מריאן בנטחס: יופי מורכב, בעיצוב

אני אתחיל בציטוט משיר. "הו, רופא שיניים אהוב: אצבעות הגומי בתוך פי... קולך כה רך ועמום... הורד המסכה, רופא יקר, הורד המסכה."

(צחוק)

טוב, במצגת זו, אני אעביר את הצד הימני של המוח שלכם דרך סדנת אימון די רצינית. אתם תראו הרבה מאוד דימויים, והם לא תמיד יהיו קשורים למה שאני מדברת. אז אני צריכה שתחצו את המוח שלכם לשניים, תניחו לדימויים לזרום לצד אחד ותקשיבו לי בצד השני. אני אחד האנשים האלה עם סיפור אישי אודות שינוי. לפני שש שנים, לאחר 20 שנה בעיצוב גרפי וטיפוגרפיה, שיניתי את צורת העבודה שלי ואת הדרך בה רוב המעצבים הגרפים עובדים כדי להתחקות אחר גישה אישית יותר לעבודתי, עם הרצון הצנוע פשוט להתפרנס ממשהו שאני אוהבת לעשות. אבל דבר משונה קרה. באופן די הזוי הפכתי להיות פופולרית. נראה שעבודתי הנוכחית מתקבלת אצל אנשים באופן שהפתיע אותי מאוד, ואני תוהה לעתים קרובות מה לעזאזל קורה כאן. ולאט לאט התחלתי להבין שהמשיכה לדברים שאני עושה יכולה להיות קשורה לסיבה בגללה אני עושה את זה.

בימים אלה אני מכנה את עצמי אמנית גרפית. כך שבעוד עבודתי כמעצבת גרפית הלכה בעקבות אסטרטגיה, עבודתי כיום הולכת בעקבות הלב ומה שמעניין אותי בהדרכת האגו שלי על מנת ליצור עבודה שתועיל לי וללקוחות שלי. זה נחשב כפירה בעולם העיצוב. האגו לא אמור להיות מעורב בעיצוב גרפי. אבל גיליתי שעבורי, ללא יוצא מן הכלל, ככל שאני מתייחסת לעבודה כאל משהו שלי, כמשהו אישי, כך היא יותר מצליחה להפוך למשהו משכנע, מעניין ומאריכה ימים. כך שאני מתקיימת בעצם מחוץ לזרם המרכזי של חשיבה עיצובית. בעוד אחרים מסתכלים על תוצאות מדידות, אני נוטה להתעניין בתכונות יותר אווריריות, כמו, האם זה מביא אושר? האם יש תחושת השתאות? האם זה מעורר סקרנות?

זהו תרשים מדעי, דרך אגב. אין לי זמן להסביר לכם אותו, אבל הוא קשור לדנ"א ולרנ"א. יש לי גישה דמיונית במיוחד לעבודה ויזואלית. הדברים שמעניינים אותי בעבודתי הם מבנה ויזואלי, הפתעה וכל דבר שמצריך הבנה. ומסיבה זו, אני בעיקר נמשכת למערכות ותבניות. אתן לכם כמה דוגמאות לדרך בה המוח שלי פועל.

זו עבודה שעשיתי עבור עיתון "הגרדיאן" הלונדוני. יש להם מגזין המכונה "G2". וזה עבור הגיליון המיוחד שלהם בנושא תצרפים בשנת 2007. חידה צרופה. התחלתי ביצירת יחידות מלבניות. ואת היחידות האלה עיצבתי כך שהן יכילו חלקים של אותיות בתוך הצורה שלהן מה שאיפשר לי אז לחבר את החלקים השונים כדי ליצור אותיות ומילים בתוך התבנית המופשטת. אבל באותה המידה יכולתי גם להפוך אותן, לסובב אותן ולשלב אותן בדרכים שונות כדי ליצור תבניות אחידות או תבניות מופשטות. הנה המילה "puzzle" שוב. והנה היא על רקע מופשט. כפי שאתם רואים, מאוד קשה לקרוא את זה. אבל כל שעליי לעשות הוא למלא חלק משטח צורות האותיות האלה ואני מסוגלת להבליט את המילים מתוך תבנית הרקע. אבל אולי זה קצת ברור מאליו מדי. אז אני יכולה להוסיף קצת צבע ברקע ואולי קצת צבע גם במילים עצמן. ובצורה כזאת, תוך עבודה עם הארט דיירקטור, אני מסוגלת להביא את העבודה בדיוק לנקודה המעוררת עניין אצל הקהל-- הם יכולים להבין שיש שם משהו שעליהם לקרוא-- אבל זה לא בלתי אפשרי לקריאה.

אני גם מעוניינת לעבוד עם חומרים יוצאי דופן וחומרים רגילים בדרכים יוצאות דופן. וזה מחייב להבין כיצד להפיק את המירב מתוך התכונות האינהרנטיות של דבר מסוים וגם כיצד לכופף את זה לרצוני. כך שבסופו של דבר, המטרה שלי היא ליצור משהו לא צפוי. לשם כך, עבדתי עם סוכר עבור סטפן סגמייסטר, מרצה ב TED שלוש פעמים. והפרויקט הזה התחיל למעשה על שולחן המטבח שלי. כל חיי אכלתי קורנפלקס לארוחת בוקר. ולאורך אותה תקופת זמן, שפכתי סוכר על השולחן ושיחקתי עם זה ככה, באצבעות שלי. בסופו של דבר השתמשתי בטכניקה הזו כדי ליצור יצירת אמנות. ואז השתמשתי בזה שוב כדי ליצור שש יצירות עבור ספרו של סטפן, "דברים שלמדתי בחיי עד כה" אלה נוצרו ללא טיוטות, ביד חופשית, על ידי הנחת סוכר על גבי משטח לבן ואז תמרנתי את זה כדי לקבל מילים ועיצובים מתוכו. לאחרונה עשיתי גם כמה שוליים בארוקיים יהירים למדי עשויים פסטה די עממית. וזה עבור פרק שאני עושה בספר. הפרק עוסק בכבוד. כך שזה קצת בלתי צפוי, אבל במובן מסוים הוא מתייחס לאמנות המקרוני שילדים מכינים עבור הוריהם, או מכינים בבית הספר ונותנים להוריהם, במובן מסוים, צורה של כבוד. זה מה שניתן לעשות עם מעט נייר כסף ביתי. טוב, זה מה שאני יכולה לעשות עם מעט נייר כסף ביתי.

(צחוק)

אני מתעניינת מאוד בתהייה, בעיצוב כממריץ לחקירה. לומר "אני תוהה" זה לומר "אני חוקר", "אני שואל." ולחוות תהייה זה לחוות יראת-כבוד. כרגע אני עובדת על ספר שמשחק עם שני מובני המילה, בעוד אני חוקרת את הרעיונות שלי ואת התהיות שלי במפגן ויזואלי מפואר כמו טווס. העולם מלא פליאה ותהייה. אך עולם העיצוב הגרפי, ברובו, אינו. אז אני מנצלת את הכתיבה שלי כמעין שטח בדיקה לספר בעל תלות הדדית בין מילה לדימוי כמעין כוח מפתה. אני חושבת שאחד הדברים שהדתות הבינו נכון הוא השימוש בהשתאות ויזואלית כאמצעי להעברת מסר. לדעתי הזיווג האמיתי הזה בין אמנות למידע לא נמצא בשימוש, באופן מצער, בספרות למבוגרים. ואני נדהמת באשר לשאלה מדוע לא נעשה שימוש רחב יותר בעושר ויזואלי כדי להעצים עושר אינטלקטואלי. כאשר אנו מתבוננים על עבודות כאלה, אנו נוטים לייחס אותן לספרות ילדים. משתמע מכך שגרפיקה עיטורית פוגעת ברצינות התוכן. אני באמת מקווה שתהיה לי הזדמנות לשנות תפיסה זו. הספר הזה לוקח הרבה זמן. אבל כמעט סיימתי.

משום מה חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לשלב הפסקה בהרצאה שלי. וזהו זה -- רק כדי לתת לכם ולי רגע להדביק את הפער.

(צחוק)

אני מכינה כרטיסי ברכה ליום האהבה. שלחתי כרטיסי ברכה כאלה בכמות די גדולה מאז 2005. אלה הכרטיסים שלי מ-2005 ו-2006. התחלתי פשוט על ידי דימוי בודד כזה ושלחתי אותם לכל בן אדם בנפרד. אך ב-2007, היה לי את הרעיון המגוחך לאייר באופן ידני כל כרטיס עבור כל בן אדם ברשימה שלי. צמצמתי את רשימת הדיוור שלי ל-150 איש. ועבור כל אחד איירתי את הכרטיס האישי, הייחודי שלו. שמתי את שמם עליו, מספרתי את הכרטיס, חתמתי ושלחתי אותם. תאמינו או לא, המצאתי את זה כאמצעי לחסוך בזמן. הייתי מאוד עסוקה בתחילת אותה השנה, ולא ידעתי מתי אמצא זמן לעצב ולהדפיס כרטיס אחד. וחשבתי שאוכל לעשות את זה בהדרגה תוך כדי נסיעות. זה לא בדיוק עבד ככה. יש סיפור יותר ארוך, אבל בסופו של דבר הצלחתי להכין אותם בזמן, והם אכן התקבלו מאוד יפה. שעור התגובות שלי היה כמעט 100 אחוז. (צחוק) ואלה שלא ענו לי לא יקבלו ממני שום דבר יותר אף פעם.

(צחוק)

בשנה שעברה, אימצתי גישה יותר קונספטואלית לברכות יום האהבה. הרעיון שלי היה שאנשים יקבלו מעין מכתב אהבה מסתורי, כמו קטע מתוך מכתב שנמצא בתיבת דואר. רציתי שזה יהיה משהו שלא מיועד להם או חתום על ידי, משהו שיעורר אותם לתהות מה זה לעזאזל הדבר הזה? ובמפורש כתבתי ארבעה דפים לא קשורים. היו ארבע גרסאות של זה. וכתבתי אותם כך שיתחילו באמצע המשפט, ויסתיימו באמצע המשפט. מצד אחד הם אוניברסליים, כך שאני נמנעת משמות או מקומות מפורשים, אך מצד שני הם אישיים. רציתי שלאנשים באמת תהיה תחושה שקיבלו משהו שיכול היה להיות מכתב אהבה שמיועד להם. אקריא לכם רק אחד מהם.

"מעולם לא היית בטוח בזה, אבל אני מבטיחה לך שהשיגיון הזה שאתה כל כך מודע אליו מעורר אהבה בצורה עמוקה. בבקשה תקבל את העובדה שחלק זה ממך נמלט עם חיוכך, ואלה בינינו שמבחינים בכך, שמחים ללכוד אותו בעוברו. הזמן איתך הוא כמו לרדוף ולתפוס ציפורים קטנות, ללא השריטות והחרא". (צחוק) "זאת אומרת, מחשבותיך ומילותיך מרפרפות ומתרוצצות, חמקניות ולא מתוזמרות לעיתים, אך כשהן נלכדות ונבדקות-- אהה, איזו פליאה. איזו גמול מענג. הזמן לא עובר איתך, רק נאסף-- איסוף הרגעים מתוך תקווה לשמרם ובאותו הזמן לשחרר. בלתי אפשרי? אני לא חושבת. אני יודעת שזה מביך אותך. אני בטוחה שאתה מסמיק. אבל אני חייבת לומר לך את זה כי לעתים אני שומעת את הספק העצמי שלך, וזה מוחץ אותי לחשוב שאולי אתה לא באמת מבין כמה אתה נפלא, כמה מעורר השראה ומענג ובאמת, בכנות, לגמרי ..."

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

יום האהבה יחול בעוד כמה ימים. ואלה מגיעים ברגעים אלה ממש לתיבות דואר ברחבי העולם. השנה היה לי, אם מותר לי לומר, רעיון מבריק למדי, לחתוך בלייזר, לחתוך בלייזר את כרטיסי הברכה שלי מתוך כרטיסי חג מולד משומשים. אז בקשתי מחברים לשלוח לי את כרטיסי חג המולד המשומשים שלהם. הכנתי 500 כאלה. כל אחד מהם שונה לגמרי. אני ממש, ממש מתלהבת מהם. אין לי הרבה מה להוסיף. אבל הם יצאו ממש טובים.

אני משקיעה המון זמן בעבודתי. ואחד הדברים עליהם חשבתי לאחרונה הוא מה שווה להשקיע בו? מה הדבר ששווה שאשקיע מזמני בו, ואת חיי, בדרך זו? העבודה בעולם המסחרי, זה משהו שלעיתים עליי להיאבק בו. וכן, לפעמים אני מושפעת מהכסף. אבל בסופו של דבר, אני לא מתייחסת לזה כמטרה ראויה. מה שהופך משהו למשתלם בשבילי הוא האנשים שעבורם או איתם אני עובדת, התנאים בהם אני עובדת והקהל אליו אצליח להגיע. אני עשויה לשאול: למי זה מיועד? מה המשמעות שלו? ומה זה עושה?

אתם יודעים, אני חייבת לציין, זה ממש קשה למישהי כמוני לעלות על הבמה בכנס זה מול המוחות המבריקים האלה, החושבים את הרעיונות והטכנולוגיות האלה של התמונה הגדולה, משנות עולם, מעצבות חיים. וזה מאוד, מאוד מקובל אצל מעצבים ואנשים באמנות הויזואלית לחוש שאנחנו לא תורמים מספיק. או גרוע מזה, שכל מה שאנו עושים הוא תרומה למזבלה. הנה אני, אני מראה לכם כמה דימויים יפים ומדברת על אסתטיקה. אבל אני מאמינה שעבודה ויזואלית פרי יציר הדמיון היא אכן מאוד חשובה לחברה.

כמו שאני מקבלת השראה מספרים ומגזינים מכל מיני סוגים, שיחות שאני עורכת, סרטים, כך אני מאמינה, כשאני מניחה עבודות ויזואליות בנוף תקשורת ההמונים, עבודות מעניינות, יוצרות דופן, מסקרנות ומעוררות עניין, עבודות שעשויות לפתוח את חוש החקירה במוחנו, שאני זורעת את דמיונם של ההמונים. ולעולם אינכם יודעים מי עשוי לקחת משהו מזה ולהפוך אותו למשהו אחר. כי השראה היא האבקה הדדית. אז יצירה שלי עשויה לעורר השראה אצל מחזאי או סופר או מדען, וזה יהפוך לזרע שיעורר השראה אצל רופא או נדבן או בייבי-סיטר. זה לא משהו שניתן לכימות או מעקב או מדידה. כחברה, אנו נוטים לזלזל בדברים שלא ניתנים למדידה.

אך אני באמת מאמינה שחברה עשירה, שמתפקדת היטב זקוקה לזרעים שמגיעים מכל הכיוונים ומכל התחומים על מנת לשמר את מנועי ההשראה והדמיון בזרימה, מחזור וצמיחה. לכן אני עושה את מה שאני עושה, וזו הסיבה בגללה אני משקיעה כל כך הרבה זמן ומאמץ בזה, והסיבה בגללה אני עובדת במרחב המסחרי, הציבורי, בניגוד למרחב המבודד, הפרטי של האמנויות היפות. כי אני רוצה שכמה שיותר אנשים יוכלו לראות את העבודות שלי, יימשכו אליהן, ויוכלו לקחת משהו מהן. אני בעצמם מרגישה ששווה לי להשקיע את זמני היקר והמוגבל בכדור הארץ בצורה כזו. אני מודה לכם שאפשרתם לי להראות לכם את זה.

(מחיאות כפיים)