מרק רות': החיות המושעית נמצאת בהישג ידנו

היום אספר על עבודתי בתחום החיות המושעית. ובדרך כלל, כשאני מזכיר את נושא החיות המושעית, אנשים עושים לי את המחווה של ה'וולקנים' וצוחקים. אך אני לא מדבר על סימום אנשים כדי לטוס למאדים או אפילו לפנדורה, ככל שזה עשוי להיות כיף. אני מדבר על הרעיון של ניצול החיות המושעית כדי לסייע לנפגעי טראומה.

אם כן, מה כוונתי באומרי "חיות מושעית"? זהו תהליך שבאמצעותו בעלי חיים משעים את חיותם, נראים מתים, ומאוחר יותר יכולים להתעורר, מבלי להינזק מכך. אז מדובר ברעיון רציני למדי. אם תתבוננו בטבע, תמצאו שכאשר אתם מזהים חיות מושעית אתם גם רואים אלמוות. כך שמה שאני עומד לתאר לכם היא דרך לומר לנפגע טראומה - למצוא דרך להשעות מעט את חיותו, כדי שיהיה מעט יותר בן-אלמוות כשהוא לוקה בהתקף לב.

דוגמה או שתיים של אורגניזמים שלמעשה מתקיימים לנצח, הם זרעי צמחים או נבגי חיידקים. יצורים אלה הם כמה מצורות החיים הנצחיות ביותר בעולמנו, והם נוטים לבלות את מרבית חייהם במצב של חיות מושעית. המדענים סבורים כיום שנבגי החיידקים מתקיימים כתאים בודדים שאמנם חיים, אך במצב של חיות מושעית למשך 250 מליון שנה לפחות. אם אנו מדברים כאן על יצורים קטנים וזעירים, הרי שברצוני לקרב את הנושא אלינו. בשושלת הזרעים האלמותית של בני האדם, שהן הביציות ששוכנות בשחלות, הן למעשה שוכנות שם במצב של חיות מושעית במשך עד 50 שנות חייה של כל אישה.

וישנה גם הדוגמה האהובה עלי של חיות מושעית. אלו הם קופיפי-ים. אלו מביניכם שהם הורים לילדים, מכירים אותם. אתם נכנסים לחנות חיות-מחמד או צעצועים, ואתם יכולים לקנות את הדברים האלה. פשוט פותחים את השקית ושופכים אותם לאקווריום הפלסטי, ותוך שבוע בערך שוחים בו חסילונים קטנים. אז לא השחייה היא שעניינה אותי, אלא מה שמתרחש בתוך השקית. השקית שעל המדף בחנות הצעצועים שבה נחו אותם חסילונים במצב נצחי של חיות מושעית. אז הרעיונות האלה של חיות מושעית לא עוסקים רק בתאים ובאורגניזמים קטנים ומוזרים.

מידי פעם, בני אדם נקלעים לחיות מושעית קצרה, וסיפורי האנשים שחוו חיות מושעית קצרה שהכי מעניינים אותי הם אלו שקשורים בקור. לפני 10 שנים היתה גולשת סקי בנורבגיה שנלכדה במפל מי-קרח. והיא שהתה בו שעתיים לפני שחולצה. היא היתה קפואה מאד, וליבה לא פעם. מכל היבט מעשי היא היתה מתה, קפואה. אחרי שבע שעות, עדיין ללא פעימות לב, השיבו אותה לחיים, ולימים היא הפכה לרדיולוגית הראשית בבית החולים שטיפל בה.

שנתיים לאחר מכן -- אני מאד מתרגש מהדברים האלה -- כשנתיים לאחר מכן, היתה ילדה בגיל 13 חודשים מקנדה. אביה יצא מהבית בחורף לעבודתו במשמרת לילה, היא יצאה אחריו לבושה בחיתול בלבד. מצאו אותה אחרי כמה שעות קפואה וללא רוח חיים. והשיבו אותה לחיים.

אשה בת 65 בדולות' שבמינסוטה, בשנה שעברה שנמצאה קפואה וללא דופק בחצר הקדמית שלה בבוקר יום חורף, והשיבו אותה לחיים. למחרת, מצבה היה כה טוב, שהם רצו לבדוק אותה. היא התעצבנה ופשוט הלכה הביתה. [צחוק]

אז אלו הם ניסים, נכון, אלו הם דברים ממש מופלאים שקורים באמת. לרופאים יש אימרה, למעשה אתה לא מת אלא אם אתה חם ומת. וזה נכון. זה נכון. בכתב העת הרפואי של ניו-אינגלנד, התפרסם מחקר שהוכיח שבעזרת חימום מחודש נכון, אנשים שסבלו וליבם לא פעם במשך 3 שעות, הוחזרו לחיים ללא בעיות נוירולוגיות. מדובר ביותר מ-50 אחוז. כך שמה שאני מנסה לעשות הוא למצוא דרך שנוכל לחקור את החיות המושעית, לחשוב על דרך לשחזר, אולי, את מה שקרה עם גולשת הסקי.

ובכן, עלי לספר לכם משהו משונה מאד, והוא שחשיפה לשיעור נמוך של חמצן לא תמיד הורגת. באולם הזה יש בערך 20 אחוז חמצן. אם נפחית את ריכוז החמצן, נמות כולנו. ולמעשה, החיות שאיתן עבדנו במעבדה, תולעי גינה קטנות, תולעים נימיות, מתו גם הן כשחשפנו אותן לחמצן נמוך. והנה משהו שאמור לזעזע אתכם. שכאשר הפחתנו את ריכוז החמצן עוד יותר פי 100, ל-10 חלקים למליון, הם לא מתו, הם עברו למצב של חיות מושעית, והצלחנו להשיבם לחיים ללא כל נזק. כשהמידה המדויקת הזו של ריכוז חמצן, 10 חלקים למליון, שגורמת לחיות מושעית, נשמרת. אנו יכולים לראות זאת במגוון אורגניזמים שונים. אחד היצורים שאצלו אנו רואים זאת הוא דג. וביכולתנו להפעיל ולכבות את פעימות ליבו ע"י כניסה ויציאה ממצב של חיות מושעית כמו הזזת מפסק חשמלי.

כך שזה היה די מזעזע עבורי להיווכח שביכולתנו לעשות זאת. אז תהיתי, כשניסינו לשחזר את העבודה עם הגולשת, שמנו לב, כמובן, שהיא לא צרכה חמצן, כך שאולי היא נמצאה במצב דומה של חיות מושעית. אך כמובן שהיא היתה גם קרה ביותר. אז תהינו מה יקרה אם נחשוף את בעלי החיים המושהים שלנו לקור. ומה שגילינו היה שאם לוקחים בעלי חיים במצב של חיות כמוכם וכמוני, ומקררים אותם - כלומר, את תולעי הגינה - הן מתות. אך אם מכניסים אותן לחיות מושעית, ומעבירים אותן לקור, כולן נותרות בחיים. ויש כאן נקודה חשובה מאד: אם רוצים לשרוד בקור, צריכים להימצא בחיות מושעית, נכון? זה באמת דבר טוב.

חשבנו על כך, על היחסים בין הדברים הללו, והאם זה מה שקרה לגולשת או לא. ותהינו: האם ישנו איזה חומר בתוכנו, משהו שאנו יוצרים בעצמנו, שאולי מסוגל לווסת את הגמישות המטבולית שלנו בדרך שמאפשרת לשרוד בקור קיצוני, אחרת אנו עלולים למות. חשבתי שיהיה מעניין לחפש דברים כאלה. נכון?

עלי לציין כאן בקצרה שספרי הפיזיולוגיה שתקראו יאמרו לכם שזוהי כפירה בעיקר. מהרגע שבו סוטרים לנו על התחת ועד נשימתנו האחרונה - כלומר מרגע לידתנו ועד מותנו - איננו מסוגלים להוריד את קצב חילוף החומרים שלנו מתחת למה שנחשב תקני, או חילוף חומרים במצב מנוחה. אבל ידעתי על דוגמאות של יצורים, יונקים גם הם, שאכן מפחיתים את קצב חילוף החומרים שלהם כמו סנאי-אדמה ודובים. הם מורידים את קצב חילוף החומרים שלהם בחורף, כשהם בשנת-חורף. אז תהיתי: האם נוכל למצוא חומר או גורם כזה שיכול ליצור מצב כזה אצלנו?

אז התחלנו לחפש אחר דברים כאלה. וזו היתה תקופה של כשלונות איומים. קן רובינסון נמצא כאן. הוא דיבר על תהילת הכשלון. והיה לנו בהחלט הרבה מזה. ניסינו כל מיני כימיקלים וחומרים, ונכשלנו שוב ושוב. ואז, פעם אחת, כשהייתי בבית וצפיתי בטלוויזיה, כשאשתי השכיבה את ילדנו, וראיתי תכנית טלוויזיה. זו היתה תכנית טלוויזיה - תכנית "נובה" ברשת השידור הציבורית -- שעסקה במערות בניו מקסיקו. ודובר שם על מערה בשם "לצ'וגייה", והמערה הזו היא רעילה ביותר לבני אדם. החוקרים נאלצו ללבוש חליפות מגן כדי להיכנס לתוכה. היא מלאה בגז הרעיל מימן גפרתי. למרבה המוזרות, מימן גפרתי נמצא בגופנו. אנו מייצרים אותו. הריכוז הגבוה ביותר מצוי במוחנו. ועם זאת, נעשה בו שימוש כחומר לחימה כימי במלחמת העולם הראשונה. זהו דבר רעיל ביותר. למען האמת, בתאונות עם חומרים כימיים, המימן הגפרתי מפורסם בכך שאם תנשמו ממנו יותר מדי, תתמוטטו ותיפלו, ותיראו מתים, אך כשתועברו לאוויר רגיל, ניתן להשיבכם לחיים ללא נזק, אם זה יבוצע במהירות.

אז חשבתי, וואו, עלי להשיג קצת מהחומר הזה. [צחוק] ובכן, זוהי אמריקה של אחרי ה-11.9 ואם אתה נכנס למכון מחקר, ואומר, "הי, הייתי רוצה לקנות כמה מיכלי גז מרוכז של גז קטלני כי יש לי איזה רעיון איך להכניס אנשים לחיות מושעית. הכל יהיה בסדר. באמת." זהו עניין מאד לא פשוט. אבל אמרתי, יש בעצם בסיס כלשהו מדוע לעשות את זה. כפי שאמרתי, החומר הזה מצוי בנו, ולמעשה, וזה משהו מוזר, הוא מתקשר בדיוק לאותו מקום בתא שבו מתקשר החמצן ושם אנו שורפים אותו, ואנו מחוללים את הבעירה הזו כדי לחיות. אז חשבנו, כמו במשחק כסאות מוסיקליים, האם נוכל לתת לאדם קצת מימן גפרתי, שאולי יצליח לאכלס את המקום, כמו בכסאות מוסיקליים, שבו מתקשר החמצן, ואם החמצן לא יוכל להתקשר, אולי האדם לא יצרוך אותו, וזה אולי יפחית את הדרישה לחמצן. כלומר, מי יודע?

אז -- [צחוק] אז יש העניין הזה עם דופאמין שהוא קצת, איך אתם אומרים, מעורר הזיות אז אתם יכולים להגיד שזה בגללו. וכך, רצינו לגלות אם נוכל להשתמש במימן גפרתי בנוכחות קור, ורצינו לראות את נוכל לשחזר את מקרה הגולשת אצל יונק. יונקים הם יצורי דם חם, וכשנעשה לנו קר, אנו רועדים, כן? ומנסים לשמור את טמפרטורת הגוף ב-37 מעלות בעצם ע"י שריפת יותר חמצן. כך שהיה מעניין מבחינתנו כשנתנו את המימן הגפרתי לעכבר שהיה נתון גם בקור כי מה שקרה הוא שטמפרטורת מרכז הגוף של העכבר התקררה. הוא חדל לנוע. הוא נראה מת. צריכת החמצן שלו ירדה פי עשר. וזו הנקודה החשובה ביותר. כבר ציינתי שהמימן הגפרתי מצוי בתוכנו. חילוף החומרים שלו הוא מהיר, וכל מה שעליכם לעשות אחרי שש שעות של חיות מושעית הוא פשוט להוציא אותו לאוויר רגיל, והוא מתחמם, והוא לא ניזוק בשום אופן.

וזה היה אדיר. באמת. כי מצאנו דרך להשעות את חיותו של יונק. וזה לא הזיק לו. מצאנו דרך להפחית את צריכת החמצן שלו לרמות הנמוכות ביותר, והוא היה בסדר. אז במצב של חיות מושעית הוא אמנם לא יכול להתחיל לרקוד, אבל הוא לא מת, וגם לא ניזוק. אז התחלנו לחשוב: האם זהו החומר שאולי היה נוכח אצל הגולשת, וייתכן שהיה לה יותר ממנו מאשר למישהו אחר והיא יכלה להקטין את דרישת החמצן שלה לפני שהתקררה כל כך אחרת היתה מתה, כפי שגילינו בניסויים שערכנו עם התולעים?

אז תהינו: האם נוכל להפיק משהו מועיל מן הסגולה הזו כדי לשלוט בגמישות חילוף החומרים? ואחת השאלות שהעלינו -- אני בטוח שחלקכם כלכלנים, ואתם יודעים הכל על ביקוש והיצע. וכשההיצע שווה לביקוש, הכל בסדר, אך כשההיצע יורד -- כמו במקרה של החמצן -- והביקוש נותר גבוה - מתים. אז מה שתיארתי לכם זה עתה הוא שאנו יכולים כעת להקטין את הביקוש. עלינו להקטין את ההיצע לרמות חסרות תקדים מבלי להרוג את החיה. ובעזרת הכסף שקיבלנו מהסוכנות למחקרים מתקדמים, הצלחנו להוכיח בדיוק את זה. אם נותנים לעכברים מימן גפרתי, ניתן להקטין את דרישת החמצן שלהם, ולהעבירם לריכוזי חמצן נמוכים עד פי 5,000 מהאוויר שבפסגת האוורסט, והם יכולים לשהות שם שעות בלי שום בעיה. אז זה היה ממש מעולה. מצאנו גם שבאפשרותנו לחשוף בעלי חיים לאבדן דם בשיעור קטלני, ולהצילם אם נתנו להם מימן גפרתי.

כך שניסויי הוכחה עקרונית אלה הביאו אותי לומר שעלי לייסד חברה, ושעלינו להעביר את המשחק למגרש גדול יותר. ייסדתי חברה בשם "איקאריה" בעזרת אנשים נוספים. והחברה הזו, הדבר הראשון שעשתה היה יצירת נוסחה נוזלית של מימן גפרתי צורה ניתנת להזרקה שאפשר לבקבק ולשלוח למדענים בתחום הרפואה בכל העולם שעובדים על מודלים של רפואת חירום והתוצאות הן חיוביות להדהים.

במודל אחד של התקף לב, בעלי חיים שקיבלו מימן גפרתי הראו ירידה של 70% בנזק ללב בהשוואה לאלה שקיבלו את הטיפול הרגיל שאתם ואני היינו מקבלים אילו חטפנו כרגע התקף לב. הדבר נכון גם לגבי כשל באיברים במקרה של אבדן תפקוד הכליות או הכבד, תסמונת מצוקה נשימתית חמורה והנזק שנגרם בניתוח מעקפים. ואם חלוצי המחשבה בתחום רפואת הטראומה בכל העולם אומרים שהדבר נכון, אז כנראה שהחשיפה למימן גפרתי מקטינה את הנזק שנגרם עקב חשיפה לכמויות חמצן נמוכות במידה קטלנית.

ועלי לציין שריכוזי המימן הגפרתי הנחוצים להשגת תועלת זו הם נמוכים להפליא. למעשה, נמוכים עד כדי כך שהרופאים לא צריכים להחליש בהרבה את חילוף החומרים של החולה כדי להשיג את התועלת שזה עתה ציינתי. וזה דבר נהדר, אם אתם חושבים לאמץ שיטה זו. אינכם צריכים לסמם אנשים רק כדי להצילם, זה באמת מביך. [צחוק]

ברצוני לציין שאנו בשלב הניסויים בבני אדם. עכשיו, ולכן -- [מחיאות כפיים] תודה רבה. עברנו את שלב 1 של מחקרי הבטיחות, והכל בסדר, וכעת עברנו הלאה. עלינו להגיע לשלבים 2 ו-3. זה ייקח לנו כמה שנים. הכל קרה מהר מאד, והניסויים בעכברים של הכנסת עכברים לשנת חורף נערכו ב-2005, המחקרים הראשונים בבני אדם בוצעו ב-2008, ותוך שנתיים נדע אם זה עובד או לא. וכל זה קרה מהר מאד הודות לעזרתם הרבה של אנשים רבים.

ברצוני להזכיר, קודם כל, את אשתי, שבלעדיה הרצאה זו וכל עבודתי לא היו מתאפשרות, תודה רבה לך. וכן המדענים המבריקים שעובדים במעבדה שלי וחברי הצוות הנוספים, את המרכז לחקר הסרטן ע"ש פרד הצ'ינסון בסיאטל, וושינגטון, מקום נהדר לעבוד בו. וכן את המדענים הנפלאים ואנשי העסקים של "איקאריה". אחד הדברים שהאנשים האלה עשו היה לקחת את טכנולוגיית המימן הגפרתי, שהיתה חברת הזנק ששרפה במהירות הון-סיכון, ולמזג אותה עם חברה אחרת שמוכרת גז רעיל אחר רעיל יותר ממימן גפרתי, ונותנים אותו לתינוקות בני-יומם, שאחרת היו מתים עקב כשל בחימצון נאות של רקמות גופם. והגז הזה, שנשלח ליותר מאלף מרכזי רפואת חירום בעולם כולו, הוא כיום מאושר, נושא תווית, ומציל אלפי תינוקות בשנה ממוות בטוח. [מחיאות כפיים]

כך שזה באמת לא-יאומן עבורי להיות חלק מזה. ואני רוצה לומר שלדעתי אנחנו בדרך להבנת גמישות חילוף החומרים בצורה יסודית, ושבעתיד הלא כל כך רחוק, רופא בחדר מיון יוכל להזריק מימן גפרתי, או תרכובת דומה אחרת, לאדם שסובל מפציעות חמורות, ואדם זה ייכנס לזמן-מה לחיות מושעית, הוא ייעשה מעט יותר בן-אלמוות. חילוף החומרים שלו יואט כמו שמעמעמים את האור בבית. ואז יהיה לו זמן, זה ירוויח עבורו את הזמן הדרוש להעברתו לבית חולים כדי לקבל את הטיפול הנחוץ לו. ואחרי שקיבל את הטיפול, כמו העכבר, כמו הגולשת, כמו האישה בת ה-65, הוא יתעורר. נס? אנו מקווים שלא, או אולי רק מקווים להפוך את הנסים למעט יותר שגרתיים.

תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]