים המעוצבים היטב, המועדף עלי. מכיוון שזהו חפץ עם מצפון, שיכול להיות מושפע מהסביבה, ויכול גם להשפיע. ההשפעה הגדולה האחרת היא קנרית המכרה. במכרות פחם, הקנרית אמורה להיות קרובה לכורים. והיא שרה לאורך כל היום, וכשהיא מפסיקה לשיר, זה אומר שהיא מתה. אז הקנרית היא אזעקה חיה, ואזעקה מאד יעילה. זו טכנולוגיה מאד טבעית, שהמטרה שלה לומר לכורים, "האויר מאד גרוע. אתם צריכים לצאת. זה מצב חירום." אז זה, מבחינתי, מוצר נהדר.

וניסיתי לעצב סוג של קנרית. אנדריאה הוא כזה. אנדריאה הוא מסנן אויר חי שסופג גזים רעילים מאויר, אויר פנים מזוהם. והוא משתמש בכמה צמחים לביצוע העבודה, שנבחרו בגלל יכולת הסינון שלהם. אתם צריכים להבין, ואתם מן הסתם יודעים שהאויר בתוך בתים הוא יותר רעיל מאשר בחוץ. אז בזמן שאני מדבר אליכם הכסא שאתם יושבים עליו פולט גזים רעילים, בלתי נראים וללא ריח. אני מצטער כך שעכשיו אתם נושמים פורמלדהיד (גז רעיל) זה אותו דבר איתי ועם השטיח. וזה בדיוק אותו דבר בבית. כי כל המוצרים שאנחנו משתמשים בהם, כל הזמן פולטים את החלקים הבלתי יציבים שהם בנויים מהם.

כך שאנחנו צריכים להסתכל אצלכם בבית. אז הספה שלכם, כסא הפלסטיק שלכם, הצעצועים של הילדים שלכם פולטים את המהות הבלתי נראית שלהם. והדבר הזה הוא מאד רעיל. זו הסיבה שבגללה יצרתי יחד עם דיויד אדוורד, מדען באוניברסיטת הרווארד חפץ שמסוגל להספוג את האלמנטים הרעילים בעזרת הצמחים האלו. אבל הרעיון הוא להכריח את האויר, לעבור בחלק הפעיל של הצמחים כי השורשים של הצמחים לא כל כך יעילים. ביל וולורטון מנאסא ניתח את זה בחוכמה בשנות ה-70. כך שהרעיון הוא ליצור חפץ שיכול לאלץ את האויר, ולהיות מקושר במהירות הנכונה ובמקום הנכון, בכל החלקים היעילים של הצמח. אז זה המוצר הסופי. הוא יושק בספטמבר הבא. (מחיאות כפיים)

המוצר הזה הוא בגישה דומה כי הוספתי למוצר כמו אנדריאה, כמה צמחים. ובזה משתמשים בצמחים בגלל יכולת סינון המים. וזה מכיל גם כמה דגים. אבל כאן, בשונה מאנדריאה, כאן הם אמורים להאכל. אכן, המוצר הזה הוא חוה ביתית, לדגים וצמחים ירוקים. אז הרעיון של המוצר הזה הוא היכולת לקבל בבית מזון מקומי. הלוקוורים (תנועה ליכולת שרידות מקומית) היו משיגים אוכל ממרחק של 100 מייל. נהר מקומי יכול לספק לך מזון ישירות לסלון הבית. אז הרעיון של החפץ הזה הוא ליצור מערכת אקולוגית שנקראת אקוופוניקה (בעלי חיים וצמחים בסביבה מימית). והאקוופוניקה היא שהמים המלוכלכים של הדגים ליד משאבת המים, מאכילים את הצמחים שמעל. והצמחים יסננו, ע"י השורשים, את המים המלוכלכים של הדגים, אחרי שהם חוזרים למיכל המים.

אחרי זה יש שתי אפשרויות. או שאתה יושב מול זה כאילו זאת טלויזיה. ערוץ מדהים. או שאתה מתחיל לדוג. ואתה עושה קצת סושי מהדגים ומהצמחים הריחניים שמעל. כי אתה יכול לגדל תפוחי אדמה. לא, לא תפוחי אדמה, אבל עגבניות, צימחי תבלין, וכו'

אז עכשיו אנחנו יכולים לנשום בביטחון. עכשיו אנחנו יכולים לאכול מזון מקומי. עכשיו אנחנו יכולים להיות מטופלים ע"י תרופות חכמות. עכשיו אנחנו יכולים להיות מאוזנים במחזור הביולוגי שלנו עם אור יום. אבל היה חשוב ליצור את המקום המושלם, אז ניסיתי, כדי לעבוד וליצור. אז עיצבתי, עבור מדען אמריקאי שחי בפאריס, משרד מדרבן, מגרה מוח. רציתי ליצור מקום מושלם שבו אפשר לעבוד ולשחק, ובו הגוף והמוח יכולים לעבוד יחד.

לכן, במשרד הזה, אתה לא עובד יותר ליד השולחן, כמו פוליטיקאי. אתה יושב, אתה ישן ואתה משחק על אי גיאודזי עשוי עור. רואים? כמו זה. במשרד הזה אתה לא כותב או מצייר על דף נייר, אלא אתה מצייר ישר על מערת לוח לבן ענק, כמו מדען פרה-היסטורי ואז אתה, בצורה כזו, יכול לעשות ספורט תוך כדי עבודה. במשרד הזה אתה לא צריך לצאת החוצה כדי להיות קרוב לטבע. אתה מוסיף, במישרין, את הטבע לריצפה של המשרד. אתם יכולים לראות אותה שם.

זו תמונה של השראה לנהל את הפרוייקט של המשרד. זה באמת עזר לי לעצב אותו. מעולם לא הראיתי את זה ללקוח שלי.הוא יעלב. (צחוק) זה רק בשביל הסדנא שלי. אני מניח שזו תהיה הנקמה על עכבר הניסויים שהייתי. אבל אולי זו האמונה שכמה שאנחנו קופים והומונקולוסים כולנו צריכים להיבחן לפי הצרכים הטבעיים שלנו. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)